סימן יז

סימן יז

בענין הנ"ל

יום¹ ג' לח[ודש] ניסן תרח"ם ציון לפ"ק

הנה אם² האשה צריכה כפרה תלוי בזה אם צריכה בדיקה לפני תשמיש אם לאו, והשו"ע סי' קפ"ו ס"ב פסק כהרמב"ן והרשב"א לדעת הרי"ף, שאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה ג' פעמים הראשונים לפני תשמיש ואחר תשמיש, ואם תוחזק לאינה רמ"ת אינה צריכה בדיקה עוד לעולם, ומה שהביא דעת הרמב"ם והרא"ש (שהוא על פי פירוש ר"ח בגמרא די"ב ע"ב מאן דמתני הא כו', ופסק כהאי מימרא דרב יהודא אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס כו') זהו רק לבעל נפש שראוי לחוש לדעתם, והעיקר כסברא הראשונה, כמ"ש רבינו ז"ל בסי' הנ"ל ס"ק ז'.

ובאמת הפירוש היותר מרווח בגמרא³ הוא פירוש רש"י⁴ ז"ל, וכולהו סוגיא דשמעתתא שם דכל לבעלה לא בעי בדיקה כלל, וכל המימרות שם על מקומו יבואו בשלום, וכן מפרשים כל גדולי הראשונים הלא המה התוס'⁵ והרשב"א בחידושיו ובתורת הבית הארוך והספר התרומה והרא"ש⁶ והספר התרומה פסקו כן להלכה (בפסקים סי' צ"ד), וכן פסק ברוקח הגדול⁷ הל' נדה, וכן פסק בסמ"ג לאוין קי"א, וכתב וכן כתב מורי במסקנא, וכן פסק הראב"ד בספר בעל הנפש⁸. אלא שהרמב"ן והרשב"א לא מלאן לבם להקל נגד הרי"ף (וכן נראה מלשון הרמב"ן בהלכותיו פ"ה ה"א שכתב וכזה הורו מגדולי המורים. ועי' במנחת יעקב ס"ק ב' שתפס על הש"ך⁹ במ"ש שלא מלאם לבם להקל נגד הרי"ף, ממ"ש הרא"ש שלא מלאו לבו להקל נגד הר"ח. דלפי דעתי לא קשה מידי, דהרא"ש לבדו לא רצה להקל נגד הר"ח, אבל כל גדולי הפוסקים הנ"ל לא פסקו כהר"ח, כי אם כהרי"ף, ונראה היטב שדעת עצמם נוטה יותר לפרש"י, והרמב"ן נדחק לישב הסוגיא על פי פירוש הרי"ף, כמו שהביאו הר"ן בשבועות, וכן במלחמות בכתובות ס"פ אלמנה ניזונת, ופסקו כן לדינא, ולכן כתב הש"ך [כ]נ"ל. וע' בכלבו הל' נדה שפסק כהר"ח). ואאזמו"ר נ"ע בצמח צדק בחידושיו לש"ס¹⁰ אמתניתין כל הנשים¹¹ בחזקת טהרה כו', הביא קושיות הרשב"א על פירוש ר"ח ממשנה זו, והחזיק קושיתו וכתב שהרשב"ם וספר התרומה וסמ"ק פסקו כרש"י, וספר התרומה הוסיף דאף לפי' הר"ח הוא פלוגתא דאמוראי, ובשל סופרים הלך אחר המקיל (כ"כ הספר התרומה שם, וצ"ע דלפי מה שהביא בספר הישר לר"ת סי' קמ"ח ליכא פלוגתא כלל, אך רבא ודאי פליג, אלא שפירושו דחוק מאד בגמרא). ומהטעם שכתב הרמב"ן¹² על דעת הרי"ף שהראיות באים לה לפי המקרים כו', יש לומר דדוקא לאחר תשמיש צריכה בדיקה מטעם הנ"ל, אבל לא לפני תשמיש. וכתב¹³ מאחר דבלאו הכי הש"ך פירש דברי הרי"ף בענין אחר, לכן בבדיקה שלפני תשמיש נראה להקל אף בג' פעמים הראשונים, כפשטא דמתניתין.

ולפי זה מאחר שהקיל גם בג"פ הראשונים, ואפילו לפירושי שארי הפוסקים בדעת הרי"ף אינה צריכה הבדיקה רק בג' פעמים הראשונים, ואם כן בנידון דידן הרי היא אנוסה ואינה צריכה כפרה. והגם שאינני יודע אם הי' בדיקה גם בג' פעמים הראשונים (כי בטח לא ידעו מזה), מכל מקום זיל בתר טעמא דבדיקה שתוחזק לאינה רמ"ת, ובנידון דידן הוא כמה שנים יותר מעשר, ואם הי' רמ"ת איך לא ידעו מזה כלל, וכבר הוחזקה לאינה רמ"ת. ובפרט לפי מה שהקיל כ"ק אאזמו"ר נ"ע גם בג' פעמים הראשוני' כנ"ל.

ומשום שבעל נפש ראוי לחוש לדעת הרמב"ם והרא"ש כמ"ש רבינו אדמו"ר נ"ע בודאי אין לומר שתהי' שוגג ותצטרך כפרה (ובאמת מ"ש שראוי לבעל נפש כו' צ"ע¹⁴, שהרי בעיא דרבי זירא מרב יהודא (די"ב ע"א) מהו שתבדק עצמה לפני תשמיש (כמ"ש התוס' שם¹⁵), דלא דסלקא דעתא שמן הדין צריכה בדיקה, כי אם שואל אם יש לבעל נפש להחמיר על עצמו ולבדוק כו', וכמו שאמר בפ"ב דט"[ז] ע"ב בעל נפש לא יבעול וישנה, ועל זה אמר רב יהודה לבו נוקפו כו', כמ"ש הרשב"א בחידושיו ובתורת הבית הארוך, ואיך נאמר שראוי לבעל נפש וכו'. ולכן נראה לי הכונה שראוי לבעל נפש לחוש לדעתם ולצוות לאשתו שתבדוק עצמה קודם תשמיש ואחר תשמיש, ואז אינו שייך לבו נוקפו כו' כמ"ש רבינו סי' קפ"ד סק"[ג]. ואף ששם כתב אבל לא לאחר תשמיש כו' יש לומר דהיינו דוקא ביש לה וסת, אבל אין לה וסת ראוי להחמיר ולצוות ל[בדוק] לאחר תשמיש כו'. אבל האשה מצד עצמה אסור לה להחמיר ולבדוק כו'. ובס' אוהלי יוסף דיני ווסתות סעי' א' לא משמע כן).

אמנם בנודע ביהודה מהדו"ת סי' פ"ה, הובא בפ"ת סי' קפ"ה סקי"ד, כתב שאשה שאין לה וסת ולא בדקה לפני תשמיש אין זה אונס וצריכה כפרה, ומפרש דברי רמ"א שבאין לה וסת ובדקה אינה צריכה כפרה, וביש לה וסת שלא בשעת וסתה אפילו לא בדקה אינה צריכה כפרה, אבל אם אין לה וסת ולא בדקה צריכה כפרה, ומזה לא מיירי המחבר ורמ"א. ולענ"ד צ"ע הלא השו"ע פסק בסי' קפ"ו ס"ב כהרי"ף דלאחר הג' פעמים הראשונים אינה צריכה בדיקה, ודעת הרמב"ם והרא"ש הביא אחר כך, והיינו רק שראוי לבעל נפש לחוש לדעתם, וכידוע כשמביא דיעה ראשונה בסתם פסק כוותי', ואם כן מאי טעמא אשה שאין לה וסת ולא בדקה צריכה כפרה לפי פירוש הנודע ביהודה בדעת הרמ"א, מפני שהבעל נפש ראוי לו להחמיר ולחוש לדעת הרמב"ם והרא"ש דצריכה לעולם בדיקה, וזו לא בדקה ולכן צריכה כפרה ותשובה כשגגה. ואם כן גם באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה ולא בדקה גם כן צריכה כפרה, שהרי הרמב"ם מחמיר שצריכה גם כן בדיקה, ועל זה אמרו והצנועות מתקנות להם עוד אחד לתקן את הבית וכמ"ש הרמב"ם הל' אסורי ביאה פ"ד הל' ט"ז, והביא השו"ע דעתו בס"א, ולמה כתב הרמ"א שאפילו לא בדקה אינה צריכה כפרה. ובאמת הב"י סס"י קפ"ה כתב דהא דחשיב לי' הרמב"ם כאונס היינו כשבדקה, אבל אם לא בדקה לא חשיב אונס, כיון שהוא סובר דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה, וגם שיש לה וסת דרך צניעות לבדוק, כל שלא בדקה לאו אונס הוא, על כרחך הרי משוה אותם. והנודע ביהודה לפירושו בדברי הרמ"א מחלק אותם כנ"ל. ואף שהרמ"א כ' הג"ה שם בס"א¹⁶ והעיקר כסברא הראשונה, ובס"ב לא הגיה. מכל מקום הרי המחבר עצמו סתם דיעה הראשונה להורות שהיא העיקר, וגם הרמ"א סובר שהדיעה הראשונה דס"ב עיקר. וע' בשו"ע רבינו ס"ק ז'. והמרדכי¹⁷ שממנו הביא הרמ"א דין זה¹⁸ סבירא לי' דאפילו אשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה, כמ"ש בהל' נדה בשבועות סי' תשל"ה¹⁹ ה'.

ולולי דברי הנו"ב י"ל הכוונה ברמ"א דכל הסעיף הזה מדבר שלא בשעת וסתה ואפרישה, ובדין הא' מיירי שהרגישה בהדם ואמרה לו נטמאתי והוא שגג ופירש באבר חי, אז הוא צריך כפרה והאשה אינה צריכה כפרה דאנוסה היא, ע' בסדרי טהרה סק"ד ובחוות דעת סק"ח. אך אם לא הרגישה בהדם רק שמצאה דם אחר תשמיש על עד שלו או על עד שלה בכדי שתושיט כו', אז שניהם אינם צריכים כפרה אפילו לא בדקה, שהרי חכמים לא חייבו אותה לבדוק. ופירש בדין הב' שלא בשעת וסתה, דאי אפשר להיות אופן אחר שלא יתחייבו כלל כי אם שלא בשעת וסתה ולא הרגישה (ודין הא' משכחת לה גם בסמוך לוסתה ומעוברת, או היוצא לדרך שמותרת לשמש כמ"ש בשו"ע סי' קפ"ד ס"ז וס"י, והרגישה כו' הבעל צריך כפרה והאשה יש לומר שאינה צריכה כפרה. אך לפי זה אפשר לומר גם הדין הב' באופן כזה, וצ"ע), ושלא בשעת וסתה באשה שאין לה וסת, היינו שלא בעונה בינונית ולא ביום החודש והפלגת וסת האחרון. וראי' לזה מהרמב"ם פ"ה מהל' שגגות הלכה ו' המובא לקמן וכמשי"ת שם, וכמו שהוסת שלא נקבע נקרא שעת וסת בשו"ע סי' קפ"ד ס"ט כשיגיע הוסת כו'.

אך בעצם הדין, מאחר שכתב הב"י לפי דעת הרמב"ם מפני שצריכה בדיקה משום צנועות אף באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה, ואם לא בדקה אין זה אונס. ואם כן כל שכן באשה שאין לה וסת, שכמה גדולים מצריכים בדיקה מן הדין, הלא המה הר"[ח] והרמב"ם והכלבו והרא"ש, והשו"ע הביאם שיש לבעל נפש לחוש לדעתם, ואם לא בדקה ומצאה דם יש לומר דאין זה אונס. והגם דהרמ"א בודאי לא סבירא לי' כהב"י דאשה שיש לה וסת ולא בדקה אין זה אונס, וכמ"ש בהג"ה הנ"ל דשניהם אנוסים ואינם צריכים כפרה. ואף לפירוש הנודע ביהודה מיירי ביש לה וסת ולא בדקה כו', זהו מפני שגם להרמב"ם הבדיקה דלפני' הוא רק חומרא בעלמא ואינה מעיקר הדין, ולכן אנן דלא פסקינן כהרמב"ם אף באין לה וסת (שהבדיקה לפי דעתו מעיקר הדין), כל שכן באשה שיש לה וסת (שאף לפי דעתו הוא רק מדרך צניעות) מקרי אונס. משא"כ באין לה וסת, דלדידן ראוי לחוש לדעת הרמב"ם, ואם לא בדקה אין זה אונס (והרי זה כמ"ש הב"י לפי דעת הרמב"ם ביש לה וסת, כן לדידן באין לה וסת, דאנן מקילין בחד דרגא).

ולפי זה לא קשה מידי על הנודע ביהודה, ויכולים דברי הרמ"א בהג"ה להתפרש כדבריו. ואף שהיא חומרא גדולה, דמאחר שהעיקר לדינא כסברא הראשונה שבשו"ע ס"ב, ובפרט כמשנ"ת שכל גדולי הראשונים דעת עצמם כרש"י, אלא שלא מלאם לבם להקל נגד הרי"ף, ולפמ"ש בצמח צדק אשר הובא לעיל גם לדעת הרי"ף שצריכים בדיקה יש לומר דהיינו לאחר תשמיש, ולא לפני תשמיש. וכי משום דלבעל נפש ראוי לחוש לדעת הרמב"ם נאמר שהיא שוגגת (ובפרט לפי משנת"ל²⁰ דיש לומר שמ"ש ראוי לבעל נפש כו' קאי על הבעל שיצוה כו', אבל האשה מעצמה אין לה להחמיר כו', אלא שמס' אהלי יוסף לא משמע כן כנ"ל) מכל מקום דברי הב"י הנ"ל הם ראי' גדולה להנודע ביהודה, וצ"ע להקל.

עוד יש סברא להחמיר ולהצריכה כפרה ממה שהרגישה כובד²¹ קצת בראשה ואברי', ואף שלא ישנה ב' לילות מקודם וגם הי' בעצבות ועגמת נפש, וטבע העצבות גורם כובד הגוף והתעוררות כל הנערוון שבגוף. מכל מקום אפשר יש לומר דדמי למ"ש החתם סופר בתשובה סי' קנ"ה (הובא בפתחי תשובה סק"ט). אך בכאן האמתלא והתלי' יותר גדולה ומקובלת מהתשובה דשם, וגם האשה הזאת אומרת שהרבה פעמים יקרה לה כובד האברים והראש כשמתקררת מעט או שאינה ישנת בלילה כפי רגילותה, וגם לא בכל פעם קודם בא הוסת יבא הכובד, והרבה [פעמים] יבא הוסת ואינה מרגשת קודם שום כובד ראש ואברים, ואם כן אפשר שאינה צריכה לחוש לזה כלל.

ומהא דמצא[ה] כתם על המכנסים²², יש לומר דאין להחמיר להצריכה בדיקה, דלפי דעתי דמי למה שהביא בפתחי תשובה סי' קפ"ה סקט"ו בשם שו"ת מאיר נתיבים²³ שפשטה חלוקה ולמחר מצאה עליו כתם שאינה צריכה כפרה שלא חייבוה לבדוק חלוקה כו'. וע' במלבושי טהרה סעי' י"א ובהביאור ס"ק י"ג (וע"ש בהעתקת [לשון] התשובה, ואף לפמ"ש בשו"ע סי' קפ"ו דעכשיו נהגו לבדוק כו', ואפילו אם היתה בודקת מאן לימא לן דהי' מוצאת דם כו'). והוא הדין והוא הטעם בנידון דידן, שמחמת זה אין לחושבה לשוגגת. ואף שבנידון דידן לפי השערתי הוא יותר מגריס, מכל מקום מאחר שעיקר טומאת כתמים הוא מדרבנן אין להחמיר ולהצריכה תשובה וכפרה, וכמ"ש במאיר נתיבים הנ"ל המובא במלבושי טהרה שם. אלא שיש לומר שהמאיר נתיבים מדבר באשה שיש לה וסת (וזכר לדבר ממ"ש אף לפימ"ש בשו"ע בסי' קפו דעכשיו נהגו לבדוק כו' וע' בשו"ע שם ובבאר היטב סק"א), ובנידון דידן אין לה וסת. מכל מקום לענ"ד אין לחלק בענין זה בין אין לה וסת ליש לה וסת, דבשניהם כתמיהם דרבנן ולא החמירו עליהם לבדוק חלוקם שמא נמצא עליהם כתם. ובדין בגדי צבעונים בשו"ע סי' ק"ץ ס"י ודאי גם כן שוים, ולכן נראה לי דמזה אין להחמיר. וע' בשו"ת צמח צדק יו"ד סי' ק"ג, אלא שמא הי' דם הרבה, וכ"ש²⁴ בנדון זה, ובפרט אם נאמר דהקינוח הוא בדיקה כדלקמן.

ומהא דהרגישה ביציאת הדם לחוץ ברגע שפירש בעלה ממנה, לפי דעתי אין לומר מדהרגישה עכשיו השתא חזאי²⁵ לאחר תשמיש. דהרי הרגישה ביציאה לחוץ ממש, ושם אינו שייך הרגשה. ואפילו לפמ"ש אאזמו"ר בשו"ת צמח צדק יו"ד סי' צ"ו²⁶ דהרגשת תחתית בית החיצון גם כן נקראת הרגשה. אך ראייתו מרב הונא בגמרא ד"ו לשרוף כו' שקינחה בכשיעור וסת, ובחידושיו על ש"ס נדה די"ב א' ד"ה לקינוח כתב דקינוח היינו בין השפיות, ומהרא"ש²⁷ משמע דכשמכניסתו קצת נקרא גם כן קינוח, ושם הוי הרגשה, אבל לא מבחוץ ממש. ובתשובה צ"ז העלה דהרגשת זיבת דבר לח אינו הרגשה. ואם כן לא אמרינן בזה גם כן די' שעתה²⁸. ולבד זה בנידון דידן יש לומר מה דלא ארגשא קודם דכסבורה הרגשת שמש הוא²⁹, ובאמת הרגישה קודם (ולכל הפחות שהדם הי' קודם בבית החיצון, היינו מבין השיניים ולחוץ³⁰ כו') ולא יצא לחוץ, וביציאת השמש יצא הדם ואז הרגישה. ובר מכל דין הרי בנידון דידן נמצא על העד שלו³¹, ובודאי הי' הדם בשעת תשמיש. וגם בכתם שמצאה על המכנסיים יוכיח. הגם שנת"ל שאין להחמיר משום זה, היינו שלא להצריכה כפרה משום זה, אבל מכל מקום אילו מצאה אותו קודם ושאלה למורה הי' מטמא מפני שהוא יותר מכגריס, ואם כן בצירוף מה שאחר כך בערך איזה שעות התחיל הוסת (כמבואר לעיל בהשאלה) יש לומר שראיית הכתם כבר הי' התחלת הוסת כו'.

ויש למצוא היתר ע"פ מ"ש בנודע ביהודה מהדו"ק סי' נ"ו דהבדיקה לבעלה סגי בקינוח, וכ"כ החוות דעת סי' קפ"ו סק"א, אלא שהנודע ביהודה סבירא לי' כן גם בבדיקת נקיים, ועל זה חלק עליו החוות דעת סי' קצ"ו סק"ד. ואאזמו"ר בחידושיו על ש"ס בד"ה לקינוח הנ"ל הביא דברי הנודע ביהודה, ושם אמתני' דכל היד ד"ה אמנם כתב שיש לסמוך על הנודע ביהודה דבימי טהרה די בקינוח אף כשמרגשת זיבת דבר לח. וכל שכן דבבדיקה שלפני תשמיש כשאינה מרגשת שום דבר. ואף שנאמר דהרגשת זיבת דבר לח אינו הרגשה, מכל מקום אשה שאין לה וסת ולא הרגישה כלל ודאי לא גרע מהרגישה זיבת דבר לח, דהלא לא אתרע חזקתה כלל, דגם אשה שאין לה וסת בחזקת טהרה עומדת ולכן די לה בקינוח וכמ"ש החוות דעת. וכל שכן לפי דפסקינן לדינא כהרי"ף וכנ"ל. ובנידון דידן הרי קנחה עצמה בחלוקה קודם³² ולא נמצא עלי' כלום, ואם כן הרי בדקה לפני תשמיש, והרי היא אנוסה ואינה צריכה כפרה.

אמנם עדיין צ"ע, דבנידון דידן הרי הי' הקינוח מופלג מהתשמיש, ולדברי השואל הי' ערך עשרה מינוטין לפני התשמיש, ולכאורה אינו מועיל לה בדיקה שלפני תשמיש. אך לענ"ד שאין הדבר פשוט כל כך דהבדיקה דלפני תשמיש (אף להמצריכים בדיקה) אם צריכה להיות סמוך לתשמיש³³ דוקא, וכמדומה שלא נזכר בשום מקום שיעור על זה, כמו אבדיקה דלאחר תשמיש שמדברים בשיעורה³⁴, משא"כ בבדיקה דלפני תשמיש. רק שהחוות דעת סי' קפ"ו סק"א כתב שצריכה להשהות בעד על גופה כשיעור וסת כשיעור זה שיהא הדם לבוא, אבל בשיעור הזמן סמיכת הבדיקה לפני תשמיש לא ראיתי בשום מקום שמדברים מזה. ואף דלכאורה לפי הסברא בטעם הבדיקה שלא תקלקל את בעלה, והיינו שמא ראתה והיא טמאה, או שמא תראה לאחר תשמיש ואם ימצא על העד שלפני תשמיש נודע שלא מחמת תשמיש ראתה, ואם לא נמצא נודע מחמת תשמיש (אך מחמת טעם זה לבד לא מצרכינן בדיקה לפני תשמיש, ועמ"ש בסדרי טהרה סי' קפ"ו סק"ד וסי' קפ"ז סק"ה), אם כן צריכה להיות הבדיקה סמוך להתשמיש, שאז ידעינן שבשעת תשמיש היתה טהורה. אלא דהסדרי טהרה שם, וכ"ה בפרישה ד"ה מל' הרמב"ן, מקשין מה טעם הבדיקה לפני תשמיש ג' פעמים דוקא (ומכח זה כתב הפרישה דלהרמב"ן צריכה בדיקה לעולם לפני תשמיש, וקשה לומר כן מתרץ כהסדרי טהרה), וכתב שם דהבדיקה דלפני תשמיש, אף דכל הנשים בחזקת טהרתן מכל מקום מצרכינן בדיקה לפני תשמיש מיגו דבעי בדיקה לאחר תשמיש, ומפני שאחר תשמיש רק ג' פעמים, כמו כן לפני תשמיש גם כן רק ג' פעמים, ולפי זה מאחר דהבדיקה דלפני תשמיש הוא רק מפני הבדיקה דלאחר תשמיש, דבאמת כל הנשים בחזקת טהרה, יש לומר שמפני זה לא דקדקו בשיעור סמיכות הבדיקה להתשמיש, מאחר שאינו מחמת עצמו כו'.

אך כל זה תינח לדעת הרי"ף והרמב"ן והרשב"א, אבל לפי דעת הר"ח והרמב"ם שאשה שאין לה וסת צריכה לעולם בדיקה, לכאורה הבדיקה דלפני תשמיש הוא גם כן מדינא ולא משום מיגו דבעי כו'. והגם דהב"י ד"ה והרמב"ם ז"ל בשם הרב המגיד³⁵ דמה ששנינו³⁶ ובשעה שעוברת כו', ואתמר עלה לא שנו אלא בעסוקה כו', לפי דעת הרמב"ם ז"ל היינו אבדיקה שלפני תשמיש כו', ושם בגמרא אמרינן דמתני' בין ביש לה וסת בין באין לה וסת עסקינן. מכל מקום צריך לומר דהרמב"ם מפרש מה שאמרו שם סוף פ"ק מאן דמתני הא כו', כפי' הר"[ח], וכאידך פירושא דרש"י שם ד"ה מאן דמתני, ורב יהודה אמר שמואל שאמר³⁷ הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס פליג על ר' אב[א] בר ירמי'. והגם דרב יהודה עצמו אמר כן אמתני' ובשעה שעוברת כו', תרי אמוראי נינהו ואליבא דרב יהודה, וכמ"ש הב"י בשם הר"ן³⁸, או דחדא מכלל חברתא איתמר, פירוש דרב יהודה בפירוש מתני' ובשעה שעוברת מכלל דר' אבא בר ירמי' איתמר ולי' לא סבירא לי' כן, וכמ"ש בספר הישר לר"ת³⁹ ע"פ פירוש ר"ח, ופסק כרב יהודה אמר שמואל שאמר הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס. ובאשה שיש לה וסת הבדיקה דלפני תשמיש (כשאינה עסוקה בטהרות) הוא רק משום צנועות, ועל זה אמר הרב המגיד, דלדעת הרמב"ם מה ששנינו לא שנו אלא לטהרות כו' קאי אבדיקה דלפני תשמיש. ואף דשם אמרינן בין ביש⁴⁰ כו' ובין אין כו', הרי הרמב"ם פסק כאידך רב יהודה אמר שמואל דפליג אהאי, ואם כן לפי דעת הרמב"ם הבדיקה דלפני תשמיש באין לה וסת היא מדינא, ואם כן אנן שמדברים על פי החומרא שמחמרינן לחוש לדעת הרמב"ם, לכאורה צריכה להיות הבדיקה סמוך דוקא. ומכל מקום מדלא הביא שום פוסק שיעור בזה, יש לומר מאחר שהוא רק חומרא לחוש כו', והעיקר כסברא הראשונה שבשו"ע ס"ב, לכן לא מדייקינן כל כך שתהי' סמוך כו' (והרמב"ם גופא גם כן לא נתן שיעור).

ונראה לי ראי' לזה שאין צריך שתהי' הבדיקה סמוך לתשמיש דוקא, ממתני' פ"ב (דט"ז ע"א) בית שמאי אומרים צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש, או תשמש לאור הנר, ופרש"י ותבדוק לאחר תשמיש עד שקנחה בו, בית הלל אומרים די' בשני עדים כל הלילה, ופרש"י אחד לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון. הרי לבית הלל אומרים, ולפי פרש"י, אינה צריכה בדיקה לפני כל תשמיש ותשמיש. אלא שהתוס' הקשה על פרש"י לב"ה ודעת⁴¹ כו' ואם היתה בודקת בשחר כו' וע' במהרש"א, וע' בחי' הרש"ש. אך גם לדעת בית שמאי אם משמשת לאור הנר נראה מפרש"י שאינה צריכה לבדוק לפני תשמיש הב', וכמ"ש ותבדוק לאחר תשמיש עד שקנחה בו, אז אינה צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש. והתוס' בפירוש לא סבירא להו כן, שכתב ד"ה בדקה, אבל לאחר תשמיש אפילו לא נאבד העד צריכה לעולם בדיקה לפני תשמיש, ומפרש"י לא משמע כן אלא העד שבדקה לאחר תשמיש הוא מהני גם אבדיקה שלפני תשמיש הב'. וע' בחו"ד סי' קפ"ו ססק"ב שכ"כ הרשב"א.

וגם הרמב"ם שהוא מחמיר בזה שצריכים בדיקה לעולם לפני תשמיש ואחר תשמיש, כתב בהל' אסורי ביאה פ"ד הל' י"ז, הובא בב"י סי' קפ"ו, המשמש מטתו פעמיים אינם צריכים לבדוק ב' העדים שלהם על כל ביאה וביאה אלא מקנח הוא בעד שלו והיא בעד שלה אחר כל ביאה וביאה ולמחר יבדק את העדים כו' ע"כ, מדכתב אלא מקנח כו' אחר כל ביאה וביאה כו', משמע דלפני תשמיש אין צריך לבדוק עוד הפעם, ובתחלה כתב סתם המשמש מטתו פעמים רבות כו', ולא כמ"ש בתוס' ד"ה בדקה כו', על פי פירוש הרשב"ם דוקא אם רוצה לשמש מיד אחר תשמיש ראשון אז אינה צריכה לבדוק עוד הפעם, אבל אם אינו מיד אחר הראשון צריך בדיקה וכמ"ש שם לפני זה, והרמב"ם כתב סתם כנ"ל, משמע דאפילו אינו מיד מכל מקום אינה צריכה בדיקה, דהבדיקה דאחר תשמיש הראשון היא בדיקה גם לפני תשמיש הב'. ובדין אם נאבד העד כתב הרמב"ם שם, אם נאבד העד שקנחה בו לאחר תשמיש אז אסורה לשמש עד שתבדוק כו', אך אם לא אבד אינה צריכה בדיקה (והתוס' מפרשים בפ"א נאבד העד שלפני תשמיש קודם ששימשה עדיין כו').

וע"פ הדברים האלה כ' הרמ"א בהג"ה ס"ב ואין צריכין לבדוק כו' אלא מקנחין כו' (וע' בשו"ע רבינו ז"ל סק"ו⁴², ונראה לי דקאי אבדיקה דלאחר תשמיש. וע' בת"ה הקצר בית ז' ש"ב ואשה שאין לה וסת פ"א ב' וג' כו' ובודקין לאחר תשמיש כו'), ואם נאבד העד אז לא תשמש עד שתבדוק כו', ורבינו ז"ל בסק"ז הביא על זה דברי התוס' דאם לא נאבד אינה צריכה בדיקה כי די כו' דלמה תבדוק ב' פעמים זה אחר זה. נראה לי ומדלא העתיק כמ"ש בתוס' שדקדק שם מפני שהיא מיד כו' כנ"ל, נלפע"ד דדעתו אפילו אינו מיד. וגם ממ"ש דהעד שלפני תשמיש צריכה לבודקו לאור הנר קודם שתשמש, אם כן בודאי צריך להיות על זה איזה שהות זמן יותר משיעור וסת, הרי שאין הבדיקה צריכה להיות סמוך ממש לתשמיש. ובפרט ממה שדי בבדיקה דאחר תשמיש הראשון ואינה צריכה עוד הפעם בדיקה לפני תשמיש ה[שני] וכדמוכח מהרמב"ם כנ"ל, נראה לפי דעתי ראי' ברורה שגם אם הבדיקה מופלג מעט זמן מהתשמיש מועיל הבדיקה.

ויסוד הדבר נראה לי מפני דאשה בחזקת טהרה עומדת, ולכן באמת סבירא להו רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים שלבעלה אינה צריכה בדיקה כלל. ואף לפי דעת הרי"ף עיקר הבדיקה לאחר תשמיש דוקא, וכמ"ש הטור בשמו (דהא דמשמשת בשני עדים היינו אחד לו ואחד לה), וכמ"ש הרמב"ן⁴³ הטעם, הובא בשו"ע רבינו ז"ל סי' קפ"ו סק"ב, שראיותי' באים לה לפי המקריים כו', ודוקא כשבא המקרה אבל קודם שבא אינה צריכה בדיקה כלל, ורק מיגו דבעי בדיקה ל[אחר] תשמיש צריכה גם כן בדיקה ל[פני] תשמיש וכמ"ש רבינו שם, ולכן אין אנו מחמירים בבדיקה זו כו' וכנ"ל. ואפילו לפי דעת הרמב"ם, מכל מקום חזקת טהרה דידה אינו דומה הבדיקה דלפני תשמיש להבדיקה דלאחר תשמיש, אף ששניהם מדינא, מכל מקום הבדיקה דלאחר תשמיש יש במה לתלות שבא הדם מחמת הביאה, משא"כ בלי שום מקרה ויש לה חזקת טהרה, אף דצריכה בדיקה לבעלה לפני תשמיש דלמא מקלקלא לי' כו' כנ"ל, מכל מקום אין מחמירין כל כך אם הי' מופלג קצת מהתשמיש, וכנראה פשוט מהרמב"ם כנ"ל. ולזאת בנידון דידן אפשר יש לסמוך על מה שקינחה עצמה בחלוקה קודם כו' כנ"ל.

ולבד כל זה, בעצם ענין הבדיקה הביא רבינו ז"ל שם סק"ז בשם המנחת יעקב, שבמקום שנהגו להקל יש להם על מה שיסמכו כו' ע"כ. וכן כ"ק אאזמו"ר נ"ע דברי רבינו אדמו"ר נ"ע בצמח צדק בפסקי דינים בחידושים על הרמב"ם הל' אסורי ביאה פ"ד הי"ז⁴⁴, ולפי דעתי במה שנהגו הנשים (על פי מה שפסקו להם רבנים וגאונים) מוסרים אחת לחברתה, ורואים אנו בחוש שבדברים המסורים להם הם נזהרים מאד, ומה שאינם מוסרים בטח לא נהגו בזה מימים קדמונים, ויש להם על מה שיסמכו כו' כנ"ל. ואם נאמר כן, הרי אי אפשר לחושבה כשוגגת במה שלא בדקה. ועל פי זה לפי דעתי נראה שאין להחמיר ולצוות עליהם שיבדקו, ודי לנו במה שנהגו שישמרו אותם, שנחמיר עליהם עוד. וקרוב הדבר שלא ישמרו היטב מה שיצוו עליהם מחדש, ומוטב יותר שלא לומר, והנח להם לישראל שינהגו כמצווה עליהם משנים קדמוניות כו' כנלע"ד.

ולענין אם הבעל צריך כפרה, לכאורה הרי הוא בודאי אנוס בזה, אלא לפי משנת"ל מ"ש שראוי לבעל נפש לחוש לדעתם היינו שיצווה לאשתו לבדוק כו', אם כן הי' לי' להחמיר על עצמו, ומדלא החמיר אפשר יש לומר שהרי הוא שוגג וצריך כפרה. וצ"ע בזה, דבאמת החשש דלבו נוקפו הוא גם כן חשש גדול.

ובס' מלבושי טהרה סי' קפ"ה בביאורו סק"ח כתב שהבעל לעולם שוגג באשה שאין לה וסת מפני שיכול לגרשה וליקח אחרת, ומכח זה החמיר שם בסעי' ח' ובסק"ט שאפילו בדקה קודם צריך הבעל כפרה (ובפנים כתב צריכין שניהם כפרה, ואינו עולה על פי מ"ש הוא עצמו בביאורו. ונראה לי דהוא טעות סופר וצריך להיות צריך הבעל כפרה).

ולכאו' הראי' שהביא מהרמב"ם פ"ה מהל' שגגות ה"ו⁴⁵ משמע שם דכל שיש איזה חשש ולא חשש לזה הרי הוא שוגג. ולענ"ד יש לומר דלא דמי כלל למ"ש הרמב"ם, דדוקא שהדבר הוא כמו שהוא עכשיו והי' לנו לבדוק ולדקדק ולא הי' בא לידי החטא והוא לא דקדק היטב ומפני זה נכשל בחטא, אז הרי הוא שוגג, אבל במה שבידו לשנות את הדבר מעיקרו שלא יהי' באופן כמו שהוא עכשיו, וכמו לגרשה באופן אשר החכמים לא חייבוהו לגרשה (ואפשר יש לומר אם מגרשה בשביל זה הרי זה כמו עובר על דברי חכמים, דלא פסקינן כרבי מאיר אלא כרבי חנינא בן אנטיגנוס⁴⁶, והוא פוסק כרבי מאיר. ודוגמא לזה במתניתין ברכות פ"א מ"ג (ד"י ע"ב) אמר רבי טרפון אני הייתי מהלך בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי כו' אמרו לו כדאי היית כו', כמו כן כאן יש לומר הלא עובר על דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס דפסקינן הלכתא כוותי'), אין זה חשוב שוגג כלל.

ועמ"ש הכסף משנה שם⁴⁷, ובב"י סס"י קפ"ה. ונראה דדברי הרמב"ם⁴⁸ הם כשבדקה עצמה קודם, ואין חילוק בין יש לה וסת לאין לה וסת, כן נראה מהכסף משנה שם, וזהו שכתב הרמב"ם הרי טהורה הייתה ושלא בשעת וסתה, ר"ל טהורה הייתה שהרי בדקה קודם וגם שלא בשעת וסתה (מזה יש להביא קצת ראי' דאשה שאין לה וסת, בתוך זמן עונה בינונית, או וסת החודש, והפלגה מראי' האחרונה נק' שלא בשעת וסתה. וכן נראה מלשון השו"ע סי' קפ"ד ס"ט כשיגיע הוסת כו', ופירש רבינו⁴⁹ אפילו שאינו קבוע), ומפני שבדקה קודם אינם צריכים כפרה, וכמשנת"ל בשם הנודע ביהודה בפירוש הרמ"א סי' קפ"ה ס"ה. ואם נאמר שמפני שיכול לגרשה נק' שוגג, הי' לו להרמב"ם לפרוט גם זה (מאחר שהאריך בלשונו כל כך), ולומר או שהי' לו אופן לפרוש מדבר זה כו' וכדומה. ובפרט דמהב"י נראה הטיב שמפרש דברי הרמב"ם אף באין לה וסת שאינם צריכים כפרה. ופשוט הוא דדברי הרמב"ם שכתב ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא הי' בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה כו', כוונתו שהי' לו לדקדק הטיב בעשיית הדבר, ולא במה שיכול לפרוש מהדבר וכמו לגרשה כו' וזה פשוט ומובן. ולהמלבושי טהרה מיירי הרמב"ם רק באשה שיש לה וסת דוקא. ולבד שלא משמע כן מהב"י, הי' לו להרמב"ם להודיע לנו הדין באין לה וסת אפילו בדקה, בעלה בשוגג והאשה אנוסה ופטורה. ובודאי דהרמב"ם מיירי בין ביש לה וסת ובין אין לה וסת ובבדיקה, כמ"ש הב"י, ואמר שניהם פטורים, ואין הדעת נותנת כלל שמפני שלא פירש מדבר שהתירו חז"ל יחשב לשוגג כו'.

וגדולה מזו כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' שגגות ה"ח, הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע, הרי זה פטור מחטאת שהרי עשאה ברשות כו'. וע' בכסף משנה שם דבאשתו נדה באופן כזה אף שיש בזה גם כן מצוה מכל מקום חייב חטאת, שהי' צריך לו לשאול ומפני שלא שאלה ואחר כך יבעול חייב, אבל ביבמתו שאינו רגיל כדי שישאל לה וברשות עשה פטור. הרי דאף שהי' נדה והוא לא דקדק יפה שלא שאלה, דבאשתו באופן כזה חייב שהי' לו לדקדק כו', מכל מקום כאן פטור משום דבזיז מינה⁵⁰, וכל שכן וקל וחומר כשדקדק יפה ועשה כל מה שחייבוהו חז"ל לבדוק ואחר כך התירו לו, ומה' הי' הדבר לענשו בזה גופא, שפירשה נדה תחתיו ודאג, אין לחשבו לשוגג, ופטור הוא (ע' לקמן בשם התוס').

גם מ"ש המלבושי טהרה בביאורו שם⁵¹, אבל הא ודאי נראה דאף לפי מאי דאפשטא לי' שאינה צריכה בדיקה, אעפ"כ אם אירע שבדקה ומצאה דם בודאי דחייב חטאת ע"כ. ולפי זה מאי הועילו בתקנתן סוף סוף לבו נוקפו ופורש, ומי פתי ירצה שיהי' עליו חומר עון כל כך שיהי' חייב חטאת עליו. ואם נאמר יפרוש ויפרוש, ר"ל שיגרשה, ואין סוגיות הגמרא כן, שהרי פסקינן כרבי חנינא בן אנטיגנוס שעל ידי בדיקה מותר, ולדעת רוב גדולי הראשונים ואחרונים אינה צריכה בדיקה גם כן כו' כנ"ל.

גם מ"ש שם נהי דלא סבירא לן כוותי' (דר"מ), אבל כדאי הוא רבי מאיר לסבור כוותי' כו' שיהי' צריכים להביא קרבן ע"כ, ותמוה מאד, מאחר דלא פסקינן כרבי מאיר אם יביא קרבן הרי הוא מביא חולין לעזרה. ונפקא מינה לדידן שאינו צריך כפרה. וגם בזה כתב רבינו ז"ל סי' קפ"ה סקי"ד ואין להחמיר עליהם ולהצריכם כפרה, דאם כן לבו נוקפו ופורש ע"כ. ולזאת לפענ"ד אין לחשוב שוגג במה שיכול לגרשה, ודברי המלבושי טהרה אינם מובנים לי כלל.

וכל זה כשבדקה לפי דעת הרמב"ם, ולדעת שאר הפוסקים אפילו לא בדקה. אלא שלפי דעת הנודע ביהודה אם לא בדקה צריכים כפרה. וכבר נת"ל דמשום דדעת השו"ע והרמ"א שראוי לבעל נפש לחוש לדעת הרמב"ם והרא"ש, ואף אם נאמר דהאשה אינה צריכה כפרה משום זה, מכל מקום אפשר הבעל צריך כפרה דהי' ראוי לי' לחוש כו'. ולפי משנת"ל דאפשר אינו כדאי להחמיר עליהם כעת בדברים חדשים שלא נהגו בהם מימים קדמונים כו', אם כן גם הבעל אנוס הוא, דלפי דעת הרי"ף ורש"י והרמב"ן והספר התרומה והרשב"א ומרדכי והראב"ד והתוס' והרוקח והסמ"ג, דכולהו סבירא להו דאינה צריכה בדיקה לבעלה (רק שיש חילוק בג' פעמים הראשונים, דלהרי"ף צריכים בדיקה, וכן דעת הרמב"ן והרשב"א כנ"ל), יש לומר דודאי אנוס הוא, ואם נאמר שאין לו להחמיר כו' כנ"ל אינו צריך כפרה.

אלא דבשו"ת חתם סופר סי' קנ"ה כתב דאפילו אם אינו צריך כפרה מכל מקום יתענה ב' ימים, או יפדה ויעשה תשובה כו' ע"ש, וזה ודאי נכון לשוב לה' על אשר אנה ה' לידו שנכשל באיסור חמור כל כך, וסוף סוף נטמאה כו', וצריך למרק נפשו מכל לכלוכית חטא ושלא יבוא ח"ו עוד הפעם לידי חטא ח"ו, וימעט בהנאת תאוות גופו ותענוגים בתאוות היתר, וממילא ישמרהו השי"ת שלא יכשל באיסור ח"ו. ומכל מקום בעצם אופן הכפרה בודאי לא דמי אם צריך כפרה אם לאו (דחילוק גדול הוא בעצם החטא בין אונס לשוגג).

והנה האיש והאשה יראי אלקים ויראים לנפשם אשר נטמאו באיסור חמור ומבקשים כפרה לנפשם, וגם על להבא שואל איך להתנהג, ולזאת בקשתי מכה"ר לעיין בכל זה הדק היטיב, ולהודיעני דברים ברורים לאמתתה של תורה את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו⁵², והשי"ת ברוב רחמיו יצילנו משגיאות. ונא להשיבני בהקדם האפשרי.

יקבל החיים והשלום והברכה מאדון השלום ויחוג את חג המצות בדיצה ובכשרות כמאווי נפשו.

מענה הגאון החסיד מוהרחמ"ז ניימארק

ב"ה⁵³ אור יום ד', ט' ניסן בונה ירושלם לפ"ק⁵⁴

נעוויל⁵⁵

כבוד ידי"ע וידי"נ הרה"ח המפורסם החו"ש משכיל ביראת ה' כק"ש מ' שלום דובער נ"י

טרם אענה אני שוגג אשר לא השבתי על מכתב כת"ר תיכף בקיץ העבר⁵⁶. אבל כך הי' סיבת הדברים, בימים אחדים בקבלת מכ' עם הקונט' הי' השריפות הנוראות דפה ר"ל, אשר מאז היו הספרים מטולטלים מזוית לזוית. ובמוצאי ט"ב נסעתי לדרכי לריגא וליבאווע לעזרת העיר. ובאתי מדרכי ער"ה העבר. והנה במוצאי יום כיפור קרה לי סיבת הנפילה מהסוכה⁵⁷ ר"ל, אשר נחליתי כשני חדשים, עד כי שבתי לאיתני בעז"ה. ובכל החורף אשר כת"ר לא הי' בביתו⁵⁸ לא ידעתי האדרעס על נכון, וגם חשבתי כי שם במקומו בודאי לא ימצא הספרים הנדרשים, והנחתי הדבר עד עת שובו בשלום. וזה איזה שבועות נזכרתי, ובודאי יבא על חג הפסח אי"ה, דחקתי לקחת מועד איזה ימים לעיין בדבריו.

ואם שאין זה ענין הנוגע למעשה כל כך⁵⁹, אבל לאשר חביבים עלי מאד דברי כמע"ל להשתעשע בהם, וגם ביקש במכתבו להשיבו בארוכה, ולעשות רצונו חפצתי, על כן העליתי בקונטרס המוס"פ באריכות קצת, אשר לדעתי ימצא בהם איזה חידושים נכונים בעז"ה. ואבקש מכת"ר, בהניח לו מעט מנסיעתו יעיין נא בקונטרס זה, בצירוף קונטרס שלו, אשר בודאי מצוי בידו, וייטיב נא להשיבני מה שיראה בעיניו לקרב או לרחק בדברי אלה.

כן אבקשו עד כה ייטיב נא וימחול להשיבני תיכף ומיד משלומו וטוב בריאותו, ואם הי' ישיבתו⁶⁰ לתועלת. כן ייטיב נא להשיבני על דבר המכתב קטן הרצוף פה⁶¹.

ויחוגו בדיצות את חג הפסח, כנפש ידידו אחוז בעבותות אה' המחכה למכתבו.

חיים משלם זלמן ניימארק

בס"ד.

הנני להשיבו על פי סדר קונטרס של כ"ת, ולא אכפיל הדברים להעתיק לשון תשובתו, באשר מבוארים מתוך קונ'.

הנה מ"ש כ"ת בביאור דברי הסוגיא שמתפרש יותר כפרש"י⁶² נגד שיטת הר"ח, כבר דברו בזה רוב הראשונים ואחרונים, ומה כחינו להכריע, ואם באנו למנין מצינו גם בהמחמירים סיעה גדולה מהראשונים כאשר הזכיר כ"ת. עוד מצאתי כן בספר האשכול⁶³ לחותנו של הראב"ד ז"ל, ונכון להחמיר כדעת ר"ח ובעל הלכות כו' וסיים עוד וכן משמע בירושלמי, וע' בנחל אשכול שם⁶⁴ בביאור דברי הירושלמי. ואולם למעשה אין לנו לזוז מפסקי השו"ע, במה שפסק כהרי"ף בג"פ ראשונים. ומה שרבינו בצמח צדק בחידושי הש"ס⁶⁵ הקיל אף בג"פ ראשונים, לדעתי כתב כן להלכה, בלשון נראה להקל כו', אבל למעשה לא ידעתי אם יסתור פסק רבינו הזקן בשו"ע⁶⁶ שהחמיר בג"פ ראשונים שתהי' הבדיקה שלפני תשמיש לאור הנר. אם כי צדקו מאד דברי רבינו בחידושיו הנ"ל, כי לרוב המפרשים גם להרי"ף אינה צריכה בדיקה כי אם אחר תשמיש ולא קודם תשמיש, וכן השיג הדרכי משה⁶⁷ על הב"י בזה (וכ"פ בכרתי ופלתי⁶⁸), אבל לדעתי מזה גופא שלא הזכיר הרמ"א בהג"ה דבריו שבדרכי משה נראה דעתו להחמיר למעשה, והגם שלא הזכיר החומרא דאור הנר בג"פ ראשונים, אבל הכרעת רבינו בשו"ע יספיק לנו, ואין להאריך בזה יותר.

מ"ש כת"ר בהשגת המנחת יעקב⁶⁹ על הש"ך, ודאי צדקו דברי כ"ת, דהרמב"ן והרשב"א חששו עיקר לדעת הרי"ף, כמ"ש כ"ת מלשון רמב"ן בהלכותיו, וכן מצאתי מפורש יותר בחידושיו לנדה, שסיים וכתב זהו פירוש השמועה לדעת רבינו הגדול וראוי הוא לסמוך עליו. וגם מלשון הרשב"א בחידושיו ובתורת הבית הארוך, אחר שהאריך להקשות על פי' ר"ח הביא בסוף דברי הרי"ף, ונראה שסתם כן להלכה. אבל לדעתי גם המנחת יעקב לא רצה לומר שכל הראשונים חששו להר"ח, כי אם הקשה על הש"ך למה לא חש לדעת הרא"ש והטור שהם חשו בודאי לדעת הר"ח.

מה שתמה כ"ת⁷⁰ על לשון רבינו בשו"ע דבעל נפש ראוי לחוש לדעת הרמב"ם מהא דרב יהודה מנע לרבי זירא, דהיינו אפילו לבעל נפש. ועל כרחך הפירוש שבעל נפש ראוי לצוות לאשתו כו', דאז אין קפידא. ודאי הפירוש כן הוא, אבל יש חילוק גדול בין יש לה וסת דאז אסורה לבדוק אם לאו בצווי הבעל, וגם הבעל רק רשאי להחמיר אם ירצה (וגם על זה יש חילוקים), ובין אין לה וסת, דאנו פוסקים להלכה שהבעל נפש ראוי אכן לחוש לדעת המחמירים, שם ודאי מסתבר לומר דבכהאי גוונא גם האשה מצד עצמה ראוי לה לחוש ולבדוק. ואם אמנם ידוע דנשי לא גמירי בפרטי הדינים, עכ"פ צריכה לשאול ממורה או מבעלה אם יודע, והוא יגיד לה כדת של תורה. ואם לא דרשה יש לומר זהו שוגג ולא אנוס וכמשי"ת עוד. וכל זה מתבאר היטב מלשון רבינו בביאורו לשו"ע סי' קפ"ד סק"ג וסי' קפ"ו סק"ז. ומפורש כל זה בספר אוהלי יוסף שהזכיר כ"ת בס"א ובס"ג, ולא מצאתי בו שום הוספה על דברי רבינו בשו"ע, כי אם מה שחידש שם בס"ג דביש לה וסת יש אומרים שגם הבעל אין לו להחמיר ולצוות, וזה הוציא מדברי הסדרי טהרה סי' ק"ץ ס"ק ס"ז כמ"ש בהציונים שם. ועוד יבואו לפנינו לקמן דברי הסדרי טהרה הנ"ל.

ובזה סרה קושית כ"ת⁷¹ מהנודע ביהודה, ממה שמחלק בין יש לה וסת לאין לה וסת לדעת הרמ"א, ממה שהב"י משווה אותם. האמת שהב"י כתב כן בסי' קפה ובכסף משנה פ"ה מהלכות שגגות, אבל לא בהחלט כי אם כמסתפק, וגם זה מפורש בלשונו שהוא רק בדעת הרמב"ם ולפי שיטתו, ולא לשאר פוסקים זולתו, אבל הרמ"א שהכריע בס"א להקל וכתב וכן נהגו, וכאן בס"ב הוסיף והגיה עפ"י ספרי המחמירים, ודאי רב המרחק ביניהם, וכ"מ בספר כרתי ופלתי ובסדרי טהרה ק"ץ ס"ק ס"ז בתשו' לבנו בד"ה ועפ"י הדברים האלה כו', כתב שם וז"ל, ומיהו לפי דעת הכסף משנה כיון דחכמים אמרו דמדת צנועות כו' אע"ג דלא שוי' עלינו חובה מכל מקום לא מקרי אנוס כו', אבל להפוסקים דאפילו מדת צנועות ליכא, מקרי אונס כו'. ועוד כתב שם בד"ה ובזה מתורץ כו', שהקשה למה כתב הכסף משנה דדוקא להרמב"ם הוא דלא הוי אונס, הלא גם לשאר פוסקים לאו אונס הוא מדלא צוה לבדוק דאז אין חשש דלבו נוקפו כו', ועל זה תירץ, אלא ודאי סבירא לי' כיון דחז"ל לא חששו לדבר אין לו להחמיר בזה כו' עכ"ל (וזהו דעת הי"א שהזכיר בס' אוהלי יוסף ס"ק הנ"ל). עכ"פ די בזה להשקיט מקושיות כ"ת על הנודע ביהודה, כי סברת הסדרי טהרה נכונה בזה, וגם כת"ר מסיים כן למסקנא, אבל כאן נתבררו הדברים ביותר.

והנה מדי עיוני בדברי הסדרי טהרה בס"ק הנ"ל, שבתי וראיתי בעיקר דברי פלפולו שם, שהעלה לפרש בהא דבעא מיני' ר' אבא⁷² מרב הונא מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת לחייב בעלה חטאת, דהכוונה משום פרישה אם פירש באבר חי, דלפי הס"ד דרב אבא שהיא משובחת אם תבדוק אחר תשמיש לחוש שמא ראתה מחמת תשמיש, אם כן גם הבעל צריך לחוש, וכל בעל נפש צריך לפרוש באבר מת מחשש זה אפי' שלא בשעת וסתה. וסוגי' דשבועות⁷³ דלא משכח חיוב חטאת שלא בסמוך לוסתה, אזלא לפי המסקנא דהכא דלא תבדוק משום לבו נוקפו כו'. ולכך נקט לחייב בעלה, דהיא פטורה אפרישה, כדברי המרדכי⁷⁴ והג"ה בש"ע⁷⁵, עד כאן תוכן דבריו. ואחר עיוני קצת, אם שאיני כדאי להשיג על דבריו, אבל לענ"ד כל דבריו בזה אינו אלא תימה.

חדא דלמה שאל האיבעי' על בדיקת האשה ונלמוד מזה שבעל נפש יחוש לפרוש באבר מת, ולא שאל בפשיטות אם בעל נפש צריך לפרוש באבר מת. ועוד דהוה לי' לפרושי לחייב בעלה חטאת אם פי' באבר חי (ועוד יותר ה"ל בתשובת רב הונא, דכיון דיצטרך לפרוש באבר מת לבו נוקפו ויפרוש מתחלה, וזה שייך יותר משיפרוש על ידי בדיקת האשה). וגם אין לומר דעל הרוב דברו, דמסתם דרכו לפרוש באבר חי ויתחייב חטאת, דהסברא פשוט להיפוך שכל הבועל גומר ביאתו ושוהה עד שיכלו ניצוצות, דאם לא כן קרוב למעשה ער ואונן⁷⁶. ועוד דהוה לי' לש"ס למנקט בעי' זו בשבועות כי שם מקומה. ועוד פרישה זו איני יודע מה טיבה, בשלמא במתני' דשבועות⁷⁷ כשאמרה לו נטמאתי, אז ודאי מפחד האיסור שבועל נדה ירצה לשמוט תיכף וקמ"ל דאסור, אבל כשלא הרגישה כלום למה יפרוש. וגם מתי הזמן שיחוש הבעל נפש, דאם כן על כל כח ותנועה יש לחוש שמא נטמאה, וכן תיכף אחר הכניסה ינעוץ צפרניו כו', אין זה אלא תימא.

ועוד מ"ש דסוגי' דשבועות אזלא לפי המסקנא, גם זה היפוך משמעות הגמרא שם, דקאמר והא נמצא קתני, ואי פריש מעיקרא הוה לי' ידיעה, משמע דפשיטא לי' דבלא ידיעה מעיקרא אי אפשר שיפרוש. גם מענין הקושי' משמע מהא דנמצא משמע אחר כך, ולפי פירוש הסדרי טהרה אפילו בנמצא אחר כך ה"ל להתחייב אם פירש באבר חי, ונצרך לדחוק דכיון דאין לו לפרוש מחמת לבו נוקפו מקרי אנוס, ואם כן עיקר חסר מהספר. ועוד מה יענה על קושית התוס' שם ד"ה לעולם, שכתב דהוא הדין הוה מצי למימר בסמוך לוסתה ואפרישה, דלפי זה ישאר קושי' זו חלוטה, שלא יספיק גם תירוץ הגמרא שם, דבכהאי גוונא ודאי לאו אנוס וחייב קרבן.

אלא ודאי דכל זה ליתא, דודאי מי שבועל בהיתר מותר לגמור ביאתו כדרכו, וגם אם ירצה לפרוש באבר חי באופן שלא יהי' הוצאת ז"ל ודאי אין חשש ולא מדת חסידות כלל. וגם מה שהכריח הלשון מיסוד קושיתו דאי אפשר לפרש דבעי' זו מיירי בסמוך לוסתה דאם כן מה השיב לו לבו נוקפו כו', ואי בסמוך לוסתה, יפרוש ויפרוש, וכי עבדינן תקנתא לרשיעי כו', וכן הקשה קושי' זו גם בתשובות נודע ביהודה תנינא סי' צו בשם מהרז"ה⁷⁸, וגם הנודע ביהודה הסכים בקושי' זו, אלא שתירץ דכאן מיירי שלא בשעת וסתה, והכוונה לטמא טומאת ז' עיי"ש. לענ"ד קושי' מעיקרא ליתא, ויש לפרש בכמה דרכים.

חדא דפשיטות ל' הגמ' בשבועות י"ח דמוקי למתני' דנמצא⁷⁹ על שלה או על שלו חייבים בקרבן דמיירי בסמוך לוסתה, משמע בפשיטות דקאי גם על ס' המשנה שלפני'⁸⁰ דרך בנות ישראל כו' והצנועות כו', וכן משמע בפירוש בפירוש המאור בשבועות פ"ב⁸¹, ואם כן נראה דגם בכשרות וצנועות יוכל להיות מציאות זו בסמוך לוסתה. וצריך לפרש דמה ששמשו סמוך לוסת הי' בטעות שחשבו זמן הוסת למחר ויומא אוחרי, ואחר כך כשנטמאה נזכרו שטעו. ומה שמפרש שם בגמ' בשגג ואמר יכולני לבעול, ולא מוקי בכה"ג. הגמרא לא נחית שם לדקדק שיתפרש אפילו בצנועות, ואשמעינן לפי האמת דגם בשגג כנ"ל מקרי שוגג ובר קרבן הוא ולא חשיב מזיד, אבל בעיקר ל' המשנה אם נרצה להעמיד גם בכשרות וצנועות נוכל לפרש כנ"ל. ועכ"פ בבעי' דר' אבא ודאי מצינן לפרושי בכה"ג, והכוונה דלפעמי' יצמח מזה חיוב חטאת אם יתברר שטעו בחשבון.

וזאת שנית, גם אם נפרש כאן בבעי' דרב אבא⁸² כפשיטות לשון הגמרא דשבועות בשגג ואמר יכולני לבעול, הגם שעשו באיסור ומצוה לפרוש סמוך לוסת, מכל מקום אין תימא בתשובת רב הונא לבו נוקפו ופורש, דעל כרחך הכוונה בביאה שני', פירוש שלא בשעת וסתה כיון שראה שנכשל באיסור, ועל כן מנע רב הונא מבדיקה זו אפילו אחר תשמיש דסמוך לוסת, כיון שכבר נעשה מעשה ולא יתוקן האיסור בבדיקה זו, וודאי מתחלה מה שאפשר לתקן ולפרוש חובה ומצוה, אבל אחר כך מאי דהוה הוה ומוטב שלא לסמוך הבדיקה תיכף, כדי שלא יהא לבו נוקפו להבא. וסברא זו מצאתי בתוספי הרא"ש⁸³ הנדפס בש"ס החדש במקומו. והגם שכתב על זה הרא"ש וזה דוחק, מכל מקום נראה בעיני פירוש הסדרי טהרה והנודע ביהודה דחוקי' הרבה יותר, ועוד עכ"פ יתיישב בריוח כפי' הרא"ש במסקנא שם וז"ל, ונראה לי דלאו דוקא קאמר, אלא כלומר להיות באיסור חטאת היכא דלא אניס עכ"ל. ונראה לי ביאור דבריו, דודאי מיירי הכא שלא בשעת וסתה, והכי קאמר אם תבדוק בשיעור וסת יהי' על הבעל איסור חמור שבועל נדה גמורה, ואם הי' כה"ג בשעת וסתה דלא אניס, הי' חייב חטאת, ועל זה השיב, דמצד חומר האיסור לבו נוקפו ופורש ועל כן אין לה לבדוק תיכף שלא בשעת וסתה, ובשעת וסתה ודאי יפרוש מתחלה. וקצת כעין זה הוא פירש הנודע ביהודה. אבל מה שמפרש דהנפקא מינה לענין טומאת ז', זה דוחק גדול, ועכ"פ בצירוף הסברא דתירוץ הראשון שכתבתי, כיון דלפעמים אם יטעו בחשבונם יבאו לחיוב חטאת בפועל, ועל כן אין לה לבדוק לעולם בשיעור וסת, ודאי פירוש זה מרווח בלא שום דוחק כלל.

ועוד בה שלישי', שנלע"ד שיש לפרש בעיא דרב אבא בפירוש מרווח עוד יותר, אשר יתיישב גם כן קושי' ראשונה של הסדרי טהרה והנודע ביהודה במאי דנקט לחייב בעלה ולא היא, והוא על פי סוגי' הגמרא ותוס' פסחים דע"ב אשתו נדה בעל חייב כו' יבמתו נדה בעל פטור, ומפרש התם בסמוך לוסתה אשתו הוה לי' לשיולי כו', וע' בתוס' שם דהוא הדין אם נדה גמורה היא כו' עיי"ש. ולכאורה הדבר תמוה מאי קאמר דהוה לי' לשיולה כיון שהוא משמש עמה ואינה אומרת לו טמאה אני, או סמוך לוסת אני, אם כן הרי היא משמשתו נדה, ומה יהי' אם ישאל, בודאי תשיב טהורה אני. ונראה לי דמוכרחים אנו לפרש בסוגי' זו דמיירי בבא עלי' והיא ישינה, אפילו לפמ"ש תוס' דנדה י"ב ד"ה בין דלאו ישינה גמורה, אבל עכ"פ אינה ערה שתוכל להשיב כו', ועל זה חייב חטאת כיון שלא הקיצה ושאלה. ומכל מקום נראה לפי הסברא שהיא פטורה מקרבן אפילו היתה ודאי טמאה וגם ניערה משינתה באמצע התשמיש, דמאי הוה לה למיעבד, אם תפרוש ותשמיט ממנו באמצע תתחייב היא על הפרישה. ומה שפטרו אותה בשו"ע בהג"ה⁸⁴ על פי דברי המרדכי⁸⁵ הוא באינה עושה מעשה, כמבואר בלבוש ובתשובות נודע ביהודה תנינא סי' פה, והיא סברה ברורה (ומסולק בזה קושית הסדרי טהרה מנ"ל להמרדכי) דאז נחשבת קרקע עולם. ועיי"ש בתוס'⁸⁶ שכתב דלא מיירי בידוע שהוא סמוך לוסתה, דאז אפילו ביבמתו חייב, אלא באינו יודע אם הוא סמוך כו' עיי"ש.

ועל פי זה יעלה בידינו לפרש הסוגי' בבעי' דר' אבא ישר ונכון, דמיירי בכה"ג שהיא יודעת היטב שהיא סמוך לוסתה, והוא אינו יודע מחמת טעות או שכחה. או אפשר עוד לומר שיש לה וסת המורכב בקפיצה או וסתה תלוי בהרגש מאורעות הגוף, שדינה גם כן כוסת הקבוע, כמבואר בש"ע רבנו בסי' קפו בקונטרס אחרון, והיא יודעת שקפצה או הרגישה בשינוי הגוף וצריכה לחוש, והוא לא ידע ובא עליה בשינתה, ובסוף ניעורה ונזכרה שהיא סמוך לוסתה. ועל זה שאל אם תבדוק תיכף כשיעור אותיום כדי שאם תמצא טמאה יתחייב הבעל חטאת, אבל היא בודאי אנוסה כנ"ל. ומכל מקום השיב לו שלבו נוקפו ופורש, פירוש שידמה לו שבכל עת שתטמא תחתיו יכשל באיסור חטאת, כיון שלפי דעתו גם כעת עשה כדין חכמים שהתירו לבא על הישינה בלא שאלה. ומכל שכן אם הי' וסת מורכב יש לומר דמבואר בגמרא בפירוש אימור לא קפצה כו'. ומכל מקום לפי האמת אין לפוטרו מחטאת, כיון שהי' אפשר לשאול מקרי שוגג ולא אונס.

ועל פי זה נוכל ליישב גם הדקדוק השני של הסדרי טהרה שם, בפרש"י די"ד ע"ב זו מוכיחה קיים, שכתב שם ואם תמצא דם למחר תביא חטאת כפרתה כו', ולמה לא פירש גם על הבעל עיי"ש. אם שלפי דעתי נראה שאין זה דקדוק כלל, דאפשר לומר דחדא מינייהו נקט. וגם מצאתי בחידושי רמב"ן בנדה שהביא פרש"י הנ"ל וכתב ויביא הבעל חטאת, דמשמע דשלא בדקדוק הוא. אמנם גם אם נרצה לפרש דרש"י כתב כן בדקדוק, נוכל לומר דרש"י מפרש הסוגי' בפשיטות שלא בשעת וסתה, ואז אין שייך קרבן על הבעל דשלא בשעת וסתה אנוס הוא, והיא תתחייב מצד שלא בדקה לאור הנר דשם מיירי בעד שלפני תשמיש. ואם שחכמים לא חייבוה לבדוק לאור הנר, מכל מקום לשיטת רש"י מכל מקום כיון שהוטל עלי' חובת הבדיקה מתקנת חכמים בעסוקה בטהרות, ואם היתה מדקדקת במעשי' ורואה לאור הנר לא באה למכשול, אין זה אונס. אבל לא שייך לחייב מזה את הבעל, כי הוא אינו יודע אם בדקה לאור הנר אם לאו (ומזה יצא לנו עוד ראי' לסברת הנודע ביהודה דבאין לה וסת כיון שבעל נפש צריך לחוש ולבדוק, אם לא בדקה יחשב שוגג ולא אונס, מכל שכן מבדיקת אור הנר כנ"ל). והרמב"ן שהזכיר חיוב קרבן בבעל, נוכל לומר דאזיל לשיטתו שצריך לבדוק באמת לפני תשמיש לאור הנר, ויצטרך לפרש כאן באופן שהזכרנו לעיל, בטעו בחשבונם ונמצא סמוך לוסתה כנ"ל, דאז גם הבעל שייך בקרבן, ואם אמנם שהסברה שכתב שם בסדרי טהרה בישוב קושי' זו מטענת ההרגשה, נראה לי סברא נכונה. אבל בעיקר הקושי' יספיק לנו לפרש כנ"ל.

ויצאתי מעט מהענין שאנו בו, לאשר מאד נפלאו הוא דברי הסדרי טהרה בפירושו בענין הפרישה כנ"ל. וגם יצאו לנו מזה חידושי דינים בנוגע לנידון דידן.

ובעיקר הדין נראה לי דבאשה שאין לה וסת ולא בדקה כלל קודם תשמיש ואחר כך נמצאה טמאה, והדבר ידוע שהיתה טמאה מקודם תשמיש, באופן שאם היתה בודקת אז לא הי' באת לידי מכשול, והדוגמא בזה אם הרגישה איזה לחלוחית בחלוק או בסדין ולא בדקה אז, שהיתה מדמה שהרגשת מי רגלים הוא, או אם קנחה בעד ולא ראתה לאור הנר, ולמחר מצאה הדם במקום ההוא שניכר שהי' קודם תשמיש, וכדומה לזה, ודאי מסתבר להצריכה כפרה גמורה מדין חטאת, שאין לקרותה אונס כלל, דהי' לה לחוש ולבדוק קודם תשמיש, כיון דאין לה וסת.

עוד זאת נראה בעיני שאם הרגישה ממש שנפתח מקורה⁸⁷, או זיבת דבר לח להרבה פוסקים⁸⁸, וקנחה בעד ולא ראתה לאור הנר, ולאחר תשמיש מצאה דם במקום הבדיקה, אזי גם ביש לה וסת מסתבר להצריכה כפרה מדין חטאת, אפי' לפי מה דקיי"ל דאינה צריכה בדיקה, אבל זו שהרגישה הי' לה לחוש. והא דלא מוקי בגמ' בשבועות שנמצא על שלה בכה"ג, יש לומר דכה"ג לא שייך קרבן רק על האשה, כי הבעל לא ידע אם הרגישה, ובמתני' תנן חיוב קרבן בשניהם. אבל עכ"פ באין לה וסת, גם בלא הרגשה אם ידוע שהי' הדם מקודם תשמיש ודאי צריכה כפרה, כיון שלא בדקה ואילו בדקה לא באה למכשול הזה.

אבל אם הוא באופן שיש להסתפק אם הי' הדם מקודם תשמיש, אין כאן מקום לחיוב חטאת. ולא מיבעי אם הרגישה בשעת תשמיש שנטמאת, ודאי שאין לחייבה מצד שלא בדקה, דמה הי' מועיל, אלא אפילו ביש להסתפק מתי יצא הדם גם כן אין מקום לחיוב חטאת על הספק, וכמ"ש כן מפורש בס"ט ס"ק הנ"ל. וע' בנודע ביהודה תנינא סי' צ"ו דבנטמאת בשעת תשמיש הוא סובר גם כן כהסדרי טהרה, דכיון דהבדיקה לא הי' מועיל אין לחייב, אבל אם אפשר להסתפק אם הי' קודם תשמיש או אחר כך, בזה חולק על הסדרי טהרה וסבירא לי' דכהאי גוונא חייבת בקרבן. ולע"ד נראה דהדין עם הסדרי טהרה, חדא דידוע דאין חטאת בא על ספק ואיך יביא מספק חולין לעזרה, ועוד דלשיטת הנודע ביהודה ישאר הקושי' בשבועות דמייתי מתני' דנמצא על שלה ומוקי לה בסמוך לוסתה, דמשמע דשלא בשעת וסתה לא משכחת חיוב חטאת, ולפי דעתו הי' מצי לאוקמי כשלא בדקה לפני תשמיש לפי סברת הרמב"ם⁸⁹, ותירוצו של הנודע ביהודה לא יספיק כי אם במתני' דשבועות ואמרה לו נטמאתי כו' עיי"ש ודו"ק. מזה משמע מפורש כהסדרי טהרה, דאפילו בספק אם הי' הדם מקודם ליכא חיוב חטאת.

ומכל מקום לענין להצריכה כפרה נראה דצדקו דברי הנודע ביהודה, דאף שאין כאן חיוב חטאת, אבל גם מספק באנו להצריך כפרה. וכן נראה לדקדק מלשון הלבוש סו"ס קפה שכתב וז"ל, אבל אם שמשו בשעת עונת וסת, אפילו שנמצא הדם אחר התשמיש שניהם צריכים כפרה והוא קרבן אשם עכ"ל. וצריך לומר דהא דנקט אשם כוונתו רק כפרה מדין אשם תלוי, ולא אשם תלוי ממש, דכבר פסקו בגמ'⁹⁰ שם, דתנא דידן לא נקט אשם דבעינן חתיכה מב' חתיכות. וכן פסק הרמב"ם⁹¹. אבל קשה למה לא ביאר⁹² על פי חילוקי המשנה⁹³ דבנמצא אותיום יש חיוב חטאת, ולאחר זמן בכדי שתושיט יש חיוב אשם תלוי, ולאחר זמן בעלה טהור, ולפי זה לא יהא חיוב אשם רק רגעים אחדים מן אותיום עד כדי שתושיט כו', ולמה סתם ונקט אשם דמשמע בכל גווני. אלא ודאי נראה כוונתו כיון דנמצא הדם על הסדין ויש לספק אולי הי' מקודם תשמיש ושמשו באיסור, נקרא ספק גמור כמו שאכל חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן, וכיון שהי' בפשיעה צריכי' כפרה מדין אשם תלוי. ואם כן אין נפקא מינה גם אם נמצא אחר זמן הרבה, כל זמן שיש לספק כנ"ל. ומה שאמרו בגמרא דבנמצא על שלה לאחר זמן בעלה טהור דמשמע דאין נקרא ספק כלל, מיירי בנמצא בעד שבדקה או קנחה אחר תשמיש, כדמוכח לשון המשנה שבהכי איירי, ואם שהתה בהקינוח יותר מכדי שתושיט מחזיקי' לה בחזקת טהרה מדלא הרגישה מקודם, אבל אם הי' נמצא על הסדין בענין שיש לספק שמא מקודם תשמיש יצא, וגם בענין שיש לתלות בהרגשת שמש ועד או מי רגלים, ולא בתורת כתם, ודאי יהי' הבעל טמא מספק מקל וחומר מרואה כתם שמטמאה בועלה לרב וריש לקיש⁹⁴, ואפילו לשמואל ורבי יוחנן דמפרשים מכאן ולהבא, נראה דבכהאי גוונא יודו שמטמאה למפרע, וממילא יהי' צריך כפרה אם פשע. כן נראה לפרש דברי הלבוש ודבריו נכונים. ואם שדברנו במשמש סמוך לוסתה, אבל זה ברור שאין שייך חיוב קרבן מצד האיסור דוהזרתם⁹⁵, דאפי' אם נאמר שהוא מדאורייתא⁹⁶ אין זה אלא עשה, ולא שייך קרבן בזה, אלא העיקר מצד שפשע, והוא הדין אם פשעה שלא בדקה קודם תשמיש באין לה וסת, כיון שצריכה לחוש כנ"ל.

עוד נראה לי לדקדק מלשון הלבוש שכתב מקודם וז"ל, ואם שמשה שלא בשעת וסתה ומצאה דם אפילו נמצא על עד שלו מקרי אונס אפילו שלא בדקה, ושניהם אינן צריכין כפרה דמה הי' להם לעשות כו', ואימור אחר גמר ביאתה ראתה עכ"ל, דלכאורה תמוה מה צריך לטעם השני, הגם שבתשובת הרא"ש⁹⁷ כתב כלשון הזה שם הי' תשובה על שאלה, ומביא שני טעמים להקל, אבל הלבוש שכותב להלכה, איך כתב לשון הזה, דמשמע שאם הי' הדם מקודם בבירור צריך כפרה, ובגמרא מבואר דאפילו במקום שברור ששמשו בטומאה וחייבים חטאת, אם הוא בשעת וסתה, מכל מקום שלא בשעת וסתה מקרי אונס. ונראה שכתב כן מסברא, שאם ברור ששמשו באיסור אפילו שהיו אנוסים ראוי להצריכם כפרה מועטת על העבירה שבאה לידם. וכן להיפוך, אם הי' בזה קצת פשיעה אז אפילו בספק צריכים כפרה מדין אשם תלוי וכמשנ"ת.

ועוד נשאר עלינו לבאר במש"ש אימור אחר גמר ביאתה ראתה, דקאי עמ"ש תחלה אפילו נמצא על שלו, ולכאורה תמוה הלא בנמצא על שלו מחייבים אותם חטאת בגמרא⁹⁸, ומוכרח שהוא ודאי ולא ספק. וצריך לומר שסובר דהגמרא מיירי כשהרגישה באמצע, כדמפרש בש"ס ר"פ הרואה⁹⁹ אליבא דשמואל, ומפרש הלבוש דהכי קאמר, שבאמת הרגישה הדם אבל היא טעתה וסברה הרגשת שמש (ולכן לא אמרה לו, דאם לא כן אין שייך קרבן, דמזיד הואי). ואם כן גם בנמצא על שלו מיירי בכה"ג, שטעתה בדמיונה, ובראותה הדם נזכרה שזה הי' הרגשתה, ועל כן חייבים חטאת. והלבוש מיירי כשלא הרגישה כלל בשעת תשמיש, ועל כן סובר דגם בנמצא על שלו איכא לספוקי שמא בגמר ביאה יצא הדם. כן נראה לפרש דברי הלבוש. אבל בזה נלע"ד לפירושו דחוק. גם סתימת הגמרא וכל הפוסקים לא משמע כדבריו בזה.

היוצא מכל מה שכתבנו, שבמקום שיש פשיעה קצת, כמו אם שמשו סמוך לוסתה, אפילו אם בדקה תחלה, או אם לא בדקה קודם תשמיש באין לה וסת דפשעה קצת, ואפילו ביש לה וסת אם הרגישה שנפתח מקורה שצריכה בדיקה מדינא לכו"ע, ולרוב האחרונים הוא הדין בזיבת דבר לח, ובדקה ולא ראתה לאור הנר, ולמחר מצאה דם במקום הבדיקה הנ"ל, באופן שברור שהי' הדם מקודם ושמשו באיסור, וגם הי' על ידי פשיעה, ועכ"פ אונס לא הוי, אז אם ידעו שניהם מהפשיעה, שניהם צריכים כפרה מדין חטאת, ואם הבעל לא ידע מזה היא צריכה כפרה והוא אנוס. אמנם לסברת הלבוש אם נכשלו בודאי באיסור, אפילו במקום אונס שאינם צריכים כפרה מדינא, מכל מקום צריכים כפרה מועטת, כמו להתענות בה"ב או לפדות בצדקה וכדומה. ואם מצורף להאונס יש עוד להסתפק שמא אחר כך בא הדם (ולסברת הלבוש אפילו בנמצא על שלו מקרי ספק כנ"ל), אז אינם צריכים שום כפרה כלל. ואם הי' על ידי פשיעה כה"ג, אז אפילו בספק יש להצריכם כפרה מדין אשם תלוי. וכל זה מיירי בנמצא באופן שיש להסתפק אולי טעתה בהרגשה, ולפי שיטת רוב האחרונים על פי דברי הרמב"ם¹⁰⁰ שחזקת הדם שבא בהרגשה, היא טמאה מדאורייתא. אבל בנמצא כתם לבד שהוא מדרבנן, אין שום מקום לכפרה כלל.

והנה מ"ש כת"ר¹⁰¹ בנידון דידן דמה שבדקה את עצמה קודם שהולכת לישון יחשב בדיקה לפני תשמיש אף ששהתה איזה מינוטין, מדלא מצינו בפוסקים שיעור על זה, והביא ראיות לזה. כל דבריו אמת וצדק. ולענ"ד יש ללמוד כן מלשון הגמרא¹⁰² בדקה בעד ואבד אסורה לשמש עד שתבדוק, ובודאי ששיעור מה שאבד העד ובדיקה השני' שוהה יותר מכדי שיעור וסת, ומכל מקום אם לא אבד אינה צריכה בדיקה. ואם איתא הוה לי' לאשמעינן דאם שהתה קצת צריכה לבדוק כו'. ועוד נראה לי ראי' מפורשת מסוגי' הש"ס דט"ו ע"א הבאים מן הדרך נשיהן להם בחזקת טהרה, ופריך למה לי' למיתני כו', ומשני מהו דתימא היכא דאיתי' במתא רמיא אנפשא ובדקה כו' קמ"ל, והנה לשיטת הרמב"ם¹⁰³ דצריכה בדיקה קודם תשמיש בכל ענין, ואפילו לשיטת רש"י¹⁰⁴ הדין אמת אפילו בעסוקה בטהרות, וצריכים לפרש דאנו מחזיקים שמכל מקום בדקה האשה כדרכה, וכן מבואר בפירוש המשניות להרמב"ם¹⁰⁵, והא בודאי שבפני הבעל לא בדקה אלא מקודם, ומכל מקום מקרי בדיקה. ועוד מוכרח יותר מדין הישינה, שפירשו התוס'¹⁰⁶ שאינה יכולה להשיב, מכל מקום אמרינן דבדקה בודאי בעת שהלכה לישן. ועוד יש כמה ראיות אבל הדבר פשוט וברור לפי דעתי.

אולם מה שהזכיר כ"ת¹⁰⁷ מד' התוס' דט"ז ב' ד"ה בדקה כו', ור"ל שהתוס' מחלקים בין אם שמש מיד או לאו, וזה שלא כדעת הרמב"ם, ולפי דרך זה יוקשה לנו לדעת אדמו"ר הזקן¹⁰⁸ שהזכיר דברי התוס' דלמה תבדוק ב' פעמים כו', ולא חילק בין מיד או לא. אבל לבבי לא כן ידמה, ואני אומר שאין כאן מחלוקת כלל, וגם התוס' לא נתכוונו לחלק בין משמש מיד, אלא כוונתם לחלק בין אם רוצה לשמש מיד כו', פירוש שאם הי' בדעתם ומחשבתם בעת בדיקה דלאחר תשמיש ראשון לשמש עוד הפעם, די בבדיקה א', דלמה תבדוק ב' פעמים זה אחר זה. ומש"ש דאפילו לא אבד עד שאחר תשמיש אסורה לשמש עד שתבדוק קודם תשמיש, זהו בלא הי' ברצונם לשמש עוד הפעם ונמלך אחר כך, אז ממילא חל עלי' תקנת חכמים שתקנו לבדוק לפני כל תשמיש, דאם לא כן לא מקיימא תקנת חכמים, אבל אם הי' בדעתם מתחלה לשמש כמה פעמים, נראה דהכל מודים לסברת התוס' דבדיקה א' עולה לכאן ולכאן. דוגמא לדבר מבדיקת הסכין שתקנו חכמים לבדוק קודם שחיטה ולאחר שחיטה גם כן (לפי דעת הרמב"ם¹⁰⁹ ורוב פוסקים, וכ"פ בשו"ע¹¹⁰), ובודאי אם בדק אחר שחיטה והניח הסכין ונמלך לשחוט עוד הפעם צריך לבדוק לכתחלה קודם שחיטה ב', כמ"ש בהג"ה בשו"ע סי' י"ח¹¹¹ ובתבואות שור ס"ק א'. ואע"ג דשם בשעת הדחק יוכל לשחוט על סמך שיבדוק אחר כך (דשם אין חשש איסור במעשה השחיטה כי אם שלא יאכל בלא בדיקה), מכל מקום לכתחלה צריך לבדוק קודם שחיטה ואחר שחיטה¹¹². והרי בשוחט הרבה שחיטות לא אישתמיט שום אחד מהפוסקים להצריך בדיקה ב' פעמים משום אחר שחיטה וקודם שחיטה, דבדיקה אחת עולה לשניהם, וכן ממש בנידון דידן. וממילא הרמב"ם דנקט בלישני'¹¹³ המשמש מטתו פעמים רבות, דמשמע שהוא מוכן מתחלה לזה, בודאי אינם צריכים לבדוק כי אם פעם אחת בנתיים. ואתי שפיר גם כן מה שלא הזכיר רבינו¹¹⁴ לשון מיד דנקטו התוס'¹¹⁵, כיון דהג"ה שו"ע סובב על לשון הרמב"ם וכוונתו, ולדעתי זה ברור שהכל מודים בזה.

ועתה נבא לנידון דידן. והנה בדין חיוב הבדיקה לפני תשמיש באין לה וסת ודאי נראה שאינם צריכים כפרה. הגם שכבר נתבאר שהעיקר כדעת הנודע ביהודה וכרתי ופלתי להצריך כפרה בלא בדקה לפני תשמיש, הרי בנידון דידן בדקה לפני השינה, וזה מקרי לפני תשמיש כמשנת"ל. ועוד דכאן יש עוד לספק אם הי' הדם מקודם תשמיש או באמצע ולסוף. ומ"ש כ"ת¹¹⁶ דממה שהרגישה כשפירש ממנה אין לומר דהשתא חזאי, והאריך להביא מהצמח צדק דיצאה לחוץ לא נק' הרגשה, וכתב עוד ולבד זה בנידון דידן מה דלא ארגישה קודם סבורה הרגשת שמש הוא. אם אמנם כתב שאין להוכיח בבירור דהשתא חזאי, אבל מידי ספיקא לא נפקא, כי אין בירור גם כן לומר שהדם הי' באמצע התשמיש. גם מה שסיים עוד ובר מכל דין הרי בנידון דידן נמצא על שלו ובודאי הי' הדם בשעת תשמיש, הרי לפמשנ"ת מדברי הלבוש מבואר דאפילו בכהאי גוונא ספיקא הוא, וכיון שלא פשעה מקודם אינם צריכים כפרה. והגם שנת' שנראה סברת רוב הפוסקים בזה דלא כהלבוש, מכל מקום נתבאר גם כן שדעת הסדרי טהרה דאפילו אם הספק רק אם הי' הדם בשעת תשמיש ולא מקודם שלא הי' מועיל הבדיקה, גם כן אינם צריכים כפרה. ועכ"פ הוי נידון דידן ממש כדין המבואר בלבוש, ויש לסמוך עלי' שלא להצריך כפרה.

כן מ"ש עוד כ"ת, וגם הכתם שמצאה על המכנסים יוכיח, הגם שנת"ל שאין להחמיר אבל מכל מקום כו', ובצירוף מה שאחר כך התחיל, יש לומר שבאמת הכתם כבר הי' בתחלת וסת עכ"ל. לדעתי אין כל זה מספיק לחשוב הוסת ודאי מקודם תשמיש אלא ספק, וכבר נת' דמספק אין להחמיר. ומצד טומאת הכתם בעצמו פשיטא שאינם צריכים כפרה. מלבד הסברא שנזכרת בתשובות מאיר נתיבים¹¹⁷ שלא חייבו חכמים לבדוק כל בגדי' ומצעות קודם תשמיש, עוד זאת נראה לי, כיון דטומאת כתמים דרבנן והם אמרו ברואה כתם שאינה מטמאה בועלה, לפי אוקימתא דשמואל ור' יוחנן בגמ' דט"ו ע"א (ואפשר לומר דאפילו לרב וריש לקיש מודו בזה אליבא דרבנן דרבי מאיר עיי"ש), ומשמע ודאי דלמפרע דומיא דלהבא, היינו שידוע שהי' הכתם קודם תשמיש, ואם כן כיון דבעלה טהור ודאי אינם צריכים כפרה כלל.

אולם הדבר הקשה העומד לנגדי בנידון דידן, הוא ממה שהרגישה כובד קצת¹¹⁸, והוה לה לשום לב אולי הוא שעת הוסת, ואם כן הוי ממש דין שימש סמוך לוסתה. ובפרט לפמ"ש רבינו בשולחנו סי' קפ"ד בק"א סק"ב¹¹⁹, דאם יש לה וסת להרגיש במאורעות הגוף מקרי אשה שיש לה וסת עיי"ש. ולפי דעתי בנידון דידן אם היתה רגילה תמיד בהרגשת הכובד כו' הייתי דן אותה בפשיטות לאשה שיש לה וסת. אבל בלשון השאלה¹²⁰ נז' שעל הרוב כו'. ועכ"פ מסברא זו יש לומר דשעת ההרגשה הוי וסת גמור לחוש כו'. ואם טעתה לתלות הכובד בדבר אחר, הגם שהאמתלא טובה שלא נחשבה מזיד או פושע ח"ו, אבל לא יספיק גם כן לקרות אונס, ואין זה אלא שוגג ככל שגגות דעלמא. גם לפמשנת"ל מדברי התוס' דפסחים¹²¹ דגם בספק אם הוא סמוך לוסתה הוי שוגג וחייב חטאת, וכן יש לומר בזה אילו היתה מדקדקת לשום ללבה אולי זה שעת וסתה, הי' לה לפרוש סמוך לוסתה. ולענין חשש זה יש לומר דלא מועיל גם הבדיקה שבדקה קודם, דמכל מקום הי' לה לחוש. וכעין זה כתב רבינו בצמח צדק סי' קג. ואם כן אם דרכה שבעת הטורח רואה דם יש לומר דלאו אנוסה, דהוה לה לאסוקה אדעתה כו'. ומה שרצה רבינו להחמיר מטעם הנ"ל, הגם שבעובדא דהתם לא נמצא רק על הכתונות, וכבר נתבאר שאין להחמיר בכתמים, יש לומר דשם כיון שמצאה דם הרבה נראה שהוא דם הוסת וחוששים שטעתה בהרגשה, ועוד יש לומר דכיון שחוששים שהוא לה שעת וסת חמיר יותר לפי הסברא של הרמב"ם דחזקת הדם שבא בהרגשה, ולפי זה יש לומר דבנידון דידן חמיר טפי.

מכל מקום למעשה נראה שגם מזה יש להקל, כיון שלפי האמתלא לא עלה על דעתה כלל שהוא הוסת, הגם שאין זה אנוס, אבל גם פשיעה לא הוי כי אם שוגג ככל שכחה דעלמא, ועל כן אם הי' ברור שדם וסתה הי' מקודם, כמו אם הי' נמצא על עד שבדקה קודם תשמיש הי' מקום להצריכה כפרה (ואפשר גם מדין חטאת), אבל כיון שיש לספק אולי יצא הדם אחר כך, שוב אין להחמיר גם מדין אשם תלוי הנזכר בלבוש, אפילו בנמצא אחר כך כמש"ל, דשם מיירי בפשיעה וכאן קרוב יותר לאונס. וגם יש לומר הסברא שכתב בצמח צדק בסוף, אבל אם באמת בדקה את עצמה פעם אחת כו' שוב אין להחמיר. הגם ששם הי' ב' ימים אחר הסיבה, אין נראה לחלק בזה. באופן שלהלכה למעשה נראה לי בנידון דידן, שגם אם באנו להחמיר אין להחמיר כי אם ג' צומות בה"ב, או לפדותם בצדקה, לא יותר.

ולענין הבעל פשיטא שהוא אונס גמור, כיון שהוא לא ידע מהרגשתה בשינוי הגוף, וגם בדקה מקודם, אין ספק כי אונס רחמנא פטרי'. ודברי המלבושי טהרה¹²² ממה שיכול לגרש כו', לפי דעתי אין להם שום מקום, אבל אין הזמן מספיק להאריך יותר.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org