אגרת הקדש, פרק י״ז

יז

[מ: כא אלול] [פ: כד אלול]נודע, דב״אתערותא דלתתא״, שהאדם מעורר בלבו מדת החסד ורחמנות על כל הצריכים לרחמים – ״אתערותא דלעילא״, לעורר עליו רחמים רבים ממקור הרחמים, להשפיע לו הפירות בעולם הזה, והקרן לעולם־הבא. פירוש, ״הפירות״ – היא השפעה הנשפעת ממקור הרחמים וחיי החיים ברוך־הוא, ונמשכת למטה מטה בבחינת השתלשלות העולמות מלמעלה למטה כו׳, עד שמתלבשת בעולם הזה הגשמי ב״בני חיי ומזוני״ כו׳. ו״הקרן״ הוא כמו שכתוב: ״רחבה מצותך מאד״, והוה־ליה־למימר ״מצותיך״ לשון רבים (וגם לשון ״רחבה״ אינו מובן): אלא: ״מצותך״ דייקא, היא מצות הצדקה, שהיא מצות ה׳ ממש, מה שהקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו עושה תמיד להחיות העולמות, ויעשה לעתיד ביתר שאת ועז, וכמו שכתוב: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה כו׳״, כמו דרך שהולכים בה מעיר לעיר, על דרך משל, כך הצדקה היא בחינת גילוי והארת אור־אין־סוף ברוך־הוא ״סובב כל עלמין״, שיאיר ויתגלה עד עולם הזה, ב״אתערותא דלתתא״, בתורת צדקה וחסד חנם, לעתיד בתחיית המתים, ביתר שאת ויתר עז לאין קץ מבחינת גילוי (הארה) [ההארה] בגן עדן התחתון והעליון, שהרי כל נשמות הצדיקים והתנאים והנביאים, שהם עתה בגן עדן העליון ברום המעלות, יתלבשו בגופותיהם לעתיד ויקומו בזמן התחייה ליהנות מזיו השכינה. לפי שההארה והגילוי שבגן עדן היא בחינת ״ממלא כל עלמין״, שהוא בחינת השתלשלות ממדרגה למדרגה על־ידי צמצומים עצומים, וכמאמר רבותינו־זכרונם־לברכה: ״ביו״ד נברא עולם־הבא״, והיא בחינת חכמה עילאה, הנקראת ״עדן העליון״, המשתלשלת ומתלבשת בכל העולמות, כמו שכתוב: ״כולם בחכמה עשית כו׳״, ו״החכמה תחיה כו׳״, ובגן עדן, היא בבחינת גילוי ההשגה לכל חד לפום שיעורא דיליה, כנודע, שעונג הנשמות בגן עדן הוא מהשגת סודות התורה שעסק בעולם הזה בנגלה, כדאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח, ובגמרא, בעובדא דרבה בר נחמני. אבל גילוי ההארה שבתחיית המתים, יהיה מבחינת ״סובב כל עלמין״, שאינה בבחינת צמצום ושיעור וגבול, אלא בלי גבול ותכלית, כמו שנתבאר ב״לקוטי אמרים״ פרק מ״ח ביאור ענין ״סובב כל עלמין״, שאינו כמשמעו כמו עיגול, חס ושלום, אלא שאינו בבחינת התלבשות וכו׳, ועיין שם היטב. [מ: כב אלול] [פ: כה אלול]וזהו שאמרו רבותינו־זכרונם־לברכה: ״ועטרותיהם בראשיהם ונהנין כו׳״, ״עטרה״ היא בחינת מקיף וסובב, ונקרא ״כתר״ מלשון ״כותרת״, והוא בחינת ממוצע המחבר הארת המאציל אין־סוף ברוך־הוא להנאצלים, ולעתיד יאיר ויתגלה בעולם הזה לכל הצדיקים שיקומו בתחייה (״ועמך כולם צדיקים כו׳״). וזה שאמרו רבותינו־זכרונם־לברכה: ״עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש״, כי ״קדוש״ הוא בחינת מובדל, שאינו בגדר השגה ודעת, כי הוא למעלה מעלה מבחינת החכמה ודעת שבגן עדן, כי ״החכמה מאין תמצא״ כתיב, הוא בחינת ״כתר עליון״ הנקרא ״אין״ בזוהר הקדוש, והשפעתו והארתו בבחינת גילוי – הוא דוקא כשהנשמה תתלבש בגוף זך וצח אחר התחיה, כי ״נעוץ תחלתן בסופן״ דוקא, ו״סוף מעשה במחשבה תחלה כו׳״, כנודע. אך אי אפשר להגיע למדרגה זו, עד שיהא בגן עדן תחלה, להשיג בחינת חכמה עילאה (כו׳) [אפשר צריך להיות: כל חד] כפום שיעורא דיליה, ו״טל תורה מחייהו״, ״והקיצות היא תשיחך כו׳״, ודי למבין. [פ: כו אלול]וזהו ״רחבה מצותך מאד״, היא מצות הצדקה, שהיא כלי ושטח רחב מאד, להתלבש בה הארת אור־אין־סוף ברוך־הוא (וכמו שכתוב: ״לבושו צדקה״), אשר יאיר לעתיד בבחינת בלי גבול ותכלית בחסד חנם ב״אתערותא דלתתא״ זו, הנקראת ״דרך ה׳״. וזהו לשון ״מאד״, שהוא בלי גבול ותכלית. אבל ״לכל תכלה ראיתי קץ״, ״תכלה״ היא מלשון ״כלות הנפש״ שבגן עדן, שהיא בבחינת ״קץ״ ותכלית וצמצום כנזכר לעיל, ו״לכל תכלה״ הוא לפי שיש כמה וכמה מעלות ומדרגות גן עדן זה למעלה מזה עד רום המעלות, כמו שכתוב בלקוטי הש״ס מהאריז״ל בפירוש מאמר רבותינו־זכרונם־לברכה: ״תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו׳״, שעולים תמיד ממדרגה למדרגה בהשגת התורה שאין לה סוף כו׳, עד אחר התחיה שיהיה להם מנוחה כו׳: