אגרת הקדש, פרק י״ט

יט

[מ: כה אלול] [פ: כט אלול]עוטה אור כשלמה וגו׳. הנה, ב״לקוטי תורה״ של האריז״ל פרשת כי תשא ופרשת ויקרא כתב, כי השגת משה רבנו עליו־השלום לא היתה בבחינת פנימיות דחכמה עילאה, הנקרא ״אבא דאצילות״, וכל שכן בספירת הכתר שלמעלה ממנה, הנקרא ״אריך אנפין״, כי אם בבחינת אחוריים דחכמה המתלבשים בבינה, המתלבשת בז׳ ספירות תחתונות שנקראים ״זעיר אנפין״, סוד התורה, ומתפשטת עד סוף ד׳ ספירות התחתונות, שהן נצח־הוד־יסוד־מלכות, ושם היתה השגת נבואתו בבחינת פנימיות, דהיינו מבחינת פנימיות דנצח־הוד־יסוד־מלכות. אבל למעלה מנצח־הוד־יסוד־מלכות לא היתה לו שום השגה בפנימיות, כי אם בבחינת אחוריים דחכמה המלובשים בבינה, המלובשת ומתפשטת תוך פנימיות דנצח־הוד־יסוד־מלכות, בסוד ״נובלות חכמה שלמעלה – תורה״, שהיא בבחינת ״זעיר אנפין״, וכדכתיב: ״וראית את אחורי, ופני לא יראו״, עיין שם ובשער הנבואה פרק א׳. ולכאורה יש להפליא, הרי נאמר: ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״, ואיך השיג האריז״ל יותר ממנו ודרש כמה דרושים בבחינת פנימיות, אפילו בספירות ומדרגות רבות שלמעלה מהחכמה וכתר דאצילות? [מ: כו אלול] [פ: א תשרי]אך הענין הוא פשוט ומובן לכל, שיש הפרש גדול בין השגת חכמי האמת כרשב״י והאריז״ל, שהיא השגת חכמה ודעת, ובין השגת משה רבינו עליו־השלום ושאר הנביאים בנבואה, המכונה בכתוב בשם ״ראיה״ ממש; וראית את אחורי״, ״ואראה את ה׳״, ״וירא אליו ה׳״. ואף שזהו דרך משל, ואינה ראיית עין בשר גשמי ממש, מכל מקום, הנמשל צריך להיות דומה למשל, וכתרגום ״וירא אליו ה׳״, ״ואתגלי ליה וכו׳״, שהוא בחינת התגלות, שנגלה אליו הנעלם ברוך־הוא בבחינת התגלות. מה שאין כן בהשגת חכמי האמת, שלא נגלה אליהם הוי׳ בבחינת התגלות, רק שהם משיגים תעלומות חכמה הנעלם [נוסח אחר: בנעלם] ומופלא מהם. ולכן אמרו: ״חכם עדיף מנביא״, שיכול להשיג בחכמתו למעלה מעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחינת התגלות לנביאים במראה נבואתם, כי לא יוכלו לירד ולהתגלות אליהם, רק מדרגות התחתונות, שהן: נצח־הוד־יסוד־מלכות, שהן הן היורדות תמיד ומתגלות מהמשפיע להמקבל בבחינת מוחין וחיות, כידוע ליודעי חן, שהנצח־הוד־יסוד־מלכות של העליון מתלבשים בתחתון להחיותו, שהן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון בכל העולמות והמדרגות, ולכן גם כן – הן הן המתגלות לנביאים בבחינת התגלות ממש, ובתוכן מלובש אור הבינה, שהיא בחינת הבנת האלהות מאור [נוסח אחר: ואור] אין־סוף ברוך־הוא. ובתוכה מלובשים אחוריים דחכמה, שהיא מדרגה שלמעלה מהשכל וההבנה באלהות ברוך־הוא, כי שם ״חכמה״ מורה על מקור השכל וההבנה. ולכן אמרו בזהר ד״אורייתא – מחכמה נפקת״, כי טעמי מצות לא נתגלו, והם למעלה מהשכל וההבנה. וגם באיזהו מקומן שנתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה אין זה – הטעם המובן לנו לבדו – תכלית הטעם וגבולו, אלא בתוכו מלובש פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה. וכן בכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש־ברוך־הוא לנביאים, הכתובים בתורה־נביאים־כתובים, הן דברי תוכחה והן סיפורי מעשיות, מלובש בתוכם בחינת חכמת אלהות שלמעלה מהשכל וההבנה, כנראה בחוש מענין ה״קרי״ וה״כתיב״, כי ה״קרי״ הוא לפי ההבנה הנגלית לנו, וה״כתיב״ הוא למעלה מהשכל וההבנה, שתיבה זו ככתיבתה אין לה לבוש בבחינת ההבנה, ובקריאתה בפה יש לה לבוש. וכן הענין באותיות גדולות שבתורה נביאים וכתובים, שהן מעלמא עילאה, ומאירות משם בגילוי – בלי לבוש כשאר האותיות. [מ: כז אלול] [פ: ב תשרי]והנה, בחינת חכמת אלהות ברוך־הוא המלובשת בתרי״ג מצות התורה נקראת בשם ״בחינת אחוריים דחכמה״, כי כל אחוריים שבספירות הן מדרגות החיצונות והתחתונות במעלה שבספירה זו, מה שיוכלו לירד ולהתפשט למטה להתלבש בברואים להחיותם; ובחינת הפנים, היא הספירה עצמה המיוחדת במאצילה אין־סוף ברוך־הוא בתכלית היחוד. כגון דרך משל, ספירת חכמה שהיא מיוחדת במאצילה אין־סוף ברוך־הוא בתכלית היחוד, כי הקדוש־ברוך־הוא וחכמתו אחד (כמו שנתבאר לעיל), ומה שמאיר ומתפשט מחכמתו יתברך למטה בתחתונים, שהם בעלי גבול ותכלית, ומתלבש בהם – נקרא ״אחוריים״, ונקרא גם כן בחינת ״עשיה שבאצילות״. פירוש, על דרך משל, כמו שבאדם התחתון שיש בנשמתו ה׳ מדרגות, זו למטה מזו, שהן בחינות השכל והמדות ומחשבה ודבור ומעשה, והמעשה – היא התחתונה שבכולם, שהחיות המתפשט מהנשמה ומלובש בכח המעשה, הוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלובש בכח הדבור, שהוא כאין לגבי החיות המתפשט ממנה ומלובש במחשבה ומדות ושכל. [מ: כח אלול]כן על דרך זה ממש – היא בחינת חכמתו יתברך, מה שיוכל להתפשט ממנה (להשפיע) [להתלבש] בתחתונים כולם, הם כאין לגבי בחינת פנים המיוחד במאציל ברוך־הוא, ד״כולא קמיה כלא חשיב״, וההשפעה לכל הנבראים כולם שהם בעלי גבול ותכלית – נחשבת ירידה וצמצום כביכול לגבי המאציל אין־סוף ברוך־הוא, על דרך משל, כמו שנחשבת ירידה וצמצום לשכל האדם המשכיל המצומצם באיזה עשיה גשמיות וחומרית ממש. ולכן משה רבינו עליו־השלום, שהשיג עד אחוריים דחכמה, זכה שתנתן על ידו התורה, שהיא ״נובלות חכמה שלמעלה״, פירוש, מה שנובל ממנה ויורד למטה ומתלבש בתורה גשמיות שלנו, שעיקרה ותכליתה הוא קיום המצות לא תעשה ועשה בפועל ומעשה ממש, כמאמר: ״היום לעשותם״, ו״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״, ו״הלומד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו וכו׳״, וכל אדם מוכרח להתגלגל עד שיקיים כל התרי״ג מצות בפועל ממש, כנודע מהאריז״ל:

[מ: כט אלול] [פ: ג תשרי]האותיות הנגלות לנו, הן במעשה דבור ומחשבה. דמעשה – הן תמונת האותיות שבכתב אשורי שבספר תורה. ואותיות הדבור – נחקקות בהבל וקול, המתחלק לכ״ב חלקים שונים זה מזה בצורתן, שהיא הברת ומבטא הכ״ב אותיות בכל לשון, כי אין הפרש בין לשון הקדש ובין שאר לשונות במהות הברת האותיות, כי אם בצירופן. ואותיות המחשבה הן – גם כן בכל לשון שאדם מחשב – תיבות ואותיות הלשון, שהן כ״ב לבד. רק שבמחשבה, יש בה ג׳ מיני בחינות אותיות. שהרי כשרואה בספר תורה תמונת האותיות – הן מצטיירות במחשבתו, וזה נקרא בחינת ״עשיה שבמחשבה״; וכן כאשר שומע אותיות הדבור הן נרשמות במחשבתו ומהרהר בהן, וזה נקרא בחינת ״דבור שבמחשבה״ ובחינת ״יצירה״; ואותיות המחשבה לבדה בלי הרהור אותיות הדבור נקראות ״מחשבה שבמחשבה״, בחינת ״בריאה״. והנה, אותיות הדבור ממש, הן מתהוות ומקבלות חיותן מאותיות אלו עצמן שבמחשבה. ואף שלפעמים מדבר אדם ומהרהר בדבר אחר – הרי אינו יכול לדבר, כי אם אותן דבורים וצירופים שכבר דברם והיו במחשבתו פעמים רבות מאד, ונשאר בדיבורים וצירופים אלו הרשימו מהמחשבה שנכנסה בהם פעמים רבות. וזהו בחינת אחוריים וחיצוניות נצח־הוד־יסוד מפרצוף העליון שנכנס בתחתון, להיות לו בחינת מוחין וחיות, כנודע: