אגרת הקדש, פרק ה׳

ה

[מ: טו אב] [פ: יג מנחם אב]ויעש דוד שם. ופירש בזוהר הקדוש, משום שנאמר: ״ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו כו׳״, ״בכה רבי שמעון ואמר: מאן עביד שמא קדישא בכל יומא מאן דיהיב צדקה למסכני כו׳״. ויובן, בהקדים מאמר רבותינו־זכרונם־לברכה על פסוק: ״כי ביה ה׳ צור עולמים״ – ״בה׳ נברא עולם הזה, ביו״ד נברא עולם־הבא״. פירוש, שהתענוג שמתענגים נשמות הצדיקים ונהנין מזיו השכינה המאיר בגן עדן עליון ותחתון, הוא, שמתענגים בהשגתם והשכלתם, שמשכילים ויודעים ומשיגים איזה השגה באור וחיות השופע שם מאין־סוף ברוך־הוא, בבחינת גילוי לנשמתם ורוח בינתם, להבין ולהשיג איזה השגה כל אחד ואחד לפי מדרגתו ולפי מעשיו, ולכן נקרא עולם־הבא בשם ״בינה״ בזוהר הקדוש. והשפעה זו נמשכת מבחינת חכמה עילאה, שהוא מקור ההשכלה וההשגה הנקרא בשם בינה, והוא קדמות השכל קודם שבא לכלל גילוי השגה והבנה, רק עדיין הוא בבחינת העלם והסתר, רק שמעט מזעיר שם זעיר שם שופע ונמשך משם לבחינת בינה, להבין ולהשיג שכל הנעלם, ולכן נקרא בשם ״נקודה בהיכלא״ בזוהר הקדוש, וזו היא תמונת יו״ד של שם הוי׳ ברוך־הוא. ונקרא ״עדן״, אשר עליו נאמר: ״עין לא ראתה״ כו׳. ונקרא ״אבא יסד ברתא״. פירוש, כי הנה התהוות אותיות הדבור היוצאות מה׳ מוצאות הפה אינן דבר מושכל ולא מוטבע בטבע מוצאות הללו, להוציא מבטא האותיות על־ידי ההבל והקול המכה בהן על פי דרך הטבע ולא על פי דרך השכל. כגון השפתים, על דרך משל, שאותיות בומ״פ יוצאות מהן, אין הטבע ולא השכל נותן ליציאת מבטא ארבע חלקי שינויי ביטוי אותיות אלו, על פי שינויי תנועת השפתים, שמתנוענעות בהבל אחד וקול אחד הפוגע בהן בשוה, ואדרבה, שינוי התנועות שבשפתים הוא לפי שינוי ביטוי האותיות שברצון הנפש, לבטא בשפתים כרצונה, לומר אות ב׳ או ו׳ או מ׳ או פ׳. ולא להיפך, שיהיה רצון הנפש וכונתה לעשות שינוי תנועות השפתים כמו שהן מתנענעות עתה בביטויי ד׳ אותיות אלו, וכנראה בחוש, שאין הנפש מתכוונת ויודעת לכוין כלל שינוי תנועות השפתים בשינויים אלו. ויותר נראה כן בביטוי הנקודות, שכשהנפש רצונה להוציא מפיה נקודת קמץ אזי ממילא נקמצים השפתים, ובפתח נפתחים השפתים, ולא שרצון הנפש לקמוץ ולא לפתוח כלל וכלל. ואין להאריך בדבר הפשוט ומובן ומושכל לכל משכיל, שמבטא האותיות והנקודות הוא למעלה מהשכל המושג ומובן, אלא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש המדברת, ולכן אין התינוק יכול לדבר, אף שמבין הכל:

[מ: טז אב] [פ: יד מנחם אב]אך האותיות הן בבחינת חומר וצורה, הנקרא פנימית וחיצונית, כי הגם שמקורן הוא מקדמות השכל ורצון הנפש, זו היא בחינת צורת שינוי המבטא שבכ״ב אותיות, אבל בחינת החומר וגוף התהוותן, והוא בחינת חיצוניותן, הוא ההבל היוצא מהלב, שממנו מתהוה קול פשוט היוצא מהגרון, ואחר כך נחלק לכ״ב הברות, וביטוי כ״ב אותיות בה׳ מוצאות הידועות: אחה״ע מהגרון, גיכ״ק מהחיך כו׳. ומבטא ההבל הוא אות ה׳ ״אתא קלילא כו׳״, והוא מקור החומר וגוף האותיות טרם התחלקותן לכ״ב, ולכן אמרו רבותינו־זכרונם־לברכה, ש״עולם הזה נברא בה׳״:

[פ: טו מנחם אב]והנה, הגם שהיא ה׳ תתאה, ה׳ אחרונה שבשם הוי׳, ורבותינו־זכרונם־לברכה דרשו זה על פסוק: ״כי ביה״, היינו לפי שמקורה וראשיתה לבא לבחינת גילוי מהעלם היו״ד הוא מושפע ונמשך מבחינת ה׳ עילאה, שיש לה התפשטות אורך ורוחב, להורות על בחינת בינה, שהיא התפשטות השכל הנעלם בבחינת גילוי והשגה בהרחבת הדעת, והשפעתה מסתיימת בלב, וכמו שכתוב בתיקונים, ד״בינה לבא, ובה הלב מבין״, ומשם יוצא ההבל מקור גילוי גוף האותיות הדבור, המתגלות בה׳ מוצאות מהעלם היו״ד. ותמונת ה׳ תתאה בכתיבתה גם כן בהתפשטות אורך ורוחב, מורה על התפשטות בחינת מלכותו יתברך, ״מלכות כל עולמים״, למעלה ולמטה ולד׳ סטרין, המתפשטות ונמשכות מאותיות דבר ה׳, כמו שכתוב בקהלת: ״באשר דבר מלך שלטון״, כמו שמבואר במקום אחר. [ולהבין מעט מזעיר ענין ומהות אותיות הדבור באלהות, שאין לו דמות הגוף ולא הנפש חס ושלום, כבר נתבאר בדרך ארוכה וקצרה (בלקוטי אמרים חלק ב פרקים י״א וי״ב, עיין שם)]:

[מ: יז אב] [פ: טז מנחם אב]אך ביאור הענין, למה אמרו רבותינו־זכרונם־לברכה שעולם הזה דוקא נברא בה׳? הנה ידוע לכל חכמי לב, כי ריבוי העולמות וההיכלות אשר אין להם מספר, כמו שכתוב: ״היש מספר לגדודיו״, ובכל היכל וגדוד אלף אלפין ורבוא רבבן מלאכים, וכן נפש־רוח־נשמה־חיה־יחידה מדרגות לאין קץ, ובכל עולם והיכלות מריבוי היכלות שבאצילות־בריאה־יצירה. הנה כל ריבויים אלו, ריבוי אחר ריבוי עד אין קץ ממש, הכל נמשך ונשפע מריבוי צירופי כ״ב אותיות דבר ה׳, המתחלקות גם כן לצירופים רבים עד אין קץ ותכלית ממש, כמו שכתוב בספר יצירה: ״שבעה אבנים בונות חמשת אלפים וארבעים בתים, מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר כו׳״. והגם שיש במעלות ומדריגות המלאכים ונשמות כמה וכמה מיני מעלות ומדריגות חלוקות לאין קץ, גבוה על גבוה – הנה הכל נמשך לפי חילופי הצירופים והתמורות בא״ת ב״ש כו׳ (וכמו שנתבאר בפרק י״ב). אך דרך כלל, הנה כולם בעלי חכמה ודעת, ויודעים את בוראם, מפני היות חיותם מפנימיות האותיות הנמשכות מבחינת חכמה עילאה, וכנזכר לעיל. [מ: יח אב]אך העולם הזה השפל, עם החיות שבתוכו, קטן מהכיל ולסבול אור וחיות מבחינת צורת האותיות ופנימיותן, להאיר ולהשפיע בו בלי לבוש והסתר כמו שמאירות ומשפיעות לנשמות ומלאכים, רק ההארה וההשפעה באה ונשפע לעולם הזה מבחינת חומר וגוף האותיות וחיצוניותם, שהוא בחינת ההבל, המתחלק לז׳ הבלים שבקהלת שעליהם העולם עומד, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. והוא ״מוצא פי ה׳״ המתלבש בעולם הזה וכל צבאיו להחיותם, ובתוכו מלובשת בחינת צורת אותיות הדבור והמחשבה, ממדותיו הקדושות ורצונו וחכמתו וכו׳, המיוחדות באין־סוף ברוך־הוא בתכלית (וזהו שאמר האר״י זכרונו לברכה, שבחינת חיצוניות הכלים דמלכות דאצילות, המרומזות בה׳ של שם הוי׳ ברוך־הוא, הם ירדו ונעשו נשמה לעולם העשיה). וכן כתוב בתקונים שהיו״ד הוא באצילות כו׳, וה׳ תתאה מקננת בעשיה:

[מ: יט אב] [פ: יז מנחם אב]והנה, באדם התחתון למשל, מי שהוא חכם גדול להשכיל נפלאות חכמה, ומצמצם שכלו ומחשבתו באות אחד מדבורו, הנה זה הוא צמצום עצום וירידה גדולה לחכמתו הנפלאה, ככה ממש על דרך משל, ויתר מזה לאין קץ – היה צמצום גדול עצום ורב, כאשר ״בדבר ה׳ שמים נעשו״, בששת ימי בראשית, ״וברוח פיו כל צבאם״, היא אות ה׳ של שם הוי׳ ברוך־הוא, ״אתא קלילא״, כמו שכתוב: ״בהבראם״ – ״בה׳ בראם״, היא מקור הט׳ מאמרות שנמשכו ממאמר ראשון ״בראשית״ ד״נמי מאמר הוא״, היא בחינת חכמה הנקראת ״ראשית״. אך אז היתה המשכה וירידה זו בלי אתערותא דלתתא כלל, כי ״אדם אין לעבוד כו׳״, רק ״כי חפץ חסד הוא״, ו״עולם חסד יבנה״. וזהו ״בהבראם״ – ״באברהם״, כי ״חסד לאברהם״ כו׳. [מ: כ אב]אך אחר בריאת האדם ״לעבדה כו׳״, אזי כל אתערותא דלעילא לעורר מדת חסד עליון, הוא באתערותא דלתתא, בצדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה. לכן אמרו רבותינו־זכרונם־לברכה: כל האומר אין לו אלא תורה בלי גמילות חסדים, אפילו תורה אין לו, אלא לעסוק בתורה ובגמילות חסדים. כי הנה, הגם ד״אורייתא מחכמה נפקת״, ובאורייתא מתקיים עלמא ובאינון דלעאן בה, כי בדבורם ממשיכים הארות והשפעות (נוסח אחר: והשראות) חכמה עילאה, מקור התורה – לבחינת אותיות הדבור שבהן נברא העולם, כמאמר רבותינו־זכרונם־לברכה: ״אל תקרי בניך אלא בוניך״ הרי המשכה זו היא בחינת ירידה גדולה, ולזה צריך לעורר חסד עליון, הנמשך כמים ממקום גבוה למקום נמוך, באתערותא דלתתא, בצדקה וחסד תתאה, שממשיכים חיים וחסד, להחיות רוח שפלים ונדכאים. וזהו שכתוב: ״אל יתהלל חכם בחכמתו כו׳, כי אם בזאת יתהלל כו׳, כי אני ה׳ עושה חסד כו׳״, כי החסד הוא הממשיך חיי החכמה למטה, ואם לאו, הרי נקראת ״חכמתו״ לבדו, בלי המשכת חיים ממנה חס ושלום. [פ: יח מנחם אב]ובזה יובן מה שאמר האריז״ל, שיש ב׳ מיני נשמות בישראל – נשמות תלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימיהם, ונשמות בעלי מצות העוסקים בצדקה וגמילות חסדים. דלכאורה, הרי גם תלמידי חכמים צריכים לעסוק בגמילות חסדים, כמאמר רבותינו־זכרונם־לברכה, ש״אפילו תורה אין לו״. אלא שהתלמידי חכמים שתורתן עיקר ורוב ימיהם בה, ומיעוט ימיהם בגמילות חסדים, הנה פעולת אתערותם דלתתא לעורר חסד עליון, להמשיך ולהוריד אור־אין־סוף המלובש בחכמה עילאה, מקור תורת ה׳ שבפיהם, הוא רק לעולם הנשמות שבבריאה על־ידי עסק התלמוד, ולמלאכים שביצירה על־ידי לימוד המשנה, יען היות חיות הנשמות והמלאכים נשפעות מצירופי אותיות הדיבור, היא תורה שבעל פה, – ומקור האותיות הוא מחכמה עילאה כנזכר לעיל. אך להמשיך ולהוריד הארה וחיות מבחינת הבל העליון ה׳ תתאה לעולם הזה השפל, שהוא צמצום גדול ביתר עז, לא די באתערותא דלתתא של תלמידי חכמים העוסקים מיעוט ימיהם בצדקה וגמילות חסדים, אלא על־ידי אתערותא דבעלי מצות העוסקים רוב ימיהם בצדקה וגמילות חסדים (וכמו שנתבאר בלקוטי אמרים בחלק א׳ פרק ל״ד). ולכן נקראו ״תמכי אורייתא״, והן בחינות ומדרגות נצח והוד, להיותן ממשיכין אור התורה למטה לעולם העשיה. ובזה יובן למה נקרא הצדקה בשם ״מעשה״, כמו שכתוב: ״והיה מעשה הצדקה שלום״, על שם שפעולתה להמשיך אור ה׳ לעולם העשיה. וזהו דקדוק לשון זוהר הקדוש: ״מאן דעביד שמא קדישא״ – ״דעביד״ דייקא, כי באתערותא דלתתא בצדקה וחסד תתאה מעורר חסד עליון, להמשיך אור־אין־סוף מבחינת חכמה עילאה יו״ד של שם, לה׳ של שם, בחינת הדבור ורוח פיו יתברך, כדי להשפיע לעולם העשיה. ועל דרך משל, להבדיל הבדלות אין קץ, כמו שאדם אינו מדבר אלא לאחרים (ולא כשהוא בינו לבין עצמו), ואז מצמצם שכלו ומחשבתו בדבורו אליהם. והמשכילים יבינו: