בס"ד. שיחת ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשי"ט.
א. בהתחלת הפרשה נאמר "ויהיו חיי שרה", ותיכף בפסוק שלאח"ז מדובר אודות ענין שלכאורה הוא ההיפך ד"חיי שרה" – "לספוד לשרה ולבכותה"?!
"חיי שרה" הוא לא רק התחלת הפרשה, אלא גם שם הפרשה, וכשם שכל עניני התורה הם בדיוק, כמו"כ גם שמות הפרשיות הם בדיוק.
ולהעיר גם ממ"ש בשל"הא שמי שאינו יכול ללמוד, מצד סיבות שונות, יאמר את שמות החומשים והפרשיות, שמות ספרי התנ"ך, המסכתות כו', שגם בזה יש סגולה לכו"כ ענינים.
והרי שם הפרשה הוא שם של כל הפרשה, מהתיבה הראשונה עד לתיבה האחרונה.
ועפ"ז צריך להבין בנוגע לפרשת חיי שרהב: הרי בפרשה זו מדובר אודות כו"כ ענינים שלכאורה אין להם שייכות ל"חיי שרה", ובפרט הענין ההפכי ד"חיי שרה", וא"כ, מדוע נקראת הפרשה בשם "חיי שרה"?
ב. ע"פ דרך הפשט, יש לבאר, שגם בענין "לספוד לשרה ולבכותה" ניכרת המעלה של "חיי שרה" – כי, ככל שתגדל מעלת הדבר, יגדל יותר ההספד והבכי כאשר נחסר הדבר. ולכן נכלל גם ענין זה בפרשה ששמה "חיי שרה", כיון שגם בענין זה מתבטא העילוי ד"חיי שרה".
אבל, תירוץ זה הוא בקו המרירות וקו העצבות. ואילו תורת החסידות, "אילנא דחיי"ג – שאומרת שכל עניני עבודת ה' צריכים להיות בשמחה, ועד שאפילו עבודת התשובה צריכה להיות בשמחהד – מבארת ענין הנ"ל בקו השמחה, כדלקמן.
ג. ובהקדמה:האדם – צריך להיות "מהלך"ה, ומובן שאין הכוונה להליכה סתם, אלא הליכה מלמטה למעלה, מדרגא לדרגא, "מחיל אל חיל"ו.
ומזה מובן גם בנוגע למ"שז "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך" (לעולם הבא) – שכשם ש"והקיצות" הו"ע של עלי' לגבי "בהתהלכך", כמו"כ גם "בשכבך" הו"ע של עלי'.
והיינו, שבפסוק זה נתבאר סדר העליות: לכל לראש ישנם חיי האדם עלי אדמות, ואח"כ הרי הוא מתעלה למעמד ומצב ד"בשכבך", ועד להעילוי ד"והקיצות"ח.
ומזה מובן, שכניסת שרה למערת המכפלה אינו ענין הפכי מ"חיי שרה", אלא אדרבה, זוהי אחת העליות שב"חיי שרה".
וזהו "ויהיו חיי שרה וגו'", היינו, שהכתוב מונה כו"כ עליות, ולדוגמא: "מאה שנה", כמבואר במק"אט שמספר זה מורה על תכלית השלימות, שזוהי עלי' גדולה ביותר. ולאחרי כן ממשיכה התורה לספר אודות הסדר ד"חיי שרה" – כניסתה למערת המכפלה, שזוהי עלי' גדולה עוד יותר.
אלא שעלי' זו היא באופן ד"לספוד לשרה ולבכותה" – ע"ד שמצינו בזהר חדשי בנוגע לרבי עקיבא שכאשר שמע סודות התורה בשיר השירים זלגו עיניו דמעות, מצד גודל מעלת הענין שלא הי' יכול לבוא בהתיישבות בכלים, ועד"ז י"ל בנוגע להעלי' דשרה בכניסתה למערת המכפלה, שזוהי עלי' גדולה ביותר הקשורה ומביאה לידי דמעות, דמעות של שמחה.
ד. אודות מערת המכפלה, שבה הי' המשך העלי' של שרה – מסופר בהמשך הפרשה אודות המשא ומתן שניהל אברהם עם עפרון ובני חת, לקנותה מהם "בכסף מלא"יא, כיון שלא רצה לקבלה במתנה.
ומבואר בטעם הדבריב, שאברהם לא רצה שמקום זה יהי' שייךאליהם, ואפילו לא לקבל מהם במתנה, שגם אז יש להם איזו שייכות להמקום.
מצינו בגמראיג בנוגע לקידושי כסף, שאע"פ שהאיש צריך ליתן כסף לאשה, מ"מ, באדם חשוב, גם אם נתנה היא, מקודשת, "דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא לי' נפשה", והיינו, שההנאה של האשה שהאיש חשוב קיבל מתנה ממנה – הנאה שהיא שוה פרוטה, ולדעת ב"ש שוה דינר – חשובה כמו נתינת כסף מהאיש להאשה (ולכמה דעותיד אין צורך אפילו באדם חשוב).
ומסקנת הגמרא שענין זה הוא לא רק בקידושין, ששם יש עוד טעמים צדדיים, אלא "וכן לענין ממונא", וכן נפסק להלכה בשו"עטו.
ועפ"ז צריך להבין: כיון שאברהם הי' אדם חשוב, וכפי שאמרו לו בני חת: "נשיא אלקים אתה בתוכנו"טז – הי' יכול אברהם לקבל מבני חת את מערת המכפלה במתנה, וההנאה שלהם מזה שאברהם קיבל מהם מתנה היתה חשובה כמו כסף, וא"כ, מדוע התעקש אברהם לקנות בכסף דוקא, וכי מאי נפק"מ באיזה אופן נעשה תשלום הכסף, כסף ממש, או הנאה ששוה כסף?
לגבי קנין מערת המכפלה, שתצא מרשותם לגמרי ותהי' שלו – אין אמנם נפק"מ אם הדבר נעשה ע"י כסף ממש או ע"י הנאה שחשובה ככסף; אבל הנפק"מ היא לגבי אברהם – שאם הי' מקבל מהם במתנה, הרי אף שההנאה שלהם מזה שאברהם קיבל מהם מתנה היתה נחשבת אצלם כמו כסף, מ"מ, לא היתה לו שום הוצאה על זה ("אים וואָלט עס גאָרניט געקאָסט"), ואברהם רצה לשלם עבור זה.
וכידועיז שכל עניני העבודה צריכים להיות באופן של השתדלות דוקא, וכהפתגםיח שאצל חסידים לא קיים המושג של "בדרך ממילא"; יש צורך בענין של עשי' ("מ'דאַרף טאָן"), והעשי' צריכה להיות עד לאופן של יגיעה, כמארז"ליט "יגעת ומצאת".ועד"ז בנוגע לעבודתו של אברהם, שהיתה בקו החסד (דאף שעסק בכל הענינים, מ"מ, עיקר עבודתו היתה בקו החסד), וכדאיתא בספר הבהירכ "אמרה מדת החסד לפני הקב"ה, רבש"ע מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי", שבכלל זה היא גם ההתעסקות בכל צרכי הקבורה, שזהו"ע של גמילות חסדיםכא – שרצונו הי' שעבודה זו תהי' באופן שיצטרך לשלם עבור זה ("אים זאָל דאָס קאָסטן"), ולא עוד אלא שרצה לשלם "כסף מלא", "כל שווי'"כב (היפך הנהגת עפרון – "רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים"כג).
וזהו שמספרת התורה בנוגע להמקום שבו נעשית העלי' של שרה למעלה יותר מהעילוי ד"מאה שנה גו'" – שענין זה הוצרך לבוא ע"י השתדלות דוקא.
וע"י השתדלות זו הגיעו לבחי' "עובר לסוחר"כד: "סוחר" – מלשון מקיף, ו"עובר לסוחר" – למעלה גם מבחי' המקיףכה.
ידוע שבכל דבר גשמי ישנו ניצוץ אלקי שנמצא בו בגלות. וכאשר האדם מקיים את המצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, הרי הוא פודה את הניצוץ האלקי שנמצא בדבר הגשמי, ומעלה אותו לקדושה, שזהו"ע פדיון שבויים שהיא "מצוה רבה"כו.
ולכאורה יש מקום לומר, שגם כאשר האדם מקיים את המצוה ללא יגיעה והשתדלות, קונה הוא את הניצוץ האלקי שבדבר הגשמי, שכן, "בההיא הנאה" שיש להניצוץ הנפדה "גמר ומקנה לי' נפשי'".
ועל זה היא ההוראה – שלא די בכך, אלא יש גם צורך ביגיעה והשתדלות מצד האדם ("אים דאַרף אויך קאָסטן"); בנוגע להניצוץ – אין אמנם נפק"מ באיזה אופן נעשה קיום המצוה, דכיון שנתקיימה המצוה נתעלה הניצוץ לקדושה, אבל הנפק"מ היא בנוגע להאדם.
ואע"פ שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, ולא ירדה למטה אלארק בכדי לברר את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולםכז, מ"מ, לאחרי שירדה למטה ועוסקת בעבודת הבירורים מתעלה גם הנשמה לדרגא נעלית יותרכח, ועלי' זו נעשית ע"י היגיעה דוקא, ואז מתעלה גם הניצוץ להמקום היותר עליון שבו מתעלה הנשמה, שזוהי בחינה שלמעלה משרש ומקור הנבראים – "עובר לסוחר" (כנ"ל ס"ה).
וזהו גם דיוק לשון חז"ל "יגעת ומצאת"כט, שע"י היגיעה זוכים במציאה, שזהו דבר שבא ללא יגיעה – היינו שע"י היגיעה מגיעים לבחינה שהיא למעלה ממה שיכול האדם להשיג ע"י יגיעתו, בחינת "עובר לסוחר".
וענין זה למדים במכל-שכן מאברהם שהי' קודם מ"ת, ועאכו"כ עכשיו, הרי בודאי שע"י היגיעה מגיעים לבחי' שלמעלה משרש ומקור הנבראים.
ז. בלימוד התורה יש דרך הפשט, רמז דרוש וסוד. וכך גם בפרשה זו יש גם אופן הלימוד בדרך הסוד.
ובנוגע לעניננו – איתא בכתבי האריז"לל (ונתבאר גם בתורת החסידותלא שעל ידה באים סודות התורה בהבנה והשגה) בפירוש הכתוב "וישקול אברהם לעפרון . . ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר", "לעפרון היינו לשוכני עפר שהם הצדיקים שיעמדו בתחיית המתים, שוקל להם אברהם, חסד עליון, ת' עלמין דכיסופין" (ארבע מאות עולמות של תענוג).
וצריך להבין: מדוע נקראים הצדיקים בשם "עפרון", מלשון עפרלב, ע"שלג "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – לכאורה היו צריכים להקרא בשם המורה על ענין של מעלה, ע"ד מארז"ללד "עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה" (שם הוי'), וכיו"ב, ועכ"פ לא ע"ש ברייתם מן העפר, שמורה על פחיתות וחסרון, כידועלה בענין "אחור וקדם צרתני"לו, שהאדם הוא "אחור למעשה בראשית"לז, לפי שנשתנה יצירת גופו משארכל הנבראים, שבכולם נברא הגוף יחד עם הנפש, ואילו גוף האדם הי' תחלה עפר מן האדמה, בחי' דומם, כמ"שלח "גלמי ראו עיניך"?
אך הענין הוא – ש"עפר" מורה על ענין הביטול, ש"משים עצמו כעפר שהכל דשין בו"לט, ודוקא עי"ז זוכים להעילוי ד"ארבע מאות שקל כסף", "ת' עלמין דכיסופין", דכיון שזהו תענוג העצמי שלמעלה ממציאותו, הרי כל זמן שנמצא במציאותו אינו "כלי" לזה, ולכן צריך תחילה להתבטל ממציאותו, שזהו"ע ד"עפרון", הביטול דעפר, שזהו ה"כלי" לבחי' "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר".
וזהו מש"נ "וישקול אברהם לעפרון גו'" – כי, אצל אברהם מצינו שאף שנקרא "האדם הגדול בענקים"מ, והאיר אצלו אור הקדושה עד כדי כך שגם בני חת הודו ואמרו "נשיא אלקים אתה בתוכנו", מ"מ, הי' בביטול ואמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר"מא. והיינו, שע"י הביטול דאברהם זוכים לת' עלמין דכיסופין שיתגלו לעתיד לבוא.
אמרו חז"למב "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", דקאי על תחיית המתיםמג, שענין זה יהי' אצל כל ישראל, דלא כמו גן עדן, שיש בו חילוקי מדריגותמד.
וכיון שה"כלי" להגילויים שבתחיית המתים – ת' עלמין דכיסופין – הו"ע הביטול דעפר (כנ"ל), נמצא, שאצל כל ישראל צריך להיות הביטול דעפר.
ומובן, שזהו דבר קשה הן אצל הפשוטים והן אצל הגדולים:
בנוגע לפשוט שבפשוטים וקל שבקלים – הרי אף ש"מציאותו" היא קטנה שנקל לבטלה, מ"מ, הרי זה קשה עבורו, כיון שחסר לו הכלי, דהיינו הידיעות, כיצד לבטל אפילו מציאות קטנה.
ובנוגע לגדול שבגדולים – אף שיש לו הידיעות כיצד לפעול ביטול המציאות, מ"מ, הרי זה קשה עבורו, כיון שמציאותו גדולה וחשובה, גם ע"פ תורה.ועל זה היא ההוראה והנתינת-כח מאברהם אבינו, שעם היותו "האדם הגדול בענקים" הי' בביטול דעפר ואפר, וכיון שאברהם הוא ה"אב" וה"מוריש" של כל אחד מישראל, ודין ה"ירושה" הוא שאין זה תלוי במצבו של היורש, שהרי אפילו חרש שוטה וקטן יורש הכלמה, נמצא, שכל בנ"י יש להם בירושה את כח הביטול, שזהו הכלי להמשכת בחי' "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר".
ט. ונוסף על ה"כלי" הנ"ל, יש צורך גם ב"צינור" שעל ידו תהי' התקשרות האלקות עם האדם, להיותו "ממוצע" שיש בו מב' הענינים שמחברם – שזהו ענין התורה, עלי' אמרומו "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", ולכן היא ה"ממוצע" המחבר אלקות ונש"י ועולמותמז.
והנה, כדי להתקשר עם בחי' גליא דקוב"ה, מספיק גליא דתורה; אבל כיון שצריכים "צינור" לבחי' "עובר לסוחר", שהו"ע תענוג הפשוט – יש צורך גם בסתים דאורייתא, פשיטות התורה, שמגעת בבחי' תענוג הפשוט, ומחברת את עצם הנשמה עם העצמות.
וזהו הטעם שבדורות האחרונים עסקו רבותינו נשיאינו בהשתדלות מיוחדת בענין הפצת המעיינות – דכיון שעומדים כבר לקראת הגילויים דלעתיד לבוא, עליהם נאמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", יש צורך בהפצת המעיינות לכל ישראל, כדי שיהי' לכולם הצינור להתקשר עם בחינת "עובר לסוחר".
יא. עלמח הפסוק "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"מט – שואלים המפרשיםנ: למה חוזר וכופל הדברים – "יצחק בן אברהם" ו"אברהם הוליד את יצחק"?
הפירוש הפשוט הוא, שזהו נתינת טעם ויסוד: כיצד אפשר להיות"תולדות יצחק בן אברהם" (תולדות כפשוטו, וכן ע"פ דרשת חז"לנא שעיקר תולדותיהם של צדיקים הם תורה ומצוות)? – עי"ז ש"אברהם הוליד את יצחק".
יב. ישנם כמה ענינים שהתחילו לראשונה אצל יצחק, וביניהם נמנה מה שנימול לשמונה ימיםנב, שזוהי השלימות בענין המילה, ומה שנעשה בר-מצוה בהיותו בן י"ג שנה.
– אברהם מל את עצמו בהיותו בן תשעים ותשע. וגם הענין דבר-מצוה בגיל י"ג שנה לא הי' אצל אברהם. ישנם כמה דעות בדברי רז"ל מתי הכיר אברהם את בוראו: בן שלש שניםנג, בן ארבעים שנהנד, בן ארבעים ושמונה שנהנה, אבל לא בן י"ג שנה.
ב' ענינים הנ"ל נרמזים בפסוקנו "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" – כמובא בדברי רז"ל דעה א' שסעודה זו היתה בעת הבריתנז, כמרומז בתיבת "הגמל": הג (שמספרו שמונה) מל – שנימול לשמונה ימים, ודעה ב', ש"ויגמל" פירושו "שנגמל (נלקח והועבר) מיצר הרע ליצר טוב"נח, שזהו כשנעשה בן י"ג שנה.
בפירוש "משתה גדול" – איתא במדרשנט:
א) "גדול העולמים – הקב"ה – הי' שם", וע"פ דרשת רז"לס על הפסוקסא "בני אתה אני היום ילדתיך", שהי' זה יום הבר-מצוה של דוד, ואמר הקב"ה: "אני גו' ילדתיך אני ולא סטרא אחרא כמה דהוה עד השתא", וזהו שנגמל מיצר הרע ליצר טוב;
ב) "משתה גדולים, עוג וכל גדולים עמו היו שם". והיינו, דכיון שכל אומות העולם המליכו את אברהם למלך עליהםסב, לכן, בשעה שאברהם עשה סעודה, הזמין את כל המלכים, וביניהם גם את עוג.
ומסופר במדרשנט שעוג אמר: איזה ערך יש לו? הרי באצבע אחתיכול אני לבטל את מציאותו של יצחק, בנו יחידו של אברהם. ואמר לו הקב"ה: "חייך שאת רואה אלף אלפים ורבי רבבות יוצאים מבני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידו".
מעלת המילה לשמונה ימים היא – ההתקשרות עם הקב"ה שלמעלה מטעם ודעת. אברהם מל את עצמו בהיותו בן צ"ט שנה, כאשר היתה אצלו השגה גדולה, כמרומז גם בשמו "אברם – אב רם", שכל הנעלם מכל רעיון, כמבואר בספרי קבלה וחסידותסג. ואילו המעלה דנימול לשמונה היא – שתינוק שאין לו שכל עדיין, מתקשר עם הקב"ה בקשר נצחי שלמעלה מטעם ודעתסד.
אין זה קשר שנובע מהשגה, אלא כמו שתינוק מרגיש את אביו ואמו ונמשך אליהם.
יד. יש חקירה בספריםסה אם מצות מילה היא רק בשעת קיום המצוה, או שהיא מצוה נמשכת, היינו, מצוה שנמשכת בתמידות. ומסיפור הגמראסו "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר, אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו" – מביאים ראי' שמילה היא מצוה שנמשכת תמיד.
וענינו בעבודה, שגם לאחרי כן, כשיש לאדם הבנה והשגה, נדרש ממנו ונשאר אצלו הקשר והברית עם הקב"ה, באותו אופן כפי שנפעל בשעה שמלו אותו בן שמונת ימים – למעלה מטעם ודעת.
כי, אם הקשר יהי' רק מצד השכל וע"פ השכל, אזי יהי' מוגבל; קשר חיצוני או עמוק יותר, אבל בכל אופן – מוגבל. ולכן נדרש שגם כאשר נעשה כבר בר-שכל, יהי' הקשר עם הקב"ה מתוך מסירת נפש וקבלת עול שלמעלה מטעם ודעת.
טו. כאשר אברהם ערך משתה "ביום הגמל את יצחק" – בגלל שיצחק נעשה מקושר עם הקב"ה, אם ע"י "ברית עולם" דמילה, או ע"י "אני היום ילדתיך" דבר-מצוה – הנה אע"פ שעוג מלך הבשן לגלג עליו, והתפאר שבכחו ובגבורתו יכול לבטל את מציאותו, הרי לא זו בלבד שלא התפעלו ממנו, אלא אדרבא, ערכו חגיגה ("פּאַראַד") מ"יוםהגמל את יצחק", ויתירה מזה, שהתחילה מיד מפלת עוג – בדיבורו של הקב"ה שחשיב מעשהסז, שהודיעו לו שסופו ליפול ע"י יוצאי חלציו של יצחק.
טז. וזהו שמרמז ומבאר הפסוק: כיצד אפשר להיות "תולדות יצחק" – עי"ז ש"אברהם הוליד את יצחק", שפירושו, שפעל לידתו של יצחק, ופירושו גם שפעל אצל יצחק ענין ההולדה.
ענינו של אברהם הי' – כמסופר בתורה – שאף ש"אחד הי' אברהם"סח, יחידי בעולם, ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"סט, מ"מ, הכריז בכל העולם שמו של הקב"ה, כמ"שע "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"; לא "א-ל העולם", שאז היתה המשמעות שהעולם הוא דבר בפני עצמו ואלקות הוא דבר בפני עצמו, והקב"ה הוא רק בעל-הבית על העולם, אלא אברהם הכריז שמציאות העולם גופא היא "מאמיתת המצאו"עא, אלקותעב – "אין עוד מלבדו"עג.
והנהגה זו מסר אברהם בירושה לבנו יצחק, ועי"ז הי' יכול להיות "תולדות יצחק" – תורה, מצוות ומעשים טובים, וגם תולדות כפשוטו – שהם (הנכדים שלו) קיימים ונצבים לעולם, ועוג נופל בידם.
כאשר יהודי מתבונן היכן הוא נמצא – בעולם שמעשיו קשים ורעים והרשעים גוברים בועד, יש לו ריבוי העלמות והסתרים, ואפילו בעצמו, הרי בחלקו הגדול של היום עסוק הוא בעניני עולם הזה שעומדים בתוקף נגד עניני קדושה, כמו התוקף של עוג נגד תינוק בן שמונה ימים, ועוד יותר, ובפרט ההעלמות וההסתרים שמבחוץ, ומה גם שבנ"י בכלל הם "המעט מכל העמים"עה,
ובשעה שעוסק בעניני קדושה, ובפרט כאשר עושה משתה גדול, באופן ש"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך"עו – באים אלו שאומרים שיכולים לשחקו ולעשות ממנו אין ואפס,אזי יכול לחשוב: מניין יקח כח על תורה ומצוות ומעשים טובים? ומה גם שדורשים זאת ממנו לא רק ביום כיפור בנעילה, אלא במשך כל השנה. כיצד יוכל להתמודד עם כל ההעלמות וההסתרים?
מעשה אבות סימן (ונתינת כח) לבניםעז. "אברהם הוליד את יצחק". מוצאו מאברהם אבינו, אביהם של כל בנ"י, שלא התפעל מהעולם כולו, והכריז "א-ל עולם", שהעולם הוא אלקות, "אין עוד מלבדו", ועי"ז – "הוליד את יצחק", לפי ב' הפירושים הנ"ל.
וכך גם כל יהודי, בכל זמן ובכל מקום, אין לו להתיירא כלל מאלו החושבים שכוחם ועוצם ידם כו'; הוא מתקשר עם הקב"ה בהתקשרות שלמעלה מטעם ודעת, וממשיך זאת גם בימי החול ומעשי חול, ועושה מהגשמיות כלים לאלקות – "תולדות יצחק" ברוחניות, ועי"ז נמשך גם ב"תולדות יצחק" כפשוטו, שנכדיו של יצחק מנצחים את כל אלו הלוחמים ("קעמפן") נגד הקב"ה ותורתו, כבמלחמת עוג, וזוהי ההקדמה והכנה לכיבוש ארץ ישראל – ארץ הקדושה, ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
**********בס"ד. ר"ד אור ליום ו' כסלו, ה'תשי"ט.
– לקבוצת תלמידי הישיבה*, בחדרו הק' –
א. ע"פ בקשתי, ציינה ההנהלה את שמותיכם ע"ג פתקא, בנוגע להוספה בלימוד התורה, אחדים מכם – בנגלה, ואחדים מכם – בחסידות (ומה שבחרו כן – מסתמא יש להם טעם בדבר).
בישיבה זו נקרא כל תלמיד בשם "תמים", כיון שצריך להיות לימוד הנגלה ולימוד החסידות ביחד, תורה תמימהא, וכפי שנקבעו סדרי הלימוד, שיש זמן ללימוד הנגלה ויש זמן ללימוד החסידות.
והמדובר עתה הוא בנוגע להוספה שצריכה להיות לא בזמן הסדר (שאז חייבים כל התלמידים בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות), אלא בזמן שמחוץ להסדר, הזמן שעומד לרשותכם, שאז צריך להיות הלימוד באופן ד"במאי הוה זהיר טפי"ב.
והעיקר בהוספה זו אינה הכמות, אלא השימת-לב בנפש, שיהי' הלימוד מתוך חיות והתלהבות.
הכוונה בזה היא לא רק שתהי' הוספה בלימוד התורה אצל כל אחד מכם לעצמו, אלא גם שתהי' הפעולה על אחרים.
ובהקדמה – שהתורה נקראת בשם לחם, כפי שדרשו חז"לג על הפסוקד "לכו לחמו בלחמי", וכפל הלשון "לחמו בלחמי" (ב"פ לחם) קאי על נגלה דתורה ועל פנימיות התורהה, שבדורנו הרי היא תורת החסידות.
והנה, בלחם הגשמי שנעשה משמרים וקמח ומים, אין זה באופן שהשמרים נשארים בפני עצמם והקמח נשאר בפני עצמו, אלא הכוונההיא שהשמרים יתערבו בקמח, ויתנו בו טעם, התנשאות והתגדלות והתפתחות, שעי"ז יהי' "לחם לבב אנוש יסעד"ו.
וכן הוא בעניננו – שהכוונה היא שהוספה הנ"ל לא תשאר אצלכם בלבד, אלא שהלימוד בנגלה ובחסידות מתוך התלהבות והתפעלות יהי' באופן ד"טופח על מנת להטפיח"ז, שיפעל גם על שאר הבחורים, הן בהכתות הגבוהות והן בהכתות הנמוכות, והן בהכתה שלכם,
והיינו, שתפעלו את ענין ההגבהה וההתנשאות, התנשאות דקדושה, שזהו"ע לימוד התורה באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר"ח – גם על שאר הבחורים.
ג. יעזור השי"ת שתהי' לכם הצלחה בלימוד התורה ביראת שמים, ובקיום המצוות בהידור,
– שזהו תכלית המכוון, שהלימוד יומשך במעשה, כמארז"לט "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וכפירוש החסידותי ש"מעשה" הוא מלשון כפי', כמו "מעשין על הצדקה"יא, ובאופן דהלוך ואור, תחילה אתכפיא ואח"כ אתהפכא עד שנעשה כולו טוב, כראוי ל"זרע ברך הוי'"יב –
ובאופן שלימוד התורה יהי' כדבעי בד' אמות אלו, ועד שיפעל הענין דלימוד התורה בכל מקום שהוא.
יעזור השי"ת שתתחילו מכאן ולהבא בהצלחה בלימוד התורה ביראת שמים בשקידה והתמדה, ובקיום המצוות בהידור, בחיות והתלהבות, בשמחה ובטוב לבב.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור