בס"ד. שיחת יום ב' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשי"ט*.
א. בהתחלת השו"ע של רבינו הזקןא – בעל השמחה – מדובר אודות "זמן כניסת שבת ויו"ט" (ועד"ז שאר עניני התומ"צ התלויים בזמן), ש"אף שהימים והלילות משתנים לפי האקלימים וריחוק המדינות . . אין בכך כלום . . כי עת רצון שלמעלה ויחודים עליונים . . הוא למעלה מגדר המקום והזמן, רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו".
בדברים אלו מבהיר רבינו הזקן ענין הדורש ביאור:
מצד ריחוק המקומות שבכדור הארץ נעשה חילוק ממקום למקום בכו"כ שעות, ועד לשינוי שבין יום ללילה, שבמקום מסויים הרי זה יום ובמקום אחר הרי זה לילה. ונמצא, שעניני התומ"צ הקבועים בזמן, התחלתם המשכם וסופם אינם בשוה בכל המקומות שבהם נמצאים בנ"י.
ולכאורה, כיון ש"תורה אחת לכולנו"ב, כיצד יתכן שאותו זמן שאצל יהודי אחד הוא יום חול, יהי' אצל יהודי אחר שבת או יו"ט?! ועד"ז נשאלת השאלה בנוגע לשאר עניני התומ"צ התלויים בזמן.
ההמשכה למטה – באה בכל מקום (בכל אקלים) לפי מעמדו ומצבו, היינו לפי זמן הימים והלילות שלו;
אבל המשכה זו הרי היא באה מלמעלה. וכמו"כ מובן שמעשה המצוות פועל פעולתו באופן של עלי' מלמטה למעלה, היינו, שמעשה המצוות למטה עולה ופועל נחת רוח למעלה – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"ג.
וכיון שעיקר פעולת המצוות (העלי' מלמטה למעלה) ועיקר ענין המצוות (המקור שממנו נמשך למטה) הוא למעלה, ושם הרי זה למעלה מהזמן – מתאחדים שם כל הענינים באחדות גמורה.[בשו"ע נכתבו הדברים באותיות של נגלה דתורה, אבל, זהו תוכן הענין, וכפי שנתבאר במאמרי אדמו"ר האמצעיד בארוכה יותר].
ב. ובהנוגע אלינוה:
אע"פ שמצד שינויי הזמנים ממקום למקום, יתכן שיש מקומות שכבר סיימו את התוועדות י"ט כסלו, ויש מקומות שעדיין צריכים להתחיל את התוועדות י"ט כסלו – הרי זה ככל עניני המצוות התלויים בזמן, שאף שמצד השעון ומצד המקום אינם בשוה, אלא בשינוי של קדימה ואיחור, מ"מ, מאוחדים הם מצד תוכן הענין.
והיינו, שמצד התוכן והעיקר של ההתוועדות, שזהו"ע של תורה ומצוותי',
– שהרי ענינה של התוועדות י"ט כסלו הוא ע"ד שמברכים על "נס שנעשה לרבו"ו,
ובאמת אין זה רק "נס שנעשה לרבו", אלא ע"ד שנאמר ביצי"מ: "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו כו'"ז, ועד"ז בנוגע להענין ד"פדה בשלום נפשי" של רבינו הזקןח, שאילו לא הוציא ח"ו כו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעובדים היינו כו', ובמילא, הרי זו גאולה שלנוט,
והיינו, שמלבד זאת שצריכים להזכיר מאורע זה בגלל היותו "נס שנעשה לרבו", ניתוסף בנס זה עוד ענין, ש"אילו לא הוציא כו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו", ובמילא, מברכים על מאורע זה בתור ענין של נס וגאולה שנעשה לו,
ובאופן ד"בימים ההם בזמן הזה"י, היינו, שמעוררים את ההמשכה וההשפעה שהיתה "בימים ההם" שתומשך גם "בזמן הזה" –
הרי זה ענין שלמעלה מהזמן – שמצד זה מתאחדים כולם יחד: הן אלה שבגשמיות יתכן שסיימו כבר את ההתוועדות, והן אלו שצריכים להתחיל אותה, יחד אתנו, בתוככי כלל ישראל.
ג. זאת ועוד:כשם שריחוק המקומות אינו מפסיק בין כל המקומות שבהם עורכים את ההתוועדויות של י"ט כסלו באופן גלוי – כן הוא גם בנוגע למקומות שמפני תנאי המקום אי אפשר לערוך את ההתוועדות של י"ט כסלו באופן גלוי, אלא עורכים אותה בסתר ובמסתרים,
– ומצד זה יש בה חביבות יתירה, וע"ד מ"שיא "מן המיצר קראתי", שעי"ז דוקא מתעורר הענין ד"ענני במרחב י-ה".
וזהו גם מ"שיב "מבית האסורים יצא למלוך", היינו, שדוקא מתוך דוחקא ועקתא באים למלוכה גדולה, התנשאות עצמית.
וכפי שמצינו גם אצל רבינו הזקן, בעל השמחה, שהי' חילוק בעניניו בין לפני פטרבורג ולאחרי פטרבורגיג, שדוקא לאחרי פטרבורג נעשו עניניו בהתפשטות גדולה הרבה יותר, שזהו לפי שגם המשכתם מהמקור היא ממקום נעלה יותר –
שגם אלו שנמצאים במקומות שבהם אי אפשר לערוך את ההתוועדות די"ט כסלו בגלוי, כי אם בסתר ובמסתרים – מתאחדים בתוך כל אנ"ש שמתוועדים בכל מקום ומקום.
ו"איש את רעהו יעזורו"יד – שעי"ז שכולם יחדיו ידברו אודות הענין ד"פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"טו כפי שהוא ברוחניות,
ובאופן ד"מתפלל עם הציבור"טז, שמצרפים את אלו שנמצאים במקומות הנ"ל עם ציבור החסידים ואנ"ש בתוככי כלל ישראל שבמדינות שבהם נעשים הענינים בהרחבה ובגלוי,
אזי פועלים שיהי' אצלם הענין ד"פדה בשלום", ובקרוב ממש, כך, שיוכלו לערוך את כל ההתוועדויות, וכל עניני התורה ומצוותי', "בריש גלי", "ביד רמה"יז.
וכל אלו שעומדים במסירת נפש על ענינים של תורת החסידות, מבלי הבט על כל הרדיפות שישנם במדינה ההיא – שבה גדל רבינו הזקן, ובה גדלה תורתו והדרכותי' – יוכלו בקרוב להצטרף באופן גלוי ובאופן של הרחבה עצמית בכל הענינים הקשורים עם הפצת המעיינות חוצה,וזו תהי' הכנה קרובה – באופן דתיכף – לביאת משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים.
ד. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בהתוועדות של י"ט כסלו (לא כאן בניו-יורק, אלא בפולין) תרצ"טיח, לפני עשרים שנה, אודות מאמר אדמו"ר הזקן, בעל השמחה: "מי שישתתף בשמחתי [ובהמשך המאמר ישנם ג' נוסחאות:] אוציא אותו מן המיצר אל המרחב, מן הגשם אל הרוח, מן הגיהנם".
וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר, בשם אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכל הנוסחאות הם אמת, ופירש:
"מן המיצר אל המרחב היינו מבריאה לאצילות" – כי, עולם הבריאה, להיותו כבר ב"סדר השתלשלות", הרי זה ענין של "מיצר", ומשם היא היציאה אל המרחב – לעולם האצילות, עולם האחדות, שבו נאמר "לא יגורך רע"יט, ובמילא אין שם ענינים של מיצרים וגבולים שהם מצד הלעו"ז.
"מן הגשם אל הרוח היינו מיצירה לבריאה" – כי, בעולם היצירה ישנה כבר מציאות הדבר, גשם, ומשם היא היציאה לעולם נעלה יותר – עולם הבריאה, ששם יש רק אפשריות המציאות.
"ומן הגיהנם היינו מעולם העשי', שבו ישנו הבלבול ("מ'טומל'ט זיך") ולא יודעים את התכלית" – כי, "גיהנם" היינו "אני היום", שזהו ענינו של עולם הזה, שבו רואים רק את היום ההוה ("היינטיקן טאָג"), ועל יסוד זה הוא כל הבלבול והרעש ("דער גאַנצער הומל און טומל")... ומשם היא היציאה למקום, עולם, ומעמד ומצב עליון יותר.
כיון שכל ג' הנוסחאות הנ"ל הם מתאימים – הרי מובן, שגם מי שנמצא בדרגא היותר תחתונה שעבורו צריכים להשתמש בנוסחא של יציאה מן הגיהנם, הנה לאחרי שמוציאים אותו מהנהגת עולם העשי' לעולם היצירה, אזי נעשה אצלו גם הענין שמוציאים אותו מן הגשם אל הרוח, מעולם היצירה לעולם הבריאה; ואח"כ נעשה אצלו גם העניןהיותר נעלה – שמוציאים אותו מן המיצר אל המרחב, מעולם הבריאה לעולם האצילות, כמבואר בארוכה בכ"מ שאצילות הוא מלשון אצלו וסמוךכ, ושם "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד"כא, והיינו, שמתאחדים ע"י פנימיות הנשמה עם פנימיות א"ס, שזוהי האחדות והיחוד היותר נעלה.
וכשם שהדברים אמורים מלמטה למעלה, כן הוא גם מלמעלה למטה – שמתחילים מהנוסח היותר נעלה, מן המרחב, וממשיכים את המרחב בהמיצר, ומהמיצר ורוח (בריאה) ממשיכים בהגשם, ומהגשם ממשיכים גם למטה בגיהנם,
והיינו, שגם כאשר נמצאים בעוה"ז, כאשר ההנהגה מסביב היא באופן של רעש ובלבול ד"אני היום" – הנה ע"י ההנהגה המתאימה יש בכחו של יהודי שיהי' אצלו ה"מרחב העצמי" כפי שהוא בעולם האצילות!
וע"ד המבואר בלקו"תכב ובכ"מ בנוגע לעולם האצילות, שאין זה ענין שנמצא באיזה מקום ("ערגעץ-וואו") ב"רקיע השביעי" ולמעלה יותר, אלא – כמובא הדוגמא לזה, שמשה רבינו, בהיותו נשמה בגוף בעוה"ז הגשמי, ובעמדו לפני פרעה מלך מצרים, הרי זה עולם האצילות כפי שנמצא כאן למטה.
ועד"ז ישנה ההבטחה שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב שמסביב ישנה ההנהגה ד"אני היום" – יהי' אצל יהודי ה"מרחב העצמי" בכל עניניו, לא רק בעניני הנשמה, אלא גם בעניני הגוף.
והרי זוהי גם הוראת הבעש"טכג שהעבודה צריכה להיות באופן ד"עזב תעזב עמו"כד, היינו, עם הגוף ועם עניני הגוף, שלא זו בלבד שלא יהיו מעלימים ומסתירים ומונעים מעבודת ה', אלא שבהם ועל ידם יעבדו את ה', לעשות לו ית' דירה בתחתונים.
ו. וכיון שבעולם האצילות "לא יגורך רע", שם בטלים כל הענינים המעלימים ומסתירים, ושם הוא למעלה ממקום וזמן,
– כידועכה ששרש המקום והזמן הוא ממלכות דאצילות, אבלבפועל הרי זה מתחיל למטה מעולם האצילות, כשנמשך מעולם האצילות לעולמות בי"ע –
הרי מובן ששינוי זה אינו תלוי בזמן, אלא, "בשעתא חדא וברגעא חדא"כו יכול המעמד ומצב להתהפך מן הקצה אל הקצה, היינו, שמעומק תחת באים תיכף ומיד למרחב העצמי.
ז. וענין זה הוא גם בהמשך להמדובר לעיל (ס"ג) אודות אלו שנמצאים במעמד ומצב שצריכה להיות אצלם היציאה מן המיצר אל המרחב כפשוטו בגשמיות:
אע"פ שמצד דרכי הטבע יש צורך בהמשכה בצינורות הטבע ובמשך זמן, מ"מ, מצד זה שרבינו הזקן מוציא מן הגיהנם, מן הגשם אל הרוח, מן המיצר אל המרחב, יכול להיות ש"כהרף עין"כז, "בשעתא חדא וברגעא חדא", יצאו בחסד וברחמים מן המיצר דעומק תחת אל המרחב דעומק רום, ולמעלה יותר, עד למרחב העצמי, שהוא למעלה משינוי האקלימים וכל התנאים התלויים במעמד ומצב המקום על פני כדור הארץ.
וכאמור, שענין זה נעשה ע"י ההשתתפות בשמחתו של רבינו הזקן, וכפי שביאר הצ"צ שהכוונה בזה היא "האַלטן זיך אָן דעם רבי'נס קליאַמקע", היינו, שתהי' קביעות בנפש בלימוד תורת החסידות, והליכה בהדרכותי' ובהנהגותי' – שגם בענין זה יכולים להשתנות ("איבערשטעלן זיך") "בשעתא חדא וברגעא חדא".
ואז – "היד ה' תקצר"כח (בתמי'), שיהי' שינוי ("אַריבערשטעלן") גם כפשוטו בגשמיות – שממעמד ומצב דמיצר ודוחק, עומק תחת, יתהפך תיכף ומיד למרחב העצמי, בגלוי ולעיני בשר.
ח. ובזה ניתוסף סיוע עי"ז שמשתתפים כולם יחדיו בהתוועדות די"ט כסלו:
כשם שהענין ד"פדה בשלום נפשי" נפעל עי"ז ("כי") ש"ברבים היו עמדי", כמו"כ כאשר משתתפים עמהם באופן שהם נכללים בה"רבים" דכלל ישראל, אזי מתעלים כולם יחדיו לעולם האחדות, ואח"כ ממשיכים זאת למטה, בכל מקום ואקלים לפי מעמדו בכדור הארץ, שבכל מקום ומקום יומשך ענין הפדי', והפדי' בשלום,ועד להפדי' באופן ש"כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" (כדברי רז"ל במסכת ברכות), שזוהי הגאולה ע"י משיח צדקנו,
שכל זה יומשך באופן המתאים למטה מעשרה טפחים, עתה.
ט. בין כל המקומות שבהם עורכים התוועדויות י"ט כסלו, ישנו מקום נוסף שצריכים להזכירו ביחוד – כפר חב"דכט.
ואע"פ שאין שם המיצרים וההגבלות שישנם במדינה ההיא, שבה בנה רבינו הזקן חסידים ותורת החסידות, אבל אעפ"כ, יש שם מיצרים והגבלות שהטילו על עצמם...
וכמו כאן – פחות או יותר – הנני מתייגע ("איך מאַטער זיך") בהענין ד"ופרצת", ואיני יכול לפעול על אף אחד לצאת לא רק מהד' אמות שלו, אלא אפילו מהד' טפחים שלו... ועד"ז יש גם שם ההגבלה שהעמידו את עצמם בתנועה של כיווץ ("זיך אַליין פאַרקוועטשט"), ולא יכולים לפעול בעצמם לצאת מזה.
ואע"פ שמצד אחד יש מעלה בהגבלה כזו לגבי הגבלה מבחוץ, שכן, ההגבלה שמגבילים את עצמם אינה מעיקה ("עס קוועטשט ניט") כל כך, מ"מ, יש בזה גם חסרון – כי, כאשר המיצר והדוחק בא מבחוץ, הרי זה מעורר התנגדות, ובמילא, בהזדמנות הראשונה, יוצאים מהמיצר ומעמידים את עצמם ב"מרחב העצמי"; אבל בנוגע למיצרים וגבולים שמטילים על עצמם – הנה כדי להגיע ל"מרחב העצמי", יש צורך ש"יערה עליו רוח ממרום"ל להכיר בכך שמעמדו ומצבו אינו "מרחב" אלא "מיצר"...
(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) האמת היא שכן הוא גם בנוגע להנמצאים כאן, אבל, במקום לדבר "בפניו", נעים יותר לדבר "שלא בפניו"... ומזה ילמדו – ב"קל וחומר", "בנין אב" או "גזירה שוה" – בנוגע להעדר הענין ד"ופרצת" בד' אמות אלו.
ואחד הטעמים לכך ששם נוגע ענין זה יותר – כיון ששם ישנה אפשרות שאכן יוכל להיות "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"לא, כיוןשסרו כל המניעות וההעלמות, ואעפ"כ, לא מנצלים את שעת הכושר שישנה על זה.
ואף שיש להקשות במכ"ש וק"ו בנוגע להמצב כאן – הרי אין הכוונה עתה לפלפל בקושיות ותירוצים... כי אם לעורר שמצד ה"עת רצון" דעתה אולי יצליחו לפעול, שאלו שישנים, יתעוררו משנתם; אלו שכבר אינם ישנים, יתחילו ללכת; ואלו שכבר הולכים – תהי' הליכתם באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".
ואז יפעל הדבר ביחוד בהנוגע לכפר חב"ד, שהתקוות שתלה כ"ק מו"ח אדמו"ר שיהי' זה המקום שממנו יפוצו כל עניני החסידות בכל ארצנו הקדושה ואח"כ גם בכל סביבותי' – יקויים הדבר בפועל, ובעגלא דידן, ובחסד וברחמים.
וע"פ מ"ש רבינו הזקן, בעל השמחה, באגה"קלב, בנוגע ל"צדקת ארץ-ישראל" (ארץ החייםלג), ש"היא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו מעצת החושבים לדחות פעמינו ותעמוד לנו לעד" – הנה כאשר הם יפעלו שם מה שהם צריכים לפעול, יהי' זה עזר וסיוע שגם כאן יפעלו מה שצריכים לפעול.
וכאמור, שיתאחדו כל הענינים ביחד – "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"לד,
והרי רצונו של הקב"ה הוא שתהי' לבנ"י הרחבה כפשוטה בענינים גשמיים, שאז לא יהיו להם ענינים המבלבלים, ויוכלו להיות מונחים בידיעת "הדעה והחכמה והאמת"לה, מתוך מנוחת הנפש, ומתוך בריאות הנכונה, ובשמחה וטוב לבב,
וכמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות מלכים: "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח . . אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהי' להם נוגש ומבטל",
ואז יקויים היעוד "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"לו, ו"כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"לז.
***י. עוד סיפר כ"ק מו"ח אדמו"רלח, שבשנת תקפ"ט חגגו את י"ט כסלו מתוך התוועדות גדולה.
– הי' זה לאחרי שבשנת תקפ"ח הי' י"ט כסלו קשה... כיון שימים ספורים לפנ"ז היתה הסתלקות אדמו"ר האמצעי, ולכן, בשנה שלאח"ז, תקפ"ט, חגגו את י"ט כסלו ביתר שאת וביתר עוז.
באותה התוועדות אמר וביאר הצמח-צדק, שי"ט כסלו הוא הענין של שמחת-תורה.
והסביר בזה, שלעתיד לבוא כתיבלט "ישקני מנשיקות פיהו", שאז יגלה הקב"ה טעמי תורה (שהרי טעמי תורה לא נתגלומ), ועז"נ במדרשמא "התורה שאדם למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורתו של משיח", שזהו"ע טעמי תורה שיתגלו בביאת המשיח.
ואעפ"כ, לא יהי' מתן-תורה מחדשמב, כי, בשעת מ"ת ניתן לא רק נגלה דתורה, אלא גם פנימיות התורה, אלא שהי' באופן של העלם, ולעתיד לבוא יהי' זה בגילוי, שילמדו זאת ע"ד שלומדים עתה נגלה דתורה, ובאופן לא רק ל"גדולם" אלא גם ל"קטנם", כמ"ש "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ועד ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו"; אבל אין זה מצריך עוד הפעם "מתן-תורה".
– כנראה שהמכוון בהסבר זה (אף שלא נתפרש בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר) לבאר הטעם שרק בחג השבועות אומרים "זמן מתן תורתנו", אע"פ שהענין דשמחת-תורה ישנו ב' פעמים: שמחת-תורה שחוגגים בשמיני-עצרת, ושמחת-תורה דפנימיות התורה שחוגגים בי"ט כסלו.
וההסברה בזה – כיון שכל הענינים נכללו במתן-תורה היחידי (בחג השבועות), שאז ניתנה פנימיות התורה ביחד עם נגלה דתורה, אלא שלאחרי כן, הנה מזמן לזמן מתגלה עוד ענין ועוד ענין, ועד שבי"ט כסלו ניתנה רשות מלמעלה להפיץ רזין דאורייתא, ורזין דרזין, באופן שיהי' מובן בחב"ד שבנפש, ועד לשכל האנושי – שזוהי ההדגשה של תורת חב"ד ביחוד, שלימוד רזין דאורייתא יהי' כמו שלומדים נגלה דתורה, באופן של הבנה והשגה גם בשכל אנושי.
ועפ"ז מובן הטעם לכך שבין כל עניני יומי דפגרא של חסידים תופסמקום מיוחד הענין די"ט כסלו, ועד שגם בתקופות שהיו התוועדויות רק בזמנים מיוחדים ביותר, הי' אחד הזמנים י"ט כסלו.
יא. והנה, ע"ד המבואר לעיל (ס"ב) שלמרות חילוקי השעות בהתוועדויות די"ט כסלו במקומות שונים בכדור הארץ, מתאחדים כולם בענין אחד, להיותו ענין של תורה ומצוות שמצד עצמם, שרשם ומקורם, הרי הם למעלה מזמן ומקום – כן הוא גם בנוגע להתאחדות של כל התוועדויות די"ט כסלו במשך כל השנים.
ובהקדמה – שגם ההתעלות למעלה מהזמן הו"ע של יציאה מן הגיהנם, מן הגשם אל הרוח ומן המיצר אל המרחב (כנ"ל ס"ד ואילך), מרחב שלמעלה מזמן; והרי מובן שענין זה הוא לא רק למעלה מחילוקי השעות, אלא גם למעלה מחילוקי השנים.
מבואר בתניאמג בענין ה"יחוד" שנעשה ע"י כל ענין של מצוה, ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד".
וכמו"כ גם בנוגע להתוועדויות של י"ט כסלו במשך כל השנים שעברו במשך כל המאה וששים שנה – שהם נצחיים לעולם ועד, וקיימים גם עתה.
ובתקופת השנה, ביום י"ט כסלו בכל שנה ושנה, אזי מתעוררים בתוספת כח ובתוספת אור, ומתאחדים עם ההתוועדות שנערכת בשנה זו – כל ההתוועדויות שהיו בשנים שעברו, עד להשמחה שהיתה בשנה הראשונה של הגאולה, שאז הי' לראשונה החידוש ד"פדה בשלום נפשי" של רבינו נשיאינו, ובאופן ש"ברבים היו עמדי", כדאיתא בירושלמימד שאפילו אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד, ושמחו בנצחונו.
ובאותיות פשוטות – שבכל התוועדות של י"ט כסלו מתוועדים עם כל הדורות שהתוועדו עד עתה בכל שנה ושנה, עד לי"ט כסלו הראשון, לפני מאה וששים שנה, יחד עם בעל השמחה.
יב. וע"ד שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמ"פמה בנוגע לניגון, סיפור ודבר תורה, שזהו באופן ש"בעל השמועה עומד כנגדו" (כמארז"למו "כלהאומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו"), והוא מתוועד ומשתתף בשמחתו,
ועי"ז מוציא אותו מן הגיהנם ומן הגשם ומן המיצר, ומעמיד אותו בדרגת ה"רוח" ובמצב של "מרחב", עד למרחב העצמי,
ובדרגא זו מתאחדים גליא וסתים שבנשמה – ע"י גליא וסתים שבתורה – עם גליא וסתים דקוב"ה, ונעשים כולא חדמז – לא רק בעולם האחדות, אלא עד למטה מעשרה טפחים, בעוה"ז הגשמי, לעשות ממנו דירה לו ית', שיהיו רואים עצמות ומהות בגילוי,
וההכנה לזה היא ע"י התגלות תורת החסידות, שהיא מעין תורתו של משיח, והו"ע "טועמי' חיים זכו" בערב שבת לאחרי חצותמח, מעין המעמד ומצב שיהי' ב"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"מט.
וענין זה יומשך אצל כאו"א לפי ענינו, מעמדו ומצבו במשך כל השנה, החל מראש השנה לתורת החסידות ולדרכי החסידותנ, ובאופן של כתיבה וחתימה טובהנ על כל השנה כולה – לעמוד ביחד עם "בעל השמועה" על ידי לימוד תורתו והליכה "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", כלשון רבינו הזקן באגה"קנא, ומסיים: "נצח סלה ועד", כדברי הגמרא במסכת עירוביןנב "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק".
יג. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני". ניגון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע. וניגון אדמו"ר מהר"ש.
אח"כ צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה פדה בשלום נפשי.
אח"כ צוה לנגן ניגון אדמו"ר ה"צמח צדק".
יד. הסדר הוא שבי"ט כסלו מסיימים לימוד הש"ס כפי שנחלק בי"ט כסלו העבר, ועורכים חלוקת הש"ס על מנת ללמדו בחבורה, כל אחד את המסכת שלו, במשך השנה, ולסיימו מתוך שמחה וטוב לבב לקראת י"ט כסלו הבא.וכמבואר באחרוניםנג, שעי"ז נחשב כאילו כל אחד למד בעצמו את כל הש"ס – ע"ד שמצינו בהלכות שבתנד, שמלאכה שאי אפשר לעשותה ע"י אחד, ועשאוה שנים, הרי זה נחשב כאילו כל אחד עשה את המלאכה כולה, ושניהם חייבים, ועד"ז בנדו"ד, כיון שמצד צוק העתים אין ביכלתו של כל אחד ללמוד את כל הש"ס בעיון הראוי במשך כל שנה ושנה, הרי זו מלאכה שאי אפשר לעשותה ע"י אחד, כי אם בחבורה יחד, ולכן, ע"י ההשתתפות בחבורה, הרי נחשב כאילו למד (לא רק את המסכת שקיבל על עצמו ולמד בפועל, אלא) גם את כל המסכתות של כל הש"ס כולו שקיבלו על עצמם כל המשתתפים בחלוקת הש"סנה.
ובכן: אלו שכבר לקחו מסכת בחלוקת הש"ס – בודאי טוב, ואלו שמאיזה טעם שיהי' לא השתתפו עדיין בחלוקת הש"ס – יעשו זאת עתה, ע"י הכרטיסים שיחלקו עתה.
וע"פ המדובר כמ"פ שכל עניני מצוה צריכים להיות מתוך שמחה, וכדאיתא בגמראנו "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות כו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה", והגמרא מסיימת "וכן לדבר הלכה" – הרי גם ההכנה ללימוד התורה ע"י חלוקת הש"ס צריכה להיות בענין של שמחה, שמחה של מצוה, ע"ד מארז"לנו "מקמי דפתח כו' אמר מילתא דבדיחותא", וכפי מנהג החסידים – בניגון של שמחה, ובעת הניגון יחלקו את הכרטיסים, וכל אחד ישתתף בחלוקת הש"ס.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שלא יחלק בעצמו את הכרטיסים, ומסתמא יעשה זאת מישהו אחר.
אח"כ שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א אם כבר גמרו לחלק הכרטיסים, ואמר, שבינתיים ינגנו "כי אנו עמך"].
טו. בסיום הש"ס שנינו: "אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמרנז ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"נח.
וע"פ הידוע שלשון רז"ל הוא מדוייק – צריך להבין טעם אריכותהלשון "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום"; הרי אפשר לומר ענין זה בסגנון חיובי – השלום הוא כלי מחזיק ברכה לישראל?
ובפרט שהאריכות היא בסגנון הלשון "לא כו' אלא כו'", שלשון זה מורה שהדבר הוא לעיכובא – כמובן מדברי הגמרא במסכת מנחותנט בדיוק לשון המשנה "העומר ושתי הלחם (ש)אינן באים אלא מן החדש" (דלכאורה הול"ל העומר ושתי הלחם באין מן החדש, ומהו הצורך בהוספת התיבות "אינן כו' אלא"), שענין זה הוא לא רק לכתחילה, אלא מעכב גם בדיעבד, שאם לא מביאים מן החדש, אזי חסר (לא רק ענין של הידור, אלא) כל הענין.
טז. ויש להוסיף בתור מאמר המוסגר, שדיוק הנ"ל הוא גם בנוגע לאריכות הלשון בדברי המשנהס "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (דלכאורה הול"ל בקיצור: "עומדין להתפלל מתוך כובד ראש") – שאין זה רק לכתחילה, אלא גם בדיעבד הרי זה מעכבסא.
כלומר: ענין התפלה שחיובה בכל יום [לדעת הרמב"ם – מן התורה, ולדעת כמה ראשונים – מדרבנןסב, ומ"מ, הרי "חמורין דברי סופרים יותר מדברי תורה"סג], ולא רק פעם אחת ביום, אלא שלשה פעמים בימות החול, ועוד יותר בשבתות וימים טובים, ועד ליוהכ"פ שהוא יום שנתחייב בחמש תפלותסד – הנה לא רק לכתחילה צריך להיות "כובד ראש", ואם לאו, אינו מהדר במצוות, אלא משמעות הלשון "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" היא, שזהו ענין שמעכב בדיעבד.
והיינו, שבנוגע לכל תפלה שבכל יום ויום צריכה להיות הקדמת הענין ד"כובד ראש" – שפירושו "הכנעה ושפלות"סה, והעצה לזה היא – כפי שפוסק הרמ"א בשו"עסו שצריך להתבונן "מרוממות הא-ל ית' ובשפלות האדם", ומובן, שאין זה ענין שיכול להעשות "בפיהם ובלשונם . . ולבם לא נכון עמו"סז, אלא צריך להיות לימוד והתבוננות באופן שעי"ז תהי' התוצאה ד"כובד ראש", "הכנעה ושפלות", וכאמור, שאין זה רק ענין של לכתחילה, הידור ושבח מצוה, אלא לעיכובא.והביאור בזה:
כאשר אומרים לאדם "דע לפני מי אתה עומד"סח, אזי מתבטלת לגמרי האפשריות שהאדם יוכל לעמוד בתפלה לפני מי שאמר והי' העולם ולבקש את צרכיו, שהרי זהו ענין שבאין ערוך לגמרי!
ובלשון הכתובסט: "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח", וא"כ, למאי נפק"מ אם הוא מתפלל ומבקש אם לאו, אם יש בידו תומ"צ אם לאו – בה בשעה ש"מה מידך יקח"?!
ונמצא, שהמושכל הראשון הוא – "אין עומדין להתפלל"; וכדי לשלול את הענין ד"אין עומדין להתפלל", שהאדם יוכל לעמוד בתפלה לפני המקום ולבקש צרכיו, שזה גופא מורה על השייכות בין האדם המתפלל עם זה שממנו מבקש את צרכיו – הנה על זה אומרת המשנה "אלא מתוך כובד ראש":
איתא בגמראע "גמירי מן שמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי", והיינועא, שמלמעלה ישנו רק ענין הבריאה להוות את היש ("מיהב יהבי"), אבל ענין ביטול היש לאין ("מישקל שקלי") – הנה מלמעלה "מישקל לא שקלי", אלא ענין זה ניתן לעבודת האדם, ועי"ז נעשה האדם שותף במעשה בראשיתעב, כיון שפועל חידוש בהבריאה שמצד עצמה היא באופן ש"אין כל חדש תחת השמש"עג.
וביטול זה – הכנעה ושפלות – הוא ה"כלי" שפועל את האפשריות שהאדם יוכל לעמוד בתפלה ולהתקשר עם הקב"ה, והיינו, לפי שכן הוא רצון הבורא, וכמ"שעד "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".
ועפ"ז מובן הטעם שהענין ד"כובד ראש" קודם התפלה אינו רק הידור מצוה, אלא זהו תנאי שמעכב את קיום המצוה, שאי אפשר בלאו הכי – "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" – כי, כדי לשלול את הענין ד"אין עומדין להתפלל", שיהי' לו התוקף לעמוד בתפלה לפני הקב"ה, מוכרח להיות הכובד ראש, הכנעה ושפלות, "ונפשי כעפר לכל תהי'"עה, דכיון שעומד בביטול במציאות, "כעבדא קמי' מרי'"עו (וכמדוברלעיל בהמאמרעז שענין התפלה הוא עבודה שלמעלה מטעם ודעת, שמתבטל ממציאותו לגמרי), אזי יכול להתקשר עם הקב"ה ולבקש ממנו שימלא את צרכיו.
וזהו הטעם שהנהיגו שחייבים ללמוד קודם התפלה ענין שמביא לידי התבוננות בגדולת הוי' – שאין זה לימוד נוסף במשך היום, אלא לימוד שהוא תנאי המעכב שלולי זאת לא יכול להיות ענין התפלה.
יז. ועד"ז יובן בדברי המשנה "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום":
מסופר בגמראעח שכאשר חוני המעגל ביקש שירדו גשמים, וירדו גשמי זעף – טען ואמר "לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה", ולא "רוב טובה" ש"אינן יכולים לעמוד", היינו, שהעולם הנברא אינו כלי לברכה זו.
ואם הדברים אמורים בברכה שנפעלה ע"י תפלתו של אדם – עאכו"כ בנוגע לברכתו של הקב"ה מצד עצמו.
ובהקדם המבואר במאמר (שנדפס זה עתה) משנת תרכ"טעט, לפני תשעים שנה, במעלת ברכתו של הקב"ה לגבי ברכתו של אדם:
ברכתו של אדם – היא רק המשכה משרשו ומקורו של המתברך, וכמ"שפ "איש אשר כברכתו ברך אותם", וכאשר מצד השורש ומקור נקבע ש"אחיו הקטן יגדל ממנו"פא, אי אפשר לשנות זאת, וכדי לפעול שינוי בשורש ומקור – יש צורך בענין של תפלהפב.
משא"כ ברכתו של הקב"ה – כיון שמדובר אודות המאציל (ולא אודות שורש הנאצלים), יש בה מעלת התפלה, שענינה הוא המשכת רצון חדש, "יהי רצון", כך, שגם כאשר יומשך בסדר השתלשלות ישתנו הצירופים כו'.
ומזה מובן, שבסדר השתלשלות לא יכול להיות "כלי" שיוכל להיות מחזיק ברכתו של הקב"ה, דכיון שהקב"ה הוא למעלה ממדידה והגבלה, הרי כאשר נמשכת ברכתו של הקב"ה ב"כלי", אזי מתבטל ה"כלי" ממציאותו ("די כלי ווערט אויס כלי").ובמכ"ש וק"ו ממה שמצינו בנוגע למלאכים, ש"הושיט הקב"ה אצבעו קטנה ביניהן ושרפם"פג, היינו, שכאשר נמשך להם גילוי שכינה יותר מן המדה, אזי נתבטלה מציאותם של המלאכים, ועאכו"כ בנוגע למציאות של נברא בעוה"ז הגשמי, שכאשר תומשך בו ברכתו של הקב"ה, הרי איזה "כלי" שיהי', לא יוכל להיות מחזיק ברכתו של הקב"ה, ואדרבה: "ושרפם" – העולם יתבטל ממציאותו ויהי' במצב של כליון ("ער וועט אויסגיין") לברכתו של הקב"ה שנמשכה בו.
וכפי שמצינו בגמראפד בנוגע למחנה סנחריב, "אזנים גלה להם (הקב"ה) ושמעו שירה מפי חיות ומתו":
לכאורה אינו מובן: כיון שמדובר אודות גוים, ולא עוד אלא גוים שהיו מנגדים לפנימיות הקדושה (כמבואר בדרוש תער השכירהפה) – איזו שייכות יש להם לשירת החיות, חיות הקודש, שתפעל עליהם שיתבטלו ממציאותם?
וההסברה בזה – שכאשר נמשך אור אלקי (ברכתו של הקב"ה) יותר מכפי המדה, לא יכול גשם העולם להשאר במציאותו. אלא שיש בזה חילוק: כאשר מדובר אודות גשם של קדושה – הרי זה ע"ד מ"שפו "בקרבתם לפני ה' וימותו", שבא לידי כליון ("מ'גייט אויס") ומתאחד עם האור האלקי; ואילו כאשר מדובר אודות מחנה סנחריב, להבדיל – אזי נעשה בו ענין של מיתה, שמתבטל ממציאותו לגמרי.
אבל שיוכל להיות "כלי", והכלי ישאר במציאותו בתור כלי, ויחזיק ברכתו של הקב"ה – הנה המושכל הראשון הוא ש"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה".
יח. וסברא זו שוללת המשנה באמרה "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", היינו, שהמשנה מחדשת שלמרות המושכל הראשון הנ"ל, ישנו "כלי" שמחזיק ברכתו של הקב"ה – ענין השלום:
שלום – ענינו יחוד שני הפכים, שכן, שני ענינים שהם באותו סוג, אין מלחמה ביניהם, ובמילא, לא שייך גם ענין השלום, ששולל מלחמה קנאה ותחרות.
וכיון שרצונו של הקב"ה שהנהגת האדם למטה תפעל הנהגה כזולמעלה, כמ"שפז "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – הנה כאשר הנהגת האדם למטה היא באופן שיש אצלו ענין השלום, דהיינו שהוא מאחד הפכים, הרי זה פועל שגם למעלה יתאחדו הפכים.
הענינים ההפכיים בעולם שהאדם צריך לחברם הם – מיצר ומרחב, גשם ורוח, גיהנם וקדושה.
ובכללות הרי זה החיבור של הגוף ונפש הבהמית עם נפש האלקית – שמצד עצמם הם שני ענינים הפכיים: נפש האלקית – היא "חלק אלקה ממעל ממש"פח, ועלי' נאמר "חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו"פט, כך שענינה אינה אלא טהרה וקדושה בלבד; ואילו נפש הבהמית – כשמה כן היא – כמו בהמה שאין לה אלא ענינים גשמיים בלבד, ועאכו"כ הגוף, שהוא למטה גם מנפש הבהמית, עליו נאמרצ "גלמי ראו עיניך", בחי' דומם, ואפילו "יתוש קדמך"צא.
ובכח המפליא לעשותצב – מקשרים שני הפכים אלו. והכוונה בזה היא – לא שישארו שני דברים נפרדים שלוחמים זה בזה, אלא לפעול אחדות בין נפש האלקית לנפש הבהמית והגוף; ועי"ז שיהודי פועל ענין של אחדות בעצמו, יש ביכלתו להמשיך ולפעול אחדות בעולם, שזהו תפקידו של "גוי אחד בארץ"צג, שגם בענינים ארציים ממשיכים אחדות (כפי שמפרש רבינו הזקן, בעל השמחה, באגה"קצד).
כיצד היא הדרך לפעול אחדות ושלום בין נפש האלקית ונפש הבהמית?
ענין זה אינו יכול להיות ע"י הגברת החומר על הצורה – דכיון שנפש האלקית אפילו "בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"צה, להיותה חלק אלקה, שהנהגתו היא באופן ד"מאריך אפי' וגבי דילי'"צו, היינו, שסוכ"ס מנצח וממלא כל עניניו, הרי מובן, שלא יתכן שיוכל להיות ענין השלום באופן שנפש הבהמית תתנהג כרצונה;
הדרך היחידה לפעול ענין השלום היא – שתהי' הגברת הצורה על החומר, הרוח על הגשם, ונפש האלקית על נפש הבהמית, והיינו,שיכולים לפעול על נפש הבהמית והגוף שיסכימו לנפש האלקית, כיון שגם בנפש הבהמית והגוף ישנו ניצוץ אלקי, אלא שהניצוץ האלקי נמצא במאסר ובגלות, וכאשר נפש האלקית מנהלת מלחמה עמהם, הרי היא מבטלת את המאסר, כך, שהניצוץ האלקי שבגוף ונפש הבהמית יוצא אל הגילוי ונעשה מושל על הגוף ונפש הבהמית.
ובלשון הרמב"םצז – "שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו כו'", והיינו, שבית-דין בישראל, נפש האלקית, מבטל את האונס של היצה"ר, ואז עומד האדם על עיקרו ועושה לפי רצונו האמיתי – למלא את רצון הבורא.
וכאמור, כאשר האדם פועל ענין השלום בנוגע להפכים שבו, אזי "כמים הפנים לפנים גו'", באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, שגם הקב"ה מאחד שני הפכים – שיהי' "כלי" שיש לו מדידה והגבלה, ותהי' ברכתו של הקב"ה שהיא "עד בלי די"צח, ואעפ"כ יהי' הכלי "מחזיק" ברכתו של הקב"ה.
וזהו "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" – "שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה"צט.
יט. וכדי לפעול ענין השלום בין נפש האלקית להגוף ונפש הבהמית, שזהו "כלי מחזיק ברכה לישראל" – הנה על זה ישנו הענין דעבודת התפלה:
עיקר התפלה היא בקשת צרכיו בתפלת העמידה, בי"ב ברכות האמצעיות שבהם מבקש האדם ברכתו של הקב"ה: "ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל", "מברך השנים", וכיו"ב, ובאופן שיהי' "כלי מחזיק ברכה".
וכדי שיהי' "קרוב הוי' לכל קוראיו" – צריך להיות "יקראוהו באמת"ק, שזוהי העבודה דקריאת שמע, "ואהבת גו' בכל לבבך"קא, "בשני יצריך"קב, היינו, לעשות שלום בין היצ"ט ליצה"ר, ולא להסתפק בכך, אלא עי"ז לפעול ענין השלום, חיבור ואחדות, גם בכל הכחות וכלהניצוצות שבחלקו בעולם – שזהו"ע "בכל מאדך", "בכל ממונך" – שכולם יתאחדו ב"הוי' אחד"קג.
וכאשר ישנו הענין ד"יקראוהו באמת" ע"י העבודה דק"ש – אזי נעשה ענין התפלה (בקשת ברכתו של הקב"ה על כל צרכי האדם) באופן של "כלי מחזיק ברכה".
כ. וזהו גם הקשר להתחלת הש"ס – "מאימתי קורין את שמע בערבין":
לאחרי שלומדים את דברי המשנה "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", היינו, שמצד גדרי העולם לא יכול להיות "כלי" שיהי' מחזיק ברכתו של הקב"ה, והעצה היחידה לכך היא ענין השלום, שלום בפמליא של מטה ושלום בפמליא של מעלה – צריכים לבאר מהי הדרך שעל ידה יוכל האדם לעשות את חלקו בענין השלום.
וזהו ההמשך בהתחלת הש"ס "מאימתי קורין את שמע בערבין" – שכאשר יהודי קורא את שמע, שהו"ע "הוי' אחד", ועושה זאת "בערבין", בחושך העולם, בחושך שבחלקו בעולם ובחושך של גופו ונפשו הבהמית, ופועל שם הענין ד"אמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות"קד, הרי זה ענין השלום שפועל בעצמו.
ועי"ז פועל בתפלת שמונה עשרה שיהי' כלי מחזיק ברכתו של הקב"ה – לא רק באופן ד"איש אשר כברכתו ברך אותם", אלא גם באופן ד"יהי רצון", המשכת רצון חדש, היינו, שמבלי הבט על מה שנקבע בר"ה ויוהכ"פ, פועל הוא רצון חדש שיומשך לו בני חיי ומזוני רויחי.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר לא' המסובים: מוכרחים ללמוד חסידות בריבוי ("אַ סאַך"), ללא מדידות והגבלות, ביום ובלילה, באמצע היום ובאמצע הלילה, וללמוד מתוך שמחה וטוב לבב, כהוראת חז"ל "וכן לדבר הלכה". והוסיף, שיעשה "כלי" לזה – ע"י אמירת "לחיים"].
כא. ע"פ החלוקה שחילק כ"ק מו"ח אדמו"ר את ספר התניא – הסדר הוא שבי"ט כסלו מתחילים ללמוד את ספר התניא, על מנת לסיימו בי"ט כסלו לשנה הבאה.והסדר בזה – כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שבשיעור הראשון יהיו נכללים גם השורות הראשונות של "דף השער", עד "בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י", כיון שגם זה לשונו של רבינו הזקןקה.
והנה, הסגנון דספר התניא אינו כהסגנון בכמה ספרים בימים ההם שמורכב ממליצות כו', אלא סגנון פשוט ביותר, ומובן לכל – לכל-הפחות בפירושו הפשוט. ומזה מובן, שמ"ש ב"דף השער" "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה"קו, אינו ענין של מליצה, אלא בענין זה מתבטא תוכנו של הספר – שיטת חסידות חב"ד.
כב. וביאור הענין בכללות ובקיצור:
ידוע שאצל תלמידי הבעש"ט והרב המגיד היו כמה שיטות, ונחלקו בכללות לשני סוגיםקז:
א) השיטה של חסידות פולין – ש"צדיק באמונתו יְחַיֶ'"קח, אל תקרי יִחְי' אלא יְחַיֶ', היינו, שהעסק והלימוד בפנימיות התורה נעשה ע"י צדיק הדור, וע"י ההתקשרות אליו באמונת צדיקים, "באמונתו", מחי' הצדיק את המקושרים אליו, ופוטר אותם, ואצלם צריכים להיות רק הענינים הקשורים עם המעשה שבדבר, והיינו, שתלמודו של הצדיק מביא את המעשה גם אצלםקט.
האמת היא, שענין זה, ככל הענינים דפנימיות התורה, משתקף גם בנגלה דתורה:
רבינו הזקן מביא בהלכות תלמוד תורהקי וביתר ביאור באגה"קקיא, מ"ש האריז"לקיב ש"כל אדם מישראל צריך לבוא בגלגולים רבים עד שיקיים כל תרי"ג מצוות התורה", כולל גם המצוות השייכות לכהן ולוי, "לבד מצוות התלויות במלך שהוא מוציא את כולם כי הוא כללות כולם" (להיותו נשמה כללית של כל העם), שלכן אינו צריך לבוא בגלגול נוסף ולהיות בעצמו מלך, כיון שהמלך מוציא את כל העם, וחשיב כאילו כל אחד ואחד מהעם קיים מצוות אלוקיג.ומזה מובן גם בנוגע ללימוד פנימיות התורה – שיש מקום לשיטה שהנשמה הכללית ע"י לימודה מוציאה י"ח את כל הנשמות הפרטיות הקשורות עמה באמונתם, ע"י אמונת צדיקים.
ב) שיטת חסידות חב"ד – שלא קיבלה סדר הנ"ל, כי אם, שכל אחד צריך לעסוק בעצמו בלימוד פנימיות התורה, וקבעה זאת בתור ענין עיקרי.
וכידוע הסיפור שכאשר הרה"צ ר' שלמה מקרלין ביקש רשות לנסוע ולבקר במקומות שהיו שייכים לרבינו הזקן, הנה בכללות הסכים רבינו הזקן לכך, אבל, א' התנאים שהתנה עמו, שמקומות אלו צריכים להמשיך בלימודם בפנימיות התורה, ולא ש"באמונתו יְחַיֶ'", שע"י אמונת צדיקים יוציא הצדיק י"ח לימוד פנימיות התורה.
וכשם שאצל רבינו הזקן הי' תנאי זה ענין עיקרי, כמו"כ אצל הר"ש מקרלין הי' ענין עיקרי הסדר ד"באמונתו יְחַיֶ'", והיינו, שאין זה ענין נוסף בחילוקי השיטות, אלא ענין עיקרי אצל כל שיטה.
כג. והחילוק בין ב' השיטות הוא – שהשיטה הא' היא "דרך קצרה וארוכה", והשיטה הב' היא "דרך ארוכה וקצרה":
איתא בגמראקיד: "אמר ר' יהושע בן חנני' . . פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר, אמר לי, זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדסים, חזרתי לאחורי, אמרתי לו, בני, הלא אמרת לי קצרה, אמר לי, ולא אמרתי לך ארוכה".
כלומר: הדרך ה"קצרה וארוכה" – היא אמנם "קצרה" בשטח המקום, אבל היא "ארוכה" בגלל שישנם באמצע דברים המונעים ומעכבים הכניסה לעיר; ואילו הדרך ה"ארוכה וקצרה" – היא אמנם "ארוכה" בשטח המקום, ובמילא דורשת אריכות זמן יותר, אבל היא "קצרה" בגלל שבה ילך לבטח דרכו.
ובנוגע לעניננו – השיטה הא' היא "דרך קצרה וארוכה":
כיון שלימוד פנימיות התורה הוא לימוד שצריך "לתפוס" ("פאַרכאַפּן") פנימיות נפשו, ובמילא הרי זה לימוד הדורש יגיעה והשתדלות ביותר,– וכמבואר בקונטרס לימוד החסידותקטו ש"בתורה הנגלית . . הנה מציאות גוף ההלכה . . אשר אודותה יתווכחו ויתפלפלו בסוגיא ההיא, ידוע ומושג לכל בעצם גוף מציאותו, אבל . . בתורת החסידות הרי גוף מהות מציאותם (של הענינים הנלמדים) רחוק מתפיסת השכל", ולא עוד אלא ש"גם ביאורי הסבר המשלים והדוגמאות הם ג"כ רוחניים", כמו ענינים הקשורים עם מהלך הנפש ופנימיות הנפש וכיו"ב, שהבנה והשגה בענינים אלו קשה יותר מאשר ההבנה וההשגה בעניני חיים הגשמיים דחיי הגוף –
הרי הדרך שפוטרת אותו מלימוד זה – כיון שנעשה ע"י הנשמה כללית, שיש לה כחות נעלים וסייעתא דשמיא בתוספת כח וביתר שאת וביתר עוז, והיא מחי' אותו ע"י אמונתו – היא לכאורה "דרך קצרה".
אבל, לאחרי כן מתברר שהקיצור הוא רק בנוגע לשטח המקום, אבל בנוגע להכניסה לעיר הרי זו "דרך ארוכה" – כי:
ההתקשרות עם הצדיק באמונת צדיקים היא בנוגע לנפש האלקית, והרי תכלית הכוונה היא – שלא זו בלבד שנפש האלקית תתעלה, "אני את נפשי הצלתי", אלא לברר ולהעלות גם את הניצוצות של הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם;
וכאשר אינו עובד עבודתו ע"י נפש האלקית עם כל כחותי' הגלויים (לא רק בכח האמונה), ובאופן שיחדור גם בנפשו הבהמית וכל כחותי', לא רק כח המעשה אלא גם כח השכל – הרי כאשר צריך להכנס ל"עיר" עם כל הבירורים והניצוצות, מתברר שאינו יכול להכנס לעיר, כיון שחלק זה בנפשו אינו מבורר, חלק זה בנפשו אינו מזוכך, וחלק זה בנפשו ישן... ואינו יודע כלל מה קורה אתו כיון שמעולם לא התעסק עמו, ובמילא, הרי זו "דרך ארוכה", כיון שצריך לבוא בגלגול כמ"פ כדי לברר ולזכך עוד כח וחלק בנפשו הבהמית, ולהעלות עוד ניצוץ מחלקו בעולם.
ואילו שיטת חב"ד היא אמנם "דרך ארוכה",
– שהרי כל אחד צריך בעצמו להתייגע וללמוד (לא רק נגלה דתורה, אלא גם) פנימיות התורה, והלימוד צריך להיות באופן שיהי' מובן לא רק לנפש האלקית, אלא להסביר זאת במשלים והסברים שיהיו מובנים גם לשכל האנושי,
וכמו"כ צריך להיות לימוד המביא לידי מעשה: לא רק ללמודמאמרים שכליים בלבד, ללא "בכן", כך, שכאשר בא לידי פועל אזי ברח החסיד ("חסיד אוטשאָק"קטז)... ואין עם מי לדבר; בשעת התפלה עמד בתנועה של דביקות, אבל כאשר רוצים לשלוח אותו בשליחות, אזי מתחמק בתחבולות וערמומיות וטוען שאין עם מי לדבר, מאחר שאינו בעל-הבית על עצמו, אלא הוא תחת הבעלות של היצר, נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם – אלא הכוונה היא שהלימוד יהי' באופן של "בכן" בפועל, היינו, שמענין ההשכלה יומשך בעבודה,
וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכמה שיחותקיז ש"אין חכם כבעל הנסיון"קיח, כלומר, מתי יודעים שהשכלה היא השכלה הראוי' לשמה – כאשר הדבר בא לידי נסיון, ל"בכן", ואז ממלא את שליחותו של הקב"ה, כפי שנמסרה ע"י עבדיו הנביאים, שהם הנשיאים שבכל דור ודור, עד להנשיא שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר,
וכאשר רואים שמקיים את השליחות במעשה בפועל ממש, הרי לא זו בלבד שכח המעשה הוא בשלימות, אלא ע"ד המדובר לעילקיט בנוגע למעלת הצדקה שזהו כמשל הגבהת הבנין מתחתיתו שעי"ז מעלים את כל הבניןקכ, עד לחב"ד בנפש, ועאכו"כ כח האמונה –
אבל אעפ"כ, צריך לידע שהכוונה בכך שאומרים לו לילך ב"דרך ארוכה", היא, לא כדי לייגע אותו, אלא בגלל שזוהי "דרך קצרה" ביחס למילוי שליחותו.
כד. ועל זה נאמר ב"דף השער" של ספר התניא – שלומדים בשיעור היומי – "מיוסד על פסוקקכא כי קרוב אליך הדבר מאוד . . בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י":
אין לחשוב שכיון שתובעים שלימוד פנימיות התורה יהי' באופן המובן בשכל של הגוף ונפש הבהמית, הרי זה דבר בלתי אפשרי, כי אם ליחידי סגולה בלבד, אלא צריכים לדעת שענין זה "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד", וכיון ש"התורה היא נצחית" (כמובא בתניאקכב), הרי זה נאמר על כל הדורות ועל כל המקומות ולכל אחד מישראל בפרט.וממשיך לבאר, שאין לקוות שכאשר יפתח את ספר התניא, הנה כעבור חמש דקות יהי' כבר צדיק גמור וחסיד גמור, והוא כבר מאוחד עם הרבי, "פּאַני בראַט" (ידיד מקורב)... ויכול כבר לילך לישון; אלא אומרים לו: עליך לדעת שזוהי "דרך ארוכה", אבל באמת הרי זו "דרך קצרה" למילוי שליחותו, כיון שבדרך זו יש לו את ה"בעזה"י", ש"הקב"ה עוזרו"קכג שיהי' אדם השלם לא רק במעשה ובמדות חג"ת, אלא גם בחב"ד שבנפש, ע"י נגלה דתורה ונסתר דתורה, כך, שאמיתית ההתאחדות עם הקב"ה היא "בדרך ארוכה וקצרה".
ואז נעשה בשלימות כללות הענין ד"לעשותו" – "היום לעשותם"קכד, ומזה באים "לקבל שכרם"קכה, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
כה. קודם שמתחילים בי"ט כסלו ללמוד ספר התניא עוד הפעם מתחילתו – מסיימים את לימוד ספר התניא בענין השבת.
ויש לבאר את הקשר והשייכות של התחלת וסיום ספר התניא,
– ע"ד המדובר לעיל (ס"כ) בנוגע לסיום והתחלת הש"ס, שכדי לבוא להענין ד"כלי מחזיק ברכה לישראל" שהוא ענין "השלום", הרי זה עי"ז ש"קורין את שמע בערבין" –
שכדי לבוא להענין ד"קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה" בנוגע לענינים דפנימיות התורה – הרי זה ע"י הקדמת ענין השבת:
בעניןקכו החינוך יש חילוק בין לימוד גליא דתורה ללימוד פנימיות התורה (חלק הנסתר דתורה, שנתבאר בקבלה וחסידות): אודות גליא דתורה נאמרקכז "קטן משיודע לדבר אביו מלמדו תורה", ללא הכנות; משא"כ בפנימיות התורה – אע"פ שאצל חסידים מתחילים גם לפני בר-מצוה, הרי זה משך זמן רב לאחרי "משיודע לדבר"קכח.
ובהתאם לכך, הסדר הוא, שקודם שמתחילים ללמוד פנימיות התורה באופן ד"קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה", צריך להיות הקדמתענין השבת, שענינו בעבודה שמעתיק את עצמו מעובדין דחול, כל אחד לפי מעמדו ומצבו, ולאחרי כן מתחיל ללמוד פנימיות התורה באופן ד"קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה".
ואז ישנו בשלימות הענין ד"ה' עוז לעמו יתן" – "אין עוז אלא תורה"קכט, שעל ידה נמשכת ברכתו של הקב"ה בכל עניני העולם, כמאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"קל, ומזה באים אח"כ להענין ד"קורין את שמע בערבין", שהו"ע עבודת התפלה (כנ"ל סי"ט-כ).
כו. אמנם, כשם שבכל ענין יש צורך בהתחלה מקודם לכן,
– וע"ד המבואר בתו"אקלא בנוגע למצות מילה שהיתה הקדמה לכללות הענין דמ"ת, והיינו, לפי שמ"ת ענינו חיבור גשמיות ורוחניותקלב, ופריצת הדרך ("דער דורכברעכן") לפעול שגשמיות ורוחניות יהיו דבר אחד היתה ע"י מצות מילה, שענינה הוא להיות "בריתי בבשרכם לברית עולם"קלג –
הרי אע"פ שלימוד פנימיות התורה דורש ענין של הכנה לפנ"ז, שלכן לומדים תחילה נגלה דתורה במשך כמה שנים ורק אח"כ מתחילים ללמוד פנימיות התורה, מ"מ, פריצת הענין ("דער דורכברעכן") צריכה להיות עוד מקודם לכן.
וכידוע סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכאשר למדו עמו אל"ף-בי"ת – שזהו עוד קודם התחלת לימוד התורה (כמ"ש רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורהקלד ש"קודם לכן . . מלמדו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה") – למדו עמו מתוך "דף השער" של ספר התניא, "תורה שבכתב" של תורת החסידותקלה, והיינו כדי לפעול ענין של פריצה ("דורכברעכן די וואַנט") והתחלה בהלימוד דתורת החסידות, ולאחרי כן באה הכניסה לעולם התורה בסדר מסודר מן הקל אל הכבד, מן המאוחר אל המוקדם – נגלה דתורה ואח"כ פנימיות התורה.
כז. וענין זה מהוה הוראה לכל אחד ואחד:
אע"פ שלימוד החסידות דורש הכנה בנפש, הכנה במעשה, וכו"כענינים בתור הקדמה – הרי זה רק בנוגע ללימוד החסידות באופן מסודר, על מנת להבין ולהשיג, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים;
אבל בתור התחלה, אל"ף-בי"ת – הנה כדי שיוכל לקלוט את הלימוד וההבנה של חסידות, צריכים תחילה להחדיר זאת בכללות עכ"פ, והיינו, שהחיות, הלבביות והחום של חסידות, צריכים להתחיל לנטוע בהילד עוד בהיותו בן שמונת ימים – שאז היא "תחלת כניסת נפש זו הקדושה"קלו (נפש האלקית), ואפילו לפני כן – בהיותו תינוק בן יומו.
בבית חסידי צריך כל ילד להרגיש את החום והחיות החסידיים שבהם הוא גדל, וענין זה תלוי לא כ"כ בהבעל כמו בהאשה, "עקרת הבית"; בה תלוי שהבית יהי' בית חסידי, ושהילד ירגיש זאת.
כח. ענין החסידות צריך להיות נרגש בבית בכל שלשת הקוין, תורה, עבודה וגמילות חסדים:
בתורה: צריך להיות נרגש החיות והלהט ("ברען") בתורה שהיא תורת ה', חכמתו ית'. בהלימוד צריך להיות נרגש התלהבות ויראה כמו במתן-תורה (כמאמר רז"לקלז "מה להלן וכו'"). וזאת – לא רק בעת אמירת פלפול עמוק, אלא גם בלימוד פסוק פשוט עם רש"י, או אפילו ללא רש"י, ואפילו בלימוד אל"ף-בי"ת. כאשר לומדים עם ילד אל"ף-בי"ת, צריך להיות ניכר שזהו חכמתו של הקב"ה.
בגמילות חסדים: ילד צריך להרגיש ("אָנהערן") שבביתו נותנים ריבוי צדקה ("דאָס איז אַ שטוב פון וועלכן עס גיסט זיך צדקה"קלח), לא רק מעשר, לא רק חומש, אלא ללא הגבלותקלט. כשיודעים שפלוני הוא במצב של מיצר מצד איזו סיבה שתהי', לא ממתינים עד שהלה יבוא לבקש, אלא מקדימים ונותנים לו ללא הגבלות.
בעבודה: כאשר הבעל נשאר בבית-הכנסת להתפלל לאחרי המנין, הרי אע"פ שהמנין סיים את התפלה לפני שעות אחדות, צריכים לידע בבית שהוא בא מאוחר בגלל שהוא מתפלל תפלה בציבור – לפי הפירוש החסידי ב"ציבור", דהיינו, לצבור ולאסוף את כל הכחות של הנשמה וכל הבירורים.כט. פירוש הנ"ל בתפלה בציבור, הזכיר כ"ק מו"ח אדמו"רקמ בסיפור שסיפר בשם אביו, כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, אודות חמיו, כ"ק הרה"צ וכו' הריי"צ נ"ע.
הרה"צ הריי"צ נ"ע הי' חתנו של כ"ק הרה"צ וכו' ר' יעקב ישראל מטשערקאַס. כאשר שאל ר' יעקב ישראל אצל הריי"צ נ"ע כיצד נוהג בתפלהקמא, השיב, שמשתדל להתפלל בציבור. ור' יעקב ישראל הי' מרוצה ממענה זה.
פעם שלח ר' יעקב ישראל לקרוא את הריי"צ, ומצאו השליח עומד עדיין בתפלה. התפלא ר' יעקב ישראל על כך, שהרי המנין סיים כבר את התפלה. לאחרי משך זמן שלח את המשרת עוד הפעם, והריי"צ עדיין התפלל. וכך הי' מספר פעמים ונמשך זמן ארוך ביותר. כשסיים הריי"צ תפלתו שאל אותו ר' יעקב ישראל: הרי אמרת לי שהנך משתדל להתפלל בציבור? והשיב הריי"צ, ששמע מאביו, כ"ק אדמו"ר הצמח צדק נ"ע, בשם רבינו הזקן, שהענין דתפלה בציבור הוא – "לצבור", ללקט ולאסוף את כל כחות הנפש וכל הניצוצות, וענין זה לוקח לו ריבוי זמן.
ל. בתפלה צריך להעלות להקב"ה את כל הדעות, כל ההרגשים וכל המעשים שבמשך היום. וזהו ענין תפלה בציבור.
ולכן אין פלא על כך שבאים מאוחר יותר, שהרי הוא צריך לאסוף את כל עניניו, הבית והמסחר, ויחד עמהם – להתפללקמב כדי לקשר אותם להקב"ה.
אם הוא גביר – יש לו הרבה מה לאסוף; ואם הוא קבצן רח"ל – יש לו הרבה חובות, וכדי לאסוף את הניצוצות של הזולת, דרוש זמן רב יותר.
לא. וכאשר כל ענינים אלו נרגשים בבית, וגם אצל הילד – אזי נעשית ההתקשרות של פנימיות נשמתו עם הפנימיות של הקב"ה.
וזהו התחלת האל"ף-בי"ת שלומדים ב"דף השער" של ספר התניא, וזוהי גם ההקדמה להלימוד וההכרה ("דערהערן") של תורת החסידות.לב. וזהו גם התוכן דהקדמת ענין השבת (בסיום התניא) להענין ד"דרך ארוכה וקצרה" (ב"דף השער" דספר התניא):
בבית חסידי צריכה להיות הגישה והעמדה ("דער שטעל") באופן של שבת – העתקה מעובדין דחול.
ועי"ז נעשה הענין ד"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו . . בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י" – לא רק אצל בעל-הבית, אלא גם אצל עקרת-הבית, ואח"כ גם אצל בני-הבית, עד לתינוק בן יומו שיונק חלב אמו, באופן שיהי' חקוק בזכרונו, במוחו ובלבבו, במשך כל ימי חייו עד יומו האחרון עלי אדמות, ש"אעיקרי' קאי"קמג – שהוא קשור ע"י פנימיות התורה עם הפנימיות דהקב"ה,
ובכח זה הולך לבטח דרכו בעוה"ז במשך כל שבעים שנותיו, "ואם בגבורות שמונים שנה"קמד, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"קמה – באופן של מרחב העצמי (שהרי פנימיות התורה היא באופן ש"לית תמן לא קושיא כו' ולא מחלוקת כו'"קמו), ובאופן ש"ה' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר"קמז, ללא ענינים המבלבלים, כיון שיש רק הוא והקב"ה.
ועד שמגיעים להתכלית – שע"י "יפוצו מעינותיך חוצה" קא אתי מר, מלכא משיחאקמח, במהרה בימינו ממש.
לג. בהמשך להמדובר לעיל (ס"כ) אודות התחלת הש"ס, "מאימתי קורין את שמע בערבין", "בערבין" דייקא – הרי אע"פ שישנו גם הענין ד"קורין את שמע בשחרית"קמט, מ"מ, הסדר הוא ש"קורין את שמע בשחרית" לאחרי ש"קורין את שמע בערבין".
וטעם הדברקנ – לפי שכן הוא גם הסדר בעולם: כאשר יהודי נעשה בר-מצוה, הרי המצוה הראשונה שמתחייב בה בהתחלת היום – בצאת הכוכבים – היא קריאת שמע ("ראשית חכמה יראת ה'"קנא) בערבין, ורק לאחרי כן בא החיוב דקריאת שמע בשחרית.וכן הוא הסדר בבריאת העולם – "ברישא חשוכא והדר נהורא"קנב, והיינו, שאין זה באופן שמתחילים את העבודה בענינים של נהורא, ועד לקבלת השכר שבימות המשיח, אלא "ברישא חשוכא": לכל לראש צריכים להתייגע במילוי השליחות כו', והיכן? – "בערבין" דוקא, ורק לאחרי כן באים להענין ד"קורין את שמע בשחרית".
לד. ולהעיר, שאף שבתחלת כל הענינים צריך להיות לימוד התורה, לדעת את המעשה אשר יעשון – הרי אין זה עיקר הענין דלימוד התורה:
הלימוד כדי לדעת את המעשה אשר יעשון אינו אלא ע"ד "הכשר מצוה", אלא שזהו באופן שה"הכשר מצוה" נעשה בעצמו מצוה,
וישנו ענין נעלה יותר בלימוד התורה – שאין בזה נפק"מ למעשה בפועל, כי אם באופן ד"יגדיל תורה יאדיר"קנג, "דרוש וקבל שכר"קנד (שהשכר הוא בשביל הלימוד – "דרוש" – בתור ענין בפני עצמו), שזהו"ע לימוד התורה לשמה, לשם התורה עצמה, להיותה חכמתו של הקב"ה, ולמעלה יותר – כיון שכך הוא רצונו של הקב"ה, וע"ד אילו נצטווינו לחטוב עציםקנה.
וכדי לבוא למדריגה זו בתורה – צריכה להיות ההקדמה ד"קורין את שמע בערבין".
לה. וכן הוא גם בפנימיות התורה – שיש בה שני ענינים: (א) פעולתה שלימוד התורה וקיום המצוות יהי' כדבעי, (ב) שעל ידה נעשית התקשרות פנימיות הנפש עם פנימיות א"ס שלמעלה לגמרי מהעולם.
וכדי לבוא לעיקר הענין דפנימיות התורה – צריכה להיות ההקדמה ד"קורין את שמע בערבין":
כתיבקנו "בקשו פני את פניך הוי' אבקש", והיינו, שכדי "למצוא" את פנימיות הנפש ("פני"), ועי"ז "את פניך הוי'", הוי' שלמעלה מזמן ומקום – אין דרך אחרת מלבד "בקשו . . אבקש".
וא"כ, הרי זה ע"ד "שאי אפשר לחפש אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה"קנז, והיכן הוא ה"מקום שנאבדה"? – לא מקום של אור, אלא מקום של חושך ("ערבין") דוקא.וע"ד המבואר בהמשך תרס"וקנח המשל מבנו יחידו של המלך, שכדי שיבוא למעמד ומצב של שלימות, שולח אותו המלך דוקא למדינה רחוקה שאין יודעים בה גדולת המלך כו'. וכן הוא בנוגע לכללות הענין דתומ"צ, שניתנו בעוה"ז הגשמי דוקא, במעמד ומצב ש"למצרים ירדתם" ו"יצה"ר יש ביניכם"קנט.
לו. וכן הוא בעבודתו הפרטית של כל אחד ואחד:
התכלית אינה לימוד מאמרי השכלה, אלא בהכרח שיומשך גם בלימוד מאמרי עבודה, עם "בכן" בנוגע לפועל.
התכלית אינה להיות בחור טוב ("אַ פיינער בחור") שיושב ב"תומכי תמימים", ונותנים לו כל הענינים השייכים אליו, ואח"כ כשאומרים לו: שמע, רוצים לבצע על ידך שליחות – מתחיל לטעון: למקום פלוני – אינו רוצה לנסוע, מקום פלוני – אינו לפי כבודו, ובמקום פלוני – ירמסו אותו ("מ'וועט אויף אים טרעטן"); ובכלל – למה לו להתנתק מ"אור" ולנסוע ל"חושך", מוטב שישאר בין ד' כתלי הישיבה, ואילו בנוגע לביצוע השליחות – "שלחקס נא ביד תשלח"...
– ובפרט ע"פ המבואר במדרשי חז"לקסא ש"שלח נא ביד תשלח" קאי על משיח, כך, שיש להשאיר זאת למשיח; משיח יקבץ נדחי ישראלקסב, ואילו הוא ישב וילמד נגלה דתורה ופנימיות התורה, ויהי' יהודי טוב ("אַ פיינער איד") עם זקן לבן... ואת השליחות – יבצע הרבי הנשיא ע"י מישהו אחר!
ע"י הנהגה כזו – לא מגיעים ל"פניך הוי'", וגם לא ל"פני", פנימיות הנפש, ועד שכאשר חסרה הפנימיות, אי אפשר לדעת מה יהי' סוכ"ס עם החיצוניות...
ולאידך גיסא – ביאת המשיח נעשית ע"י הפצת המעיינות חוצה: כאשר נוסעים למקומות כאלו שהתורה פוסקת שהם נקראים בשם "חוצה" – הרי זה יכול לפעול התגלות היחידה שבנפש, שזהו"ע משיח הפרטיקסג,והתגלות היחידה הכללית של כללות נש"י, שנמשכת ובאה ע"י משיח הכללי של כל בנ"יקסד, נשמה בגוף, ברמ"ח אברים ושס"ה גידים.
וזהו מה שכ"ק מו"ח אדמו"ר שלח שלוחים בכל מקום (וגם עתה ישנם הספיחים וגידולי גידוליןקסה) – שאין זה ענין של עינוי ("מאַטערן זיך"), אלא הם אלו המובחרים ("די אויסגעקליבענע") שממשיכים את משיח למטה מעשרה טפחים!...
ואלו שמתעקשים ("שפּאַרן זיך") וחושבים שישיבתם במקום פלוני היא לטובת נפשם האלקית – הנה אם ה"שלוחים" ירצו לעשות עמהם חסד ולקחת אותם עמהם, אזי יזכו גם הם לקבל את ה"שיריים" שלהם מהענינים ד"בקשו פני" ו"את פניך הוי' אבקש"!
לז. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
כיון שנמצאים כאן כמה מהשלוחים – יאמרו עתה "לחיים" בשמחה ובטוב לבב,
וידעו, שנוסעים הם למדינה פלונית ולמקום פלוני כדי להביא את המשיח עבור כל בנ"י בכל מקום שהם, כך, שמוכרחים כביכול להגיע לעבודתם ושליחותם בה"חוצה" דוקא, להביא לשם את ה"מעיינות", ועל ידם – את משיח צדקנו, בכל מקום שהוא.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להשלוחים שיאמרו לחיים, וכן צוה לכמה מהמסובים שיאמרו לחיים עבור השלוחים – קרוביהם – שנמצאים במקום שליחותם, ולכמה מהם צוה לומר לחיים על כוס מלא, כוס גדולקסו. כן צוה לא' מהנהלת ה"רשת" שיאמר לחיים עבור כל אנשי ה"רשת" שנוסעים "חוצה".
(לא' ממאָנטרעאַל – אמר:) יתכן שגם מאָנטרעאַל בגדר "חוצה", ומן הספק, עליכם לומר לחיים על כוס גדול.
כמו"כ צוה שיאמרו לחיים ראשי-הישיבות מ"ערי השדה" (ספּרינגפילד ונואַרק), שהרי גם הם נמצאים ב"חוצה".
לח. מבואר בחסידות שהענין ד"חוצה" מתחיל מיד לאחרי "בתיגוואי". וכיון ש"בתי גוואי" היינו חכמה ובינהקסז, מוחין שבראש, הרי כל מה שלמטה ממוחין שבראש נקרא "חוצה"קסח. ומובן גם בפשטות – שהרי מעלת האדם באשר הוא אדם היא היותו בעל שכל, וא"כ, הרגש הלב, ועאכו"כ כח המעשה – הרי זה "חוצה" הימנו.
אבל אעפ"כ, כאשר מבואר בהמשך תרס"ו המשל דבן המלך (כנ"ל סל"ה) – אין הכוונה שבן המלך עוסק ברגש שבלב, ובזה יוצא י"ח היציאה "חוצה"... אלא הכוונה היא שנוסע למדינה רחוקה, ועד למדינה רחוקה שבה אין יודעים מגדולת המלך.
הן אמת שגם אלו שנוסעים ל"נואַרק" נמצאים ב"חוצה", ו"מאָנטרעאַל" שרחוקה יותר בכך וכך קילומטרים היא ג"כ "חוצה", אבל, תכלית הכוונה היא שיסעו למקום רחוק עד שאין יודעים מגדולת המלך, ושם פועלים פריצת דרך להביא לשם את המעיינות במילואם ובשלימותם, עם כו"כ מאנ"ש.
ולכן: מה שהזכירו את כולם יחד – אין משמעות הדברים שכולם בשוה, וכמו ענין ה"ציבור" שיש בו מכל הסוגים;
אמנם, אלו שנוסעים למקום כזה שאפילו העולם אומר ומרגיש שזהו "חוצה" – הנה זהו המכוון ב"המשך" תרס"ו הנ"ל ובכל מקום שמבארים ענינים אלו, ובמקום כזה משלימים תכלית הכוונה.
וכמובן מהמשל דהגבהת הבנין, "שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתון דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו, משא"כ אם הי' מתחיל מאמצע הכותל לא הי' מגבי' התחתונים", ומזה מובן, שלא מספיק לוותר על השורה העליונה, ולומר, שכיון שאין זו השורה העליונה, הרי זה כבר "חוצה" – כי, באופן כזה יגבי' רק שורה אחת, והבנין כולו ישאר בגלות!...
כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' חוזר ואומרקסט שלא כגלות הזה הגלויות הקודמים; בגלות הזה צריכים להוציא מהגלות את כל הניצוצות, ולכן בהכרח להגבי' את הבנין כולו, ובזה תלוי' ביאת המשיח – שיהי' "כולו זכאי"קע, ע"י ההבדלה מהלעו"ז, "כולו חייב"קע.וענין זה פועלים דוקא ע"י אלו שנוסעים למדינות הרחוקות, ובשמחה ובטוב לבב.
וכאמור לעיל שזוהי שליחות שההשגחה העליונה זיכתה אותם לפעול ביאת המשיח.
ואלו שאומרים דברי-צחות ("גלייך-ווערטלעך") ונשארים לשקוט על שמריהם – יהי להם אשר להם;
לא זו הדרך שסללו רבותינו, מרבינו הזקן עד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – "דרך ארוכה" שלאמיתתו של דבר היא ה"קצרה", באמרם, ש"קרוב מאד" לכל אחד "בפיך ובלבבך לעשותו".
לט. דובר כמ"פ אודות מאמר הזהר "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש עסיק באורייתא וקאים עלמא". והיינו, שכל עניני העולם נלקחים מהתורה, ולכן, כאשר יהודי צריך לפעול עניניו בעולם, עליו להתחיל זאת מהלימוד בתורה.
אלו שנוסעים בשליחות ל"חוצה", לפעול שם ביאת המשיח, ועי"ז לכל ישראל בכל מקום שהם – הרי זה לאחרי ההכנה ד"אסתכל באורייתא" ו"עסיק באורייתא", שעי"ז "קאים עלמא", שמעמידים את העולם שלהם, עולם של "אור" ו"מאור", על מנת להמשיך ולאחד זאת עם עבודתו של משיח צדקנו.
מ. ובשייכות לזהקעא – הרי ישנם אלו שהתנדבו שהנהגתם בלימוד הנגלה ולימוד החסידות תהי' באופן של "חוצה" ממדידות והגבלות, "חוצה" מסדרי הישיבה, היינו, בהוספה על סדרי הישיבה.
והוספה זו, אף שבכמות יכולה להיות פחות ממה שלומדים בסדרי הישיבה – הרי זה ע"ד מעלת "השונה פרקו מאה פעמים ואחד" לגבי "השונה פרקו מאה פעמים"קעב, שאף שבכמות ניתוסף רק פעם אחת, מ"מ, "זאת הפעם . . שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן", כיון שהיא "יתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו", "יותר מרגילותו"קעג, ולכן, הרי זה פורץ ("ברעכט דורך") את המדידות וההגבלות של עולמו הפרטי,ועי"ז יפרצו סוכ"ס גם את המדידות והגבלות של כל החברים שלומדים עמהם, ועד להמדידות והגבלות של המוסד שלומדים בו, אשר, מבלי הבט על כל ההעלמות וההסתרים, יתמלא ויושלם בו הרצון והכוונה פנימית של המייסדים ומנהלים, רבותינו נשיאינו זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.
כל אלו שהתנדבו הנ"ל – יאמרו עתה לחיים,
בהמשך ובהוספה לכך שתחילה יאמרו לחיים – שבע קני המנורה בנגלה דתורה, ושבע קני המנורה בפנימיות התורה, תורת החסידותקעד.
מא. על הפסוק "פדה בשלום נפשי" – שזוהי גם ההתחלה הרגילה בכמה מאמרים של י"ט כסלוקעה – אמרו חז"ל "אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", שזהו ענין הגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו.
וכיון שרבינו הזקן כותב באגרת להרה"צ ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב אודות גאולתו, "כשקריתי בס' תהלים הפסוק פדה בשלום נפשי . . יצאתי בשלום כו'" – הרי משמעות הדברים שגם הגאולה די"ט כסלו שייכת לגאולה העתידה.
וענין זה מובן אפילו מהמבואר באגה"ק ד"ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שהגאולה של "כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל" הו"ע ביאת משיח הפרטי, ועאכו"כ כאשר מדובר אודות גאולה של נשמה כללית, ביחד עם הגאולה דתורת החסידות ועניני', פנימיות התורה, "פניך הוי'", הרי בודאי שגאולה זו קשורה עם הגאולה שבביאת המשיח.
וכיון שסיבת הגאולה ("פדאני לי ולבני מבין אומות העולם") היא ע"י "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", הרי מובן, שבג' ענינים אלו ישנו הענין של משיח.
וענין זה מודגש בדיוק הלשון במארז"ל זה: "כל העוסק בתורה" – לא הלומד תורה, היודע תורה, אלא "העוסק בתורה"; "ובגמילותחסדים" – לא צדקה, אלא גמילות חסדים דוקא; "ומתפלל עם הציבור" – לא תפלה סתם, אלא "עם הציבור" דוקא, כדלקמן.
מב. אודות ענינו של משיח – איתא במדרשקעו על הפסוק (בפרשת השבוע, פרשת וישב)קעז "מה פרצת עליך פרץ", "זה רבה על כל הפריצים ממך יעמוד (משיח, שנאמר בוקעח) עלה הפורץ לפניהם וגו'". והיינו, שכל מלך נקרא בשם "פרץ", ע"ש ש"מלך פורץ גדר"קעט, ומלך המשיח הוא "רבה על כל הפריצים", שיהי' מלך על כל המלכים שהיו לפניוקפ.
ענינו של "פרץ" הוא – כפשטות לשון הכתוב: "מה פרצת עליך פרץ" – שהנהגתו אינה כפי מנהג העולם.
החידוש דימות המשיח הוא – פריצת גדרו של עולם, והיינו, שאין זה כמו המעמד ומצב ד"גן עדן" שאינו שייך כלל לעולם כפי שהוא עם כל המדידות וההגבלות, אלא באופן של חיבור שני הפכים, היינו, שדוקא במקום שיש בו הגבלה של ד' קצוות, ד' רוחות, "ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – נעשה ענין של "ופרצת".
וזהו גם החידוש של משיח – שבהיותו אדם בעוה"ז (כמ"ש הרמב"ם) יפעל בעולם את הסדרים של ימות המשיח באופן של פריצת גדרי העולם, ולכן נאמר עליו "עלה הפורץ לפניהם".
מג. והנה, תכלית השלימות של ימות המשיח "תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות"קפא. ומזה מובן, שבמשך זמן הגלות צריך להיות גם אופן העבודה של משיח, שנקודתו היא פריצת גדרי העולם.
וכיון ש"על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"קפב, הנה כדי לפעול ביאת משיח שיביא את העולם למעמד ומצב של ימות המשיח, צריכה להיות העבודה בג' העמודים תורה עבודה וגמ"ח באופן של "עלה הפורץ לפניהם", "ופרצת".
והענין בזה:עמידת העולם על ג' העמודים תורה עבודה וגמ"ח יכולה להיות באופן שגם אז הרי זה "עולם" מלשון העלםקפג (והסתר).
וכמשנת"ל בהמאמרקפד, שישנה מציאות העולם כפי שהוא מצד בחי' ממלא כל עלמין בלבד, ואילו בחי' סובב כל עלמין היא בהעלם והסתר, ואז מציאות היש והנברא היא באופן שנראה למציאות בפני עצמו.
זאת ועוד: גם כאשר היש והנברא נראה למציאות בפני עצמו – הרי זה באופן ש"בדבר הוי' שמים נעשו"קפה, כמבואר בשער היחוד והאמונהקפו ש"דבר הוי'" צריך להיות נצב תמיד בהנברא, להוותו ולהחיותו ולקיימו, ולולי זאת, יחזור הנברא להיות אין ואפס כמו שהי' מקודם; אבל יכול להיות שה"דבר הוי'" נמצא בהנברא באופן שהוא היפך רצונו של הקב"ה, ועד למעמד ומצב שהוא מנגד להקב"ה, רח"ל, "על ה' ועל משיחו"קפז.
והעצה לזה – לפעול שינוי ב"עמודים" שעליהם העולם עומד, ובדרך ממילא תשתנה גם מציאות העולם.
והיינו, שלא די בכך שישנה המציאות של שלשת העמודים סתם, שאז יכולה להיות עמידת העולם באופן שנשאר בגדר "עולם" מלשון העלם והסתר, אלא, צריכים לפעול פריצת גדרי העולם, עי"ז שהעבודה בשלשת העמודים היא באופן של פריצת גדר, כמודגש בלשון רז"ל "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור".
לא מספיק ללמוד תורה סתם – בגלל שאין לו משהו אחר לעשות; בגלל שמשלמים לו בשביל לשבת וללמוד; בגלל שיש לו "געשמאַק" בהשכל שבתורה,
אלא הלימוד צריך להיות באופן של "העוסק בתורה" – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"רקפח ש"עוסק" הוא מלשון "עסק", ע"ד עסק של מסחר:
הסדר בעסק של מסחר אינו באופן שהסוחר יושב בהיכלו, מתוך שחצנות ("אָנגעבלאָזענערהייט"), וממתין שיבואו אליו, יחלקו לו כבוד,ויבקשו ממנו "לעשות טובה" ולמכור את סחורתו – לא באופן כזה מתנהל "עולם המסחר";
הסדר הוא – שהסוחר הולך ומחפש קונה, ומשתדל בכל כחו ומאודו לפעול על פלוני שיקנה ממנו הסחורה (מבלי שיהי' איכפת לו אם הקונה מבין את התועלת שבדבר אם לאו...), ועוסק בזה באופן ש"ביום אכלני חורב וקרח בלילה"קפט, ועד שגם בשעה שישן הרי הוא חולם אודות עניני העסק.
וכפי שרואים במוחש, שגם במשך השעות שהעסק סגור, חושב ומחפש תחבולות כיצד יוכל מחר בבוקר להוסיף חידוש במסחרו, וכאשר עולה במוחו איזה תחבולה וערמה, אינו מתאפק ומקדים ומתקשר בטלפון לפלוני ומעירו באמצע הלילה... דכיון שחושש שמא יקדמנו אחר, ויתכן שהלה הוא ערום יותר ממנו – לכן צריך להקדים ולחטוף קודם שתעלה השמש!
(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) במזמור "ברכי נפשי" נאמרקצ "תשת חושך ויהי לילה . . כל חיתו יער הכפירים שואגים לטרף", שאז יוצאים "הכפירים" ו"כל חיתו יער" ומתחילים לחפש ערמומיות ותחבולות כיצד לטרוף טרף; ואילו ההתעסקות שלו לטרוף טרף לביתו היא גם ביום וגם בלילה, כאמור, "ביום אכלני חורב וקרח בלילה", אולי יצליח להמציא המצאה חדשה במסחר שלא היתה לעולמים!...
ובאופן כזה צריך להיות העסק בתורה:
אין להמתין עד שהקב"ה יבוא אליו ויאמר: שמע! כבר ישנת די צרכך, אכלת ושתית, קראת את העיתון, ודברת כבר דברי צחות וכל הדברים בטלים; כמה הוא השיעור ("וויפל אַ שיעור")?! הנך נעשה כבר משועמם מעצמך ("ווערסט דאָך פון זיך אַליין פאַרנודיעט")... – פתח ספר יהודי ותלמד ("עפן אויף אַ ספר און קוק אַ אידיש וואָרט")! הרי זה בזיון בפני האשה, או להבדיל בפני הגוי' שעובדת במשק הבית, בראותה שבעל-הבית מסתובב וקורא "עיתון" וכיו"ב.
לא כך הוא הסדר דתורה; ע"פ הסדר דתורה – הרי חייו אינם חיים אם אינו מושקע בתורה ראשו ורובו, ולא רק רובו, אלא כולו.
– ב"רוב", יש ענינים שבהם נחשב רובו ככולו, ויש ענינים שצריך להיות כולו ממש, ואם חסר אפילו מיעוטא דמיעוטא, אזי בטלהענין כולו. ולדוגמא: בנוגע לסנהדריןקצא – לא מספיק רוב של ל"ו זקנים, ואפילו לא שבעים; אם חסר אפילו אחד – אין זו מציאות של סנהדריןקצב.
ואכן, בעניני מסחר רואים במוחש שהוא מונח בהם לא רק רובו ככולו, אלא כולו ממש (ללא כ"ף הדמיון), הן ביום והן בלילה, ועד לאופן של פריצת גדרי העולם (לגריעותא) – שכן, דרך העולם היא אמנם ש"בזעת אפך תאכל לחם"קצג, "לאחר שתטרח בו הרבה"קצד, אבל לא בשעת אכילת הלחם; ואילו עכשיו נעשה הסדר שאפילו בשעת אכילת הלחם מושקע הוא בעניני המסחר: האם החסיר משהו בחצי השעה הקודמת, וכיצד יחדש בחצי שעה הבאהקצה.
ועד"ז ממש צריכה להיות ההתעסקות בתורה:
הוא לא ממתין עד שיהי' במצב של מנוחה ורוגע ("אויסגערוט"); הוא לא ממתין לכבוד, שיקראוהו חכם ורב, יושיבוהו בראש, ויבקשו ממנו לומר שיעור בנגלה או במאמר חסידות, אלא הוא "עוסק בתורה", מבלי לחוס על כבודו ועל זמנו, ובידעו שענין זה נוגע לנפשו – "בנפשו יביא לחמו"קצו – עוסק הוא בתורה ביום ובלילה, באופן ש"ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני", אולי יוכל לפעול ("אויפטאָן") עוד משהו בענין של תורה – שזהו האופן של פריצת גדר בנוגע לעמוד התורה.
איתא בגמרא במסכת סוכהקצז "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה . . צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים", ומזה מובן, שענין הצדקה שייך רק לאופן ההנהגה קודם ביאת המשיח, שהרי בביאת המשיח יקויים היעודקצח "לא יהי' בך אביון", ואילו גמילות חסדים תהי' גם לאחרי שיבוא משיח.
ובאופן כזה צריכה להיות הנהגתו גם בזמן הגלות – שאינו ממתיןעד שתכלה נשמתו של פלוני ("באַ יענעם גייט אויס די נשמה"), ואז יעשה טובה ויתן לו ח"י סענט, ואם הוא במצב רוח טוב ביותר ואוחז ב"ופרצת", אזי יתן לו ח"י פעמים ח"י סענט, כיון שרואה שנפשו יוצאת בפועל ממש; אלא אפילו כאשר נדמה לו שפלוני הוא עשיר, ויתכן שאכן עשיר הוא בפועל ממש – הנה עז"נקצט "אשרי משכיל אל דל", דכיון שעכשיו נמצא הוא בשעת דחקו, מאיזו סיבה שתהי', אם מצד קמצנות או מצד ענין אחר, צריך לגמול עמו חסד, גמילות חסדים גם לעשירים.
וענין זה הוא בבחינת פריצת גדרו של עולם – כי: כאשר פלוני הוא במצב שנפשו יוצאת – הרי גדרו של עולם הוא שנותנים לו פרוטה, אבל כאשר נותן לעשיר מצד רב טובו – הרי זו פריצת גדרו של עולם בעמוד של גמילות חסדים.
ע"פ דין יכול לצאת י"ח תפלה גם כאשר אינו מתפלל "בציבור" – כהפירוש הנ"ל (סכ"ח-ט) שאוסף ומלקט את כל הניצוצות ומתפלל עמהם, אלא תפלתו היא באופן ש"שואל צרכיו שהוא צריך להם" (כמ"ש הרמב"םר), בידעו שאין לו ממי לבקש צרכיו מלבד הקב"ה; אלא מאי, יש לו "קופה של שרצים" שתלוי' (לא רק מאחוריורא, אלא) מלפניו – אין זה נוגע לקיום המצוה שצריך לבקש צרכיו מהקב"ה.
אמנם, קיום מצות תפלה באופן כזה היא מצד גדרו של עולם, ואילו פריצת גדרו של עולם היא – כאשר "מתפלל עם הציבור":
אע"פ שנמצא במצב של כליון הנשמה בגלל צרכיו: "אתה חונן לאדם דעת", "השיבנו . . והחזירנו בתשובה שלימה", ושאר בקשות צרכיו בי"ב ברכות אמצעיות – מתאפק וממתין עם צרכיו הפרטיים עד שימלא שליחותו בעולם לצבור ולקבץ את כל הניצוצות שבחלקו בעולם, ורק אז יעמוד להתפלל להקב"ה לבקש על מילוי צרכיו.
הנהגה כזו היא היפך ועד לפריצת גדרו של עולם – כי:
גדרו של עולם הוא באופן ש"חייך קודמין"רב, וכיון שכן, מה נוגע לו מה נעשה עם ה"ניצוץ"; יש דברים שהוא צריך להם, ועליו תיכף לבקש אותם מהקב"ה.
ואעפ"כ פועל בעצמו לפרוץ גדרו של עולם – להיות "מתפללעם הציבור", שרק לאחרי שממלא את שליחותו של הקב"ה לצבור וללקט את הניצוצות, אזי נזכר שחסר לו גם בענינים הפרטיים.
מז. וכאשר פועלים פריצת גדר בכל ג' העמודים שעליהם העולם עומד – הנה בדרך ממילא נשתנה ונפרץ גדרו של העולם שעומד על ג' עמודים אלו.
וכאשר ישנה עבודה זו במשך זמן הגלות – אזי ממשיכים בגילוי שבקרוב ממש יקויים היעוד "עלה הפורץ לפניהם", דא מלכא משיחא.
ובפרטיות יותר – כהמשך הכתוב "פרצו ויעברו שער ויצאו בו ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם", כמבואר במפרשי התנ"ךרג ש"שבי הגולה יפרצו . . שער ודרך בו יצאו מן הגולה", כי, "מלכם לפניהם", היינו, ש"מלכם", "מלך המשיח", בחי' היחידה הכללית, הוא "לפניהם", שנמשך ופועל ונעשה חקוק בפנימיותם, "והוי' בראשם", "בראשם" דייקא, ולא על ראשם (על דרך פירוש רבינו הזקןרד בדיוק הלשון "תפילין שבראש"רה, ולא תפילין שעל הראש), היינו, ששם הוי' מאיר בפנימיותם.
וענין זה נמשך בגלוי ע"י משיח צדקנו, אבל נעשה ונפעל ע"י עבודתינו במשך זמן הגלות בהפצת המעיינות חוצה – שזהו"ע של פריצת גדרי העולם, שאת "המעיינות", "מקור מים חיים"רו, מביאים למקום ה"חוצה", ועי"ז פועלים הענין ד"עלה הפורץ לפניהם" במשך זמן הגלות בעבודה בכל ג' הקוין, ועי"ז גם בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו, ע"י משיח צדקנו.
מח. נהוג תמיד לקשר ולהזכיר ענין מפרשת השבוע וחלק הפרשה השייך ליום זה:
בחלק הפרשה השייך לי"ט כסלו – יום שני פרשת וישב – נאמררז "וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו'", ואיתא במדרשרח "אילו הי' ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, הי' טוענו ומוליכו אצל אביו".
ובשו"ת הרשב"ארט מביא מארז"ל זה, וכותב, ש"מדת התורהשהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה, ואם התורה עשתה כן, צריכין אנו להלך אחר מדותי' של תורה שהן דרכי נועם". והביאו הרמ"א לפסק הלכה בשו"ע חלק יו"דרי.
כדי לקיים זאת – שיקח מישהו על עצמו איזה ענין של מצוה: מצוה של צדקה באופן ד"ופרצת", המצוה ד"מתפלל עם הציבור", "עוסק בתורה" – איזה ענין שיבחור, ואז יפרסמו אותו, שהרי מצוה לפרסם עושי מצוה.
יכריז מישהו שפלוני הוא מ"כת ענוים" סוג ראשון...
– יש אריכות הסיפור מכ"ק מו"ח אדמו"רריא אודות אחד שהכריזו עליו שהוא מסוג ג' של ענוים, והלה העמידו על טעותו, באמרו, שהוא מסוג ראשון...
ובכן: יכריז מישהו שהוא "עניו", ויפרסם המצוה שברצונו לקיים.
(כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר עם א' המסובים אודות נתינת סכום צדקה, ואח"כ אמר:) אין הכרח לפרסם איזו מצוה, אלא רק לפרסם את שמו של מקיים המצוה.
[צוה לנגן ניגון שמח, באמרו, שיהי' זה הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי", והוסיף, שלעת-עתה לא נמצאים עדיין בה"קרעטשמע"... וניגן בעצמו כל הניגון.
אח"כ צוה לנגן "אבינו מלכנו". ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ז' פעמים). וניגון ה"שלש תנועות"].
מט. המדובר לעיל (סמ"א) בנוגע לאגה"ק ד"ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, אודות הגאולה הפרטית שהיא חלק מהגאולה הכללית – מצינו תוכן הדברים, אם כי באותיות שונות, גם במאור עיניםריב בשם הבעש"ט, וז"ל:
"צריך כל אחד מישראל לתקן ולהכין חלק קומת משיח השייך לנשמתו, כנודע ש"אדם" הוא ר"ת אדם דוד משיחריג . . שהיו כלוליןבקומת אדם הראשון כל הנשמות של ישראלריד . . וכמו כן יהי' משיח קומה שלימה מכל נשמות ישראל כלולה מס' ריבוא . . ע"כ צריך כל אחד מישראל להכין חלק בחי' משיח השייך לחלק נשמתו, עד שיתוקן ותכונן כל הקומה".
נ. אמנם, בתורת הבעש"ט הנ"ל לא נתבאר מהו הענין בעבודת האדם.
ויש לומר, שעל זה הוא הביאור באגה"קרטו – שזוהי העבודה הקשורה עם פנימיות הנפש, שכללותה הוא עבודת התפלה באופן שלמעלה מטעם ודעת;
וכיון שהתחלת כל הענינים (גם ענין התפלה) היא בתורה, כמאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – הנה בתורה גופא הרי זה פנימיות התורה, ש"לית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כו'" (שמשם נמשך פנימיות העולמות), הקשורה עם פנימיות הנפש, ומזה נמשך גם בעולם הענין דעבודת התפלה כפי שהיא מצד פנימיות הנפש.
וענין זה מתאים עם פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שאמר כמ"פרטז, שהבעש"ט גילה שכל יהודי יכול לעשות זאת, ורבינו הזקן הראה את הדרך כיצד לעשות זאת. ועד"ז בנדו"ד – שהבעש"ט אמר שכל יהודי צריך לתקן את חלקו שבמשיח, ואילו רבינו הזקן בתורת החסידות הראה כיצד יכולים לעשות זאת, באופן שיהי' הדבר באפשריותו וביכלתו של כל אחד.
נא. וכללות הענין – בנוגע לה"בכן":
יש להוסיף בלימוד פנימיות התורה באופן (המבואר באגה"ק) שיהי' זה נוגע בפנימיות הנפש,
וכמדובר לעיל (סמ"ד) שכשם שרואים שהעסק בעניני מסחר ובכל עניני העולם הוא באופן שעוסק בזה בפנימיות נפשו – הנה באופן כזה צריך להיות העסק בלימוד התורה בכלל, ובלימוד פנימיות התורה ביחוד,
ובאופן כזה נמשך גם בענין ד"גמילות חסדים", ובענין ד"המתפלל עם הציבור" (כנ"ל בארוכה),וכל זה נעשה "עם הציבור" כפשוטו – שכולם מתאחדים יחדיו בעבודה זו,
ועי"ז פועלים ביאת משיח למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין".
אח"כ הורה שיחלקו את המזונות, כדי שלא יחטפו אח"כ "פּוילישע שיריים", שכן, י"ט כסלו הוא "אַ חב"ד'סקער יום טוב".
צוה לכו"כ מהמסובים שיאמרו לחיים, ולא' אמר: היכן הוא ה"ופרצת" שלכם?!... – "אוטשאָק", "חסיד אוטשאָק"... מחר בבוקר "וועט מען זיך כאַפּן"...
כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן "והיא שעמדה".
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור