בס"ד. ש"פ ויצא, יו"ד כסלו, ה'תשי"ט

בס"ד. ש"פ ויצא, יו"ד כסלו, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי^א. הנה^ב פירוש הפשוט הוא שפסוק זה אמר דוד המלך ע"ה עבור נפשו ונפשות כללות ישראל. ונוסף לזה, ישנו גם הפירוש שדרשו רז"ל^ג על פסוק זה, אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, שמזה מובן שפסוק זה קאי על הגאולה העתידה. וכן מוכח גם מאגה"ק ד"ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה^ד, שמבאר שם שע"י הצדקה שנקראת שלום, נעשית הגאולה הפרטית בנפש כל אחד מישראל, ועי"ז נעשית גם הגאולה הכללית, שמזה מובן ג"כ שהפסוק פדה בשלום נפשי קאי על הגאולה העתידה. ותוכן הכתוב הוא לבאר אופן הגאולה, שזהו אומרו שהפדי' היא בשלום, והיינו, דעם היות שישנו הענין דמקרב לי, מ"מ, הרי זה בשלום. וטעם הדבר, כי ברבים היו עמדי, דרבים הו"ע של היפך הקדושה^ה, וכמו בעשו שהיו לו רק שש נפשות, ומ"מ כתיב^ו נפשות לשון רבים, הנה ע"י העבודה דברבים היו עמדי, שעושים גם מרבים שיהיו עמדי, אזי נעשית הפדי' בשלום. וכמארז"ל^ז ע"פ^ח שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק שנעשה קרוב, היינו, שע"י העבודה לעשות מרחוק קרוב, נעשה ב"פ שלום. וכמו"כ גם בפסוק זה, שע"י העבודה לעשות מרבים (רחוק) עמדי (קרוב), נעשה פדה בשלום, בשלום דייקא, ב' שלום^ט.

ב) ויש לקשר זה עם פרשת השבוע, שלאחרי שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה^י, דקאי על ירידת הנשמה למטה^יא (כידוע ב'הפירושים בחרנה^יב, אם קאי על מלכות, או למטה יותר, שקאי על בי"ע, דזהו"ע ירידת הנשמה למטה), ובפרטיות יותר קאי על זמן הגלות^יג, ממשיך הכתוב^יד דברי יעקב אבינו, אם יהי' אלקים עמדי ושמרני גו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והי' הוי' לי לאלקים והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים גו'. ואיתא בזהר^טו, בגין דחמא (יעקב) ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומייא כו' אמר ושבתי בשלום אל בית אבי. וזהו גם מ"ש^טז שובי שובי השולמית שובי שובי גו' כמחולת המחנים, שנאמר כאן ד"פ שובי, ואמרו רז"ל^יז שקאי על השיבה מד' הגליות (וכמבואר בארוכה בקונטרס דרושי חתונה^יח), ועז"נ שובי השולמית, היינו, שהשיבה היא בשלום, ע"ד מ"ש ושבתי בשלום. ובפרטיות יותר, הנה בפסוק זה חשיב כמה מדריגות^יט, ובסדר דמלמטה למעלה. תחילה נאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש שהו"ע עבודת הצדיקים בתומ"צ, שהרי לחם קאי על התורה, שהיא בבחי' מזון פנימי, כמ"ש^כ ותורתך בתוך מעי, ובגד ללבוש הוא מצוות שהם לבושים ומקיפים. ואח"כ נאמר ושבתי בשלום אל בית אבי, שהוא עבודת הבעלי תשובה שלמעלה מעבודת הצדיקים, כמאמר רז"ל^כא מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולאחרי שמבאר סדר העבודה, מבאר גם פרטי ההמשכות מלמעלה שנעשים ע"י העבודה. והסדר הוא, שתחילה נאמר והי' הוי' לי לאלקים, דהנה, עכשיו המגן דשם אלקים מעלים על שם הוי', שהרי אילו הי' שם הוי' בגילוי, אזי היתה מתבטלת כל המציאות, ולכן השם אלקים מעלים על שם הוי', אבל לעתיד לבוא יהי' שם הוי' בגילוי, שזהו שהקב"ה מוציא חמה מנרתקה^כב, היינו שיאיר השמש הוי'^כג כמו שהוא בעצמו, ואינו מכוסה בהנרתק דשם אלקים. וזהו אומרו והי' הוי' לי לאלקים, ששם הוי' יהי' בגילוי. ואח"כ ממשיך והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים,שזוהי המשכה הב', והיינו, שלאחרי שכבר נמשך המקיף (דשמש הוי') בפנימיות, אזי יומשכו מקיפים נעלים יותר, שזהו"ע בית אלקים, דאלקים זה הוא למעלה מהוי'. ולהמשכה זו מגיעים ע"י התשובה דוקא. וצריך להבין, מהו ענין בית אלקים שנעשה מהאבן. ועוד צריך להבין מ"ש והאבן הזאת, דלכאורה הול"ל והאבן אשר שמתי מצבה, וכבר היינו יודעים איזה אבן היא, ולמה הוצרך לומר והאבן הזאת^כד.

ג) והנה איתא בזהר^כה דזאת היא בחי' המלכות, ועז"נ^כו בזאת יבוא אהרן אל הקדש, דא תרעא לאעלאה^כז. וזהו ג"כ מ"ש^כח אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו גו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, דמ"ש בזאת יתהלל המתהלל היינו בהביטול דמלכות.

והענין בזה^כט, דלכאורה יש בפסוק זה סתירה מרישא לסיפא, דבתחלה אומר אל יתהלל חכם בחכמתו, והרי הכוונה בזה היא גם לחכמת התורה שהיא החכמה האמיתית, וכמ"ש בזהר^ל שהנביא צווח ואמר למארי תורה חכמים באורייתא ועתירין בה ושמחים בחלקם, צווח לגבייהו ואמר כה אמר ה' אל יתהלל גו'. וכיון שלא מספיק ידיעת התורה, כולל גם מדריגת מארי תורה חכמים באורייתא ועתירין בה (ענין העשירות), שזהו ע"ד שדוד הי' מחבר תורה בהקב"ה^לא, א"כ, מהו הפירוש בסיפי' דקרא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, שהו"ע חכמה אלקית, שעל זה אמר תחילה אל יתהלל חכם בחכמתו גו'.

ד) אך הענין הוא, דהנה כל עניני ההשתלשלות הם בדרך חותם המתהפך^לב. וכדאיתא בגמרא^לג בבנו של רבי יהושע בן לוי שחלה ונתרפא, ואמר לאביו עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה, ואמר לו ריב"ל עולם ברור ראית. והנה, כיון שמדובר אודות ברי' דריב"ל,מובן, שמה שראה עליונים למטה ותחתונים למעלה, הרי זה ענין עליון ותחתון כמו שהוא באמת, ולכן הוצרך שדוקא ריב"ל יבאר לו שעולם ברור ראית, כיון שמצד למעלה הרי זה עולם ברור. וטעם הדבר הוא לפי שעניני ההשתלשלות הם כחותם המתהפך, ולכן, מה שלמעלה הוא עליון, הנה למטה הרי זה תחתון, ומה שלמעלה הוא תחתון, הנה למטה הרי זה עליון. והענין בכללות הוא ההפרש בין עלמא דאתכסייא לעלמא דאתגלייא, דמה שבעלמא דאתכסייא הוא עליון, הנה בעלמא דאתגלייא הוא תחתון. והנה ידוע שעלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא הם דוגמת מחשבה ודיבור, דמחשבה היא לעצמו ובהעלם, ודיבור הוא בגילוי לזולתו. ויובן זה עד"מ בענין גילוי השכל מרב לתלמיד שמשפיע לו ע"י הדיבור, ששכל הרב המשפיע הוא נעלה משכל התלמיד, וצריך הרב למצוא בשכלו את הענין השייך להתלמיד. אמנם, גם לאחרי שמצמצם את עצמו ונעשה אצלו ענין השייך להתלמיד, הרי כל זה הוא אצל המשפיע עדיין, ואי אפשר עדיין להשפיע זאת להמקבל, ובכדי שישפיע להמקבל צריך לומר לו כמה הקדמות הצעות והסברות, ואח"כ משפיע לו את השכל. והרי מובן, שאצל הרב ישנו תחילה השכל ואח"כ ההצעות וההסברות, ואילו אצל התלמיד הרי בתחילה באים ההצעות וההסברות ואח"כ בא השכל (ורק כאשר יבוא התלמיד אדעתא דרבי' אחרי ארבעין שנין^לד, אזי גם אצלו יהיו ההצעות טפלים, והעיקר יהי' אצלו השכל). וכמו"כ הוא בכל עילה ועלול, שכל מה שאצל העילה הוא בתחלה, הנה אצל העלול הוא לבסוף. וזהו"ע סוף מעשה במחשבה תחלה^לה, שמה שלמעלה הוא במחשבה תחלה, הנה בהבריאה הרי זה סוף מעשה. ובזה יובן ב' הדעות^לו אם שמים קדמו או ארץ קדמה, דשניהם אמת, דבעלמא דאתגלייא שמים קדמו, ובעלמא דאתכסייא ארץ קדמה. וכמבואר בתניא^לז שתכלית השתלשלות כל העולמות היא בשביל עוה"ז התחתון דוקא, דאף שבגילוי הרי הוא התחתון, מ"מ, בהעלם הרי הוא קודם. והנה, בעוה"ז גופא הרי עיקר הכוונה היא בשביל האדם, וכמ"ש^לח אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, דמה שאנכי מי שאנכי עשיתי ארץ, הוא בשביל בריאת האדם, שיקיים תרי"ג מצוות, שזהו בראתי, בגימטריא תרי"ג^לט. ואעפ"כ, הרי בפועל נברא האדם לבסוף. וכמ"ש^מ אחור וקדם צרתני, דאף שהאדם נברא אחור למע"ב,הנה זהו בעלמא דאתגלייא, אבל בעלמא דאתכסייא קדם האדם למע"ב, להיותו עיקר הכוונה. ומה שאומרים יתוש קדמך^מא, הרי זה רק כאשר האדם חוטא, שאז אינו כפי הכוונה, אבל כאשר הוא כפי הכוונה, הרי הוא קדם כו', ורק ע"פ סדר זמנים הוא לבסוף. וזהו גם מה שהאדם נברא בבחי' דומם, כמ"ש^מב גלמי ראו עיניך, וכידוע שנשתנה יצירת האדם מיצירת שאר הנבראים^מג, שכולם נבראו יחד עם נפשם, ואילו בבריאת האדם כתיב גלמי ראו עיניך, שזוהי בחי' תחתונה ביותר. ומ"מ, הרי הסיבה לכך היא לפי שתכלית הכוונה בבריאת האדם היא בשביל בירור הגשם. ונמצא, שאף שהאדם נברא בסוף כל הבריאה, הרי באמת קדום הוא לכל, וכמאמר רז"ל^מד שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר, גם למחשבת התורה.

ה) ובזה יובן מ"ש אל יתהלל חכם בחכמתו גו', דהנה, חכם בחכמתו קאי על חכמה דאצילות ולמעלה יותר, ואף שזוהי בחינה נעלית, הנה עז"נ אל יתהלל גו', שאין זה תכלית הכוונה, שהרי תכלית בריאת והאצלת החכמה היא בכדי שיהי' גילוי אלקות וידיעת אלקות למטה, וכמו בענין אורייתא מחכמה נפקת^מה, שאין הכוונה בזה כפי שהיא באצילות, כי אם שלמדתנו בבי"ע דוקא^מו. ומצד בחי' החכמה דאצילות אי אפשר להיות עדיין הגילוי למטה, כי אם ע"י בחי' המלכות דוקא, ובמלכות גופא לא כפי שהיא באצילות, כי אם בירידתה לבי"ע דוקא. וזהו ג"כ מ"ש^מז חכמות בחוץ תרונה, חכמות לשון רבים, חכמה עילאה וחכמה תתאה^מח, היינו חכמה עילאה כפי שמאירה בבחי' מלכות, חכמה תתאה, ועל ידה מאירה למטה בחוץ, שזוהי התכלית. וכמבואר בתניא שתכלית הכוונה אינה בשביל עולמות העליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית', אלא התכלית היא בעוה"ז התחתון, כד אתכפיא סט"א כו'. וזהו אל יתהלל גו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל, דמשמעות הפסוק הוא שצריך להיות ענין ההילול, ועל זה אומר שההילול אפשר להיות דוקא בזאת, ולכאורה הרי אין צריך להיות ענין ההילול כלל. אך הענין הוא, דהילול הוא מלשון בהילו נרו^מט, דהיינו ענין הגילוי, וכיון שמצד החכמה אין ענין הגילוילמטה, לכן אין זה הכוונה. וזהו אומרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל, שהגילוי הוא ע"י בחי' זאת דוקא, דא תרעא לאעלאה, שהמל' נקרא בשם שער, שהשער משמש להיציאה לחוץ, היינו להגילוי לבי"ע. וממשיך בכתוב, השכל וידוע אותי, השכל וידוע היינו לא לעצמו, כי אם לגלות גם להזולת (מאַכן יענעם פאַרשטיין), שזהו עיקר התכלית. ועז"נ (השכל וידוע) אותי, דקאי על העצמות, היינו שבזה דוקא תופסים את העצמות שלמעלה מכל הגילויים. וזהו ג"כ מה שמסיים כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, והיינו שעיקר הכוונה היא בארץ למטה דוקא.

ו) וזהו ג"כ מ"ש והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים, דבכדי שיומשכו המקיפים החדשים שלמעלה משם הוי' (כנ"ל), הרי זה ע"י עבודה דבחי' זאת דוקא, שזהו אומרו והאבן הזאת גו' יהי' בית וכלי להגילוי דאלקים שלמעלה משם הוי'. וענין זה בא לאחרי הקדמת סדר העבודה שחשיב לפנ"ז, כמשנת"ל שבתחילה נאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, שהו"ע עבודת הצדיקים. אך עדיין אין זה התכלית, אלא התכלית היא עבודת התשובה דוקא, שזהו שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא^נ, והרי ענין התשובה הוא בירור וזיכוך המטה דוקא, עד לבירור הזדונות^נא. וזהו ענין ושבתי בשלום אל בית אבי, דאביו של יעקב הוא יצחק, שנקרא כן ע"ש צחוק עשה לי אלקים^נב, שהו"ע הצחוק והתענוג דלמעלה שנעשה מצד בירור ההעלמות דשם אלקים^נג. ומסיים בכתוב, והי' הוי' לי לאלקים גו' יהי' בית אלקים, והיינו, שע"י העבודה דונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, שהו"ע עבודת הצדיקים בהעלאה והמשכה [שזהו מ"ש^נד ויקח את האבן גו' וישם אותה מצבה, שהו"ע ההעלאה, ואח"כ ויצק שמן על ראשה, שהו"ע ההמשכה], אזי נעשה הגילוי דוהי' הוי' לי לאלקים, שהו"ע הגילוי דשם הוי' כנ"ל. אמנם ע"י העבודה דושבתי בשלום אל בית אבי, שהו"ע עבודת התשובה, נעשה בית אלקים, שהו"ע המשכת המקיפים החדשים שלמעלה גם מסובב הכללי. והיינו, שגילוי שם הוי', עם היותו למעלה מהעולמות, בבחי' סובב, מ"מ, יש לו שייכות לעולמות, שלכן נקרא בשם סובב, ויש בזהכמה מדריגות, מקיפים הפרטים עד המקיף הכללי, אך כל זה שייך עדיין לעולמות. אמנם ע"י עבודת התשובה נעשה המשכת העצמות.

ז) וזהו גם מ"ש פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי, שע"י פעולת הבירור שגם הרבים יהיו עמדי, אזי נעשית הפדי' בשלום, שזהו"ע שלמעלה מהגילוי דשם הוי'. דהנה, בהגילויים דלעתיד יהיו ב' ענינים, הא' הוא הגילוי דשם הוי', כמ"ש^נה ונגלה כבוד הוי', וכנ"ל שלעת"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתקה, וענין זה נעשה ע"י עבודת הצדיקים. והב' הוא גילוי והמשכת העצמות, שזה נעשה ע"י עבודת התשובה, והיינו, שע"י בירור המטה (ברבים היו עמדי) נעשית שלימות הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים, דפירוש דירה הוא לעצמותו ומהותו^נו, ועד"מ בדירת האדם שעצם ומהות האדם דר בהדירה, וכן הוא גם בענין דירה בתחתונים, שתהי' המשכת העצמות ממש בתחתונים.

**********בס"ד. שיחת ש"פ ויצא, יו"ד כסלו, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. בשנת תרצ"ג^א, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהציווי לשחרר את אדמו"ר האמצעי ובאופן שהיו מוכנים לשחררו בפועל, הי' ביום השבת, ואז עמד אדמו"ר האמצעי באמצע אמירת חסידות – המאמר ד"ה אתה אחד ושמך אחד. והשחרור בפועל הי' ביום ראשון.

עוד אמר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר, שיש ספק אם גאולת אדמו"ר האמצעי היתה בשנת תקפ"ו או בשנת תקפ"ז^ב. אבל, בהרשימה שמסר כ"ק מו"ח אדמו"ר^ג איתא שהי' זה בשנת תקפ"ז.

וזהו גם מהטעמים לכך שחגיגת יו"ד כסלו לא נקבע ליו"ט כ"כ – כי, כשעמדו לחגוג את חגיגת יו"ד כסלו בשנה הבאה, הי' זה כבר לאחרי הסתלקות אדמו"ר האמצעי, בט' כסלו תקפ"ח^ד.

ב. אודות אדמו"ר האמצעי – ידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש (כפי שכבר נדפס^ה) שהבעש"ט והמגיד הם בבחי' הכתר, עתיק ואריך, אדמו"ר הזקן – חכמה, ואדמו"ר האמצעי – בינה.

ענין הבינה הוא – התרחבות בגלוי. ואכן רואים זאת במאמרי החסידות של אדמו"ר האמצעי, שהם בריבוי התרחבות והסברה. וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר^ו, שבשנים הראשונות לנשיאותו של אדמו"ר האמצעי החיו החסידים את נפשם ("חסידים האָבן זיך אָפּגעלעבט") בתורת החסידות.

– הי' אז אחד מגדולי החסידים שערער על התרחבות החסידות כו'. ואמר לו אדמו"ר האמצעי, שלהיותו יורש, יכול הוא ליטול מה שנתןאדמו"ר הזקן!... וגם ענין זה שייך לספירת הבינה – שהרי דינין מתערין מינה^ז.

וכיון שענינו של אדמו"ר האמצעי הוא התרחבות החסידות, הרי מובן, שגם המאסר והגאולה היו בנוגע לענין זה:

כל הענינים שלמטה משתלשלים מענינם למעלה. ובנדו"ד, המאסר למטה הי' מצד הקטרוג למעלה, והגאולה למטה היתה מצד הנצחון והגאולה למעלה^ח.

ובמה התבטא הקטרוג והנצחון – בענין התרחבות החסידות, דהיינו, לא בנוגע לעצם ענין החסידות, אלא בנוגע להתרחבות החסידות.

והרי מעלת ההתרחבות היא – שבמקורה היא למעלה יותר, וגם המשכתה היא עד למטה מטה, שכן, כאשר הענין אינו בא בהסברה ובריבוי אותיות, אין כל אחד יכול לתופסו, משא"כ כאשר הענין בא בהסברה כו', אזי יכול לתופסו אפילו פשוט שבפשוטים, עד ל"חוצה".

ג. וזהו גם שענין הטהרה ומקוה הם בספירת הבינה^ט:

אודות ענין הטהרה במקוה מרומז ברמב"ם^י ומפורש בחסידות^יא שטבילה אותיות "הביטל", והיינו, שצריך להתבטל ולהטביל את עצמו לגמרי ב"מי הדעת", ועד שאפילו אם רק שערות ראשו הם מחוץ למים לא נטהר^יב, כיון שנראית עדיין מציאותו, ורק כאשר מתבטל לגמרי במי המים אזי נעשה טהור.

וענינו בעבודה – שמי שאינו יכול להתמודד ("אַיינקערן זיך") עם חומריותו וגסותו, אזי העצה היעוצה היא – לטבול את עצמו באותיות התורה והתפלה, להרבות באותיות התורה והתפלה, וללמוד תורה בשופי, ובפרט בלימוד חלק התורה שאינו נותן מקום לישות – שזוהי פנימיות התורה, "אילנא דחיי"^יג.

ועי"ז שיטבול עצמו בתורה, אזי יפטר מישותו כו' ויהי' טהור.

וזהו גם הפירוש בלשון חז"ל בנוגע לשיעור המים "שכל גופו עולה בהן"^יד – שכל גופו מזדכך ומתעלה.וענין זה נעשה דוקא ע"י הריבוי שבתורה – כדוגמת המקוה, שאין זה באופן שהמים הם כמדת גופו, אלא באופן שכל גופו מכוסה לגמרי במים, וגם מסביבו יש מים. וכמו"כ ברוחניות – שהעצה לענין הטהרה היא דוקא ע"י לימוד התורה בשופי, ללא הגבלות.

ועפ"ז מובנת השייכות דמקוה וטהרה לבינה – כי, מצד הריבוי וההתרחבות שבבינה, שלומד פנימיות התורה ללא הגבלות כלל, נעשה טהור.

וכאמור, שמי שאינו יכול להתמודד עם גסותו וחומריותו, עם הענינים הבלתי-רצויים, או אפילו עם עניני הרשות, אלא שאינם עניני קדושה שזהו ענינו של יהודי – אזי העצה היעוצה היא הטבילה בהריבוי וההתרחבות דבינה דוקא.

*

ד. באותה התוועדות סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור נוסף^טו, שגם בו נזכר אודות אדמו"ר האמצעי:

הסיפור הוא אודות אחד מגדולי החסידים, ר' מיכעלע אָפּאָצ'קער, שהי' עוד אצל רבינו הזקן.

אצל ר' מיכעלע הי' הרשב"ץ, וממנו הלך לליובאוויטש אל הצמח צדק. בלכתו לליובאוויטש, שלח ר' מיכעלע על ידו פדיון להצ"צ, והזהירו שלא יקראנו. מצד סיבות שונות לא התאפק הרשב"ץ ופתח את הפדיון, ואח"כ סבל ("ער האָט געהאַט צוטאָן") בנוגע לבנו יחידו כו', מצד ענין הנ"ל.

כשהגיע הרשב"ץ לליובאוויטש, בלילה קר, נכנס לבית-המדרש, והתיישב – לא במזרח, אלא במערב, בדרום או בצפון – להנפש מטורח הדרך. ויצא הגבאי של הצ"צ והכריז: מי הגיע מר' מיכעלע? – אבל רשב"ץ שהתנמנם, לא שמע. כעבור משך זמן יצא הגבאי עוד הפעם, והכריז: מי הביא משהו מר' מיכעלע? – וגם בפעם זו לא נענה הרשב"ץ. וכך הי' פעם שלישית וכו'. עד שלפתע התעורר רשב"ץ ונגש אל הגבאי. וצוהו הגבאי להכנס מיד אל הצ"צ.

כשנכנס הרשב"ץ אל הצ"צ נתבטל במציאות לגמרי ועמד "כבול עץ", עד שהצ"צ הוצרך ליטול מכיסו את הפדיון, באמרו: כשמביאיםפדיון מר' מיכעלע [אינני זוכר בדיוק איך סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר – אם אמר ר' מיכעלע, או בלא ר'], צריכים למסרו מיד. הרשב"ץ, שנתבטל לגמרי, לא השיב מאומה, ונשאר לעמוד כבול עץ, עד שהצ"צ רמז שיכול ללכת, ויצא.

ואח"כ הכין את עצמו במשך ג' חדשים ליכנס ליחידות.

ובהקדמה לסיפור הנ"ל, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שר' מיכעלע אמר: אצל הרבי – רבינו הזקן – הייתי מאלו ש"עיילי בלא בר"^טז. אצלו – אדמו"ר האמצעי – אינני יכול לעמוד תחת גג אחד. ואילו הוא שליט"א – הצמח צדק – אינני יכול לעמוד עמו על קורה אחת.

כ"ק מו"ח אדמו"ר לא ביאר את הדברים, אבל, כמובן, שזהו מצד ההוספה וההתרחבות מדור לדור, וכאמור לעיל שאצל אדמו"ר האמצעי התחיל ענין של התרחבות.

***

ה. על הפסוק^יז "ויפרוץ האיש מאד מאד" – מבאר אדמו"ר האמצעי^יח כפל הלשון "מאד מאד":

"מאד" – הו"ע הריבוי שבא מצד התחלקות הגבורות, היינו, גבורות עליונות דיצחק, כמו גבורות גשמים, שמצד הגבורות יורדים הגשמים טיפין טיפין בריבוי, וזהו גם שבברכת יצחק נאמר^יט "ויתן לך האלקים", בחי' הגבורה, שבחי' זו היא מקור הברכות לכל ישראל^כ, וגם במתן-תורה נאמר^כא "וידבר אלקים גו'", ובלשון חז"ל^כב "מפי הגבורה שמענום", כיון שהגבורות הם מקור ההשפעה.

אמנם, הענין ד"מאד מאד" ב"פ – נעשה ע"י עבודת הבירורים שהיתה אצל יעקב, בחי' עולם התיקון, שעי"ז מגיעים לדרגא נעלית יותר גם מהגבורות העליונות דיצחק, גבורות דתהו, ולמעלה גם מבחי' לבן, לובן העליון, ע"ש "שמלבין עוונותיהם של ישראל"^כג, כדאיתא במדרש^כד "מאד יותר מאביו (יצחק) מאד יותר מלבן", והיינו, לפי ששרש התיקון הוא למעלה גם מתהו.וזהו גם מ"ש^כה "טובה הארץ מאד מאד" – שזהו מצד עבודת הבירורים בארץ שבע עממין לעשות ממנה "ארץ ישראל".

ו. והענין בזה:

אברהם – ש"כתוב בו^כו ואברהם כבד מאד, פעם אחת" (דלא כיעקב שכתוב בו ב"פ מאד)^כז – לא התעסק בעבודת הבירורים, לברר הדברים הגשמיים שבעולם. וגם מה שמצינו באברהם הענין ד"הנפש אשר עשו בחרן"^כח – הרי ענין זה הי' רק בדרך עראי ולפי שעה, וזהו הטעם שאין אנו יודעים מה אירע ליוצאי חלציהם של הגרים שנתגיירו ע"י אברהם^כט.

וכמו"כ יצחק – שהרי הי' עולה תמימה, ולא יצא מארץ ישראל (אף שהיתה עדיין קודם הבירור)^ל.

משא"כ יעקב – נאמר בו "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"^לא:

בתחילה הי' יעקב בבאר שבע – אצל יצחק, אשר, גם בהיותו למטה בגוף הי' באותו מעמד ומצב כמו למעלה, שלכן גם בחייו נאמר "אלקי יצחק"^לב, אע"פ ש"אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם"^לג.

ולאחרי כן הי' י"ד שנה בבית מדרשם של שם ועבר, כפי שדרשו חז"ל^לד על הפסוק^לה "וישכב במקום ההוא", "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהי' עוסק בתורה", ומובן גודל מעלת מדריגתו באותו זמן.

ולמרות זאת – הלך משם "חרנה", אשר, נוסף על ב' הפירושים שבזהר^לו אם קאי על מלכות או על עולמות בי"ע (כפי שנזכר בהמאמר^לז), הרי זה קאי גם על "חרנה" כפשוטו – "חרון אף של מקום (בעולם)"^לח, שזוהי המדריגה היותר תחתונה.

ובהיותו בחרן – עסק בבירור החומריות כו', שזהו מ"ש^לט "ויהילי שור וחמור וגו'", ודוקא עי"ז נעשה הענין ד"ויפרוץ האיש מאד מאד", ב"פ מאד.

ז. וענינו בעבודה:

החילוק בין תורה למצוות הוא – שהתורה היא ברוחניות, והמצוות הם בגשמיות, כמו ציצית בצמר גשמי וכיו"ב.

והרי תכלית התורה היא בשביל המצוות, כמארז"ל^מ "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ולעתיד לבוא יהי' "מעשה גדול"^מא – שהמעלה בזה היא מצד בירור הגשמי.

ויתירה מזה – בבירור דברי הרשות, שזהו"ע נעלה יותר גם ממעשה המצוות^מב.

ח. וזוהי גם הוראה אלינו בענין השליחות:

ידוע שרבותינו נשיאינו היו שולחים שלוחים – כפי שהי' בימי אדמו"ר האמצעי, ששלח שלוחים לארץ הקודש, וכמסופר^מג שבתחילה לא רצו לנסוע, עד שהבטיח לשלוח להם את מאמרי החסידות, והי' שולח להם המאמרים בכתב יד קדשו. וזוהי הסיבה שבארץ ישראל נמצאו הרבה ביכלאַך מתורתו של אדמו"ר האמצעי.

והנה, הסיבה לכך שלא רצו לנסוע היא – בגלל שעי"ז יחסר להם בהענין ד"מאד" פעם אחת. ואעפ"כ שלחו אותם, לא רק לטובת המקום, אלא גם לטובת עצמם, כיון שעי"ז מגיעים להעילוי דמאד מאד ב"פ.

וכן הוא גם בכל הדורות, עד לדור האחרון – שכאשר נוסעים בשליחות כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור, צריך לידע שאין זה רק לטובת המקום, אלא גם לטובת השלוחים, שעי"ז נעשה אצלם הענין ד"ויפרוץ האיש מאד מאד", דהיינו פריצת כל הגדרים, שזהו ע"י הפצת החסידות בשופי.

וכהסיפור^מד אודות החסידים של אדמו"ר האמצעי, שבא' הלילות כשהי' מזג האויר טוב ("אַ גוטע פּאַגאָדע"), חזרו המאמר חסידות בחוץ, ובינתיים התחיל לרדת גשם, וכאשר הבחינו שיצא גוי מבנין אחד, נכנסו ה"חוזרים" לשם להמשיך בחזרת המאמר, ואח"כ נודע שהי' זה מקוםשאסור להכנס אליו, ובפרט לדברי תורה. ונתבלבלו החסידים מזה, ונכנסו לאדמו"ר האמצעי, ואדמו"ר האמצעי שחק ("האָט זיך אויסגעלאַכט") מכל המאורע.

וזהו אמיתית הענין ד"ופרצת" – שאפילו הגדרים שיש להם לכאורה אחיזה בשלחן-ערוך, נפרצים גם הם!

***

ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה פדה בשלום נפשי.

***

י. דובר אודות דברי הרמב"ם^מה ואדמו"ר הזקן^מו בהלכות שכירות ע"ד הלימוד ממ"ש ביעקב^מז "כי בכל כחי עבדתי את אביכן", שעי"ז מקבלים השכר ד"ויפרוץ האיש מאד מאד", וההוראה בעבודה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש חכ"ה ע' 139 ואילך.

ואח"כ אמר:

וזוהי גם ההוראה לכאו"א שצריך לילך בשליחותו של נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר – שאע"פ שבשביל זה צריך לצאת מבית מדרשם של שם ועבר, ולמעלה מזה, שצריך לצאת מד' אמותיו של יצחק, ולילך בריחוק מקום, עליו לדעת שאין זה רק לטובת המקום, אלא גם לטובתו הפרטית, כיון שעי"ז נעשה אצלו העילוי ד"מאד מאד".

והענין בזה:

כשם שבנוגע להקב"ה מצינו שהעולמות העליונים הם באופן של ירידה מאור פניו ית'^מח, ודוקא ע"י ירידת הנשמה למטה לעבוד עבודתה בבירור הגשמיות אזי לוקחים העצמות – כן הוא גם בצדיקים שדומים לבוראם^מט.

וכיון שכן, צריך לידע, שכאשר נמצאים כאן, לא לוקחים עדיין את העצם של הרבי; את העצם של הרבי לוקחים כאשר הולכים בשליחותו, ודוקא למקום רחוק, וכפי שכבר דובר כמ"פ^נ, שיחד עם השלוחים הולך העצם של הרבי.ולכן צריך לעשות זאת לא רק מצד קבלת עול, אלא בשמחה, וכפי שמצינו ביעקב: "וישא יעקב רגליו"^נא, שהלך בשמחה^נב.

וההסברה בזה:

לכאורה, מהי השמחה? – הרי הוא הולך מד' אמותיו של יצחק, ומבית מדרשם של שם ועבר?!

ואפילו כאשר בלכתו בדרך ראה את המרכבה, כמ"ש^נג "והנה סולם מוצב ארצה גו' מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", ואיתא במדרשי חז"ל^נד שהיו "רואין פניו של יעקב ואומרים זה הפנים . . שבכסא הכבוד", שהו"ע ראיית "מעשה מרכבה", פנימיות התורה – הרי הולך הוא משם ל"חרון אף של עולם", וא"כ, מה מקום לשמחה?

אך הענין הוא – שבידעו שדוקא עי"ז לוקח הוא את העצמות, הנה מזה היא השמחה.

ולכן צריכה להיות העבודה מתוך שמחה וחיות, ובכל כחו (כנ"ל בארוכה), ואז ישנה ההבטחה שנוטל שכרו אף בעולם הזה, בענינים הגשמיים שלו ושל בני ביתו.

**********

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org