בס"ד. יום ב' דחג הסוכות, ה'תשי"ט

בס"ד. יום ב' דחג הסוכות, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

חסידים ואנשי מעשה כו', יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו, אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו, אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחל לו^א. והיינו, שבשמחת בית השואבה מודגש ענין התשובה, לא מבעי אצל בעלי תשובה, אלא אפילו אצל חסידים ואנשי מעשה, שהרי הלשון אשרי מי שלא חטא יש בזה גם קבלה על להבא (ששייך לענין התשובה), וגם הלשון שלא ביישה הרי ביוש הו"ע התשובה. וצריך להבין מהו ענין התשובה בחג הסוכות, דלכאורה, כאשר באים ליום הראשון^ב, לאחרי העבודה דר"ה עשי"ת ויוהכ"פ, שזדונות נעשים כזכיות^ג, אזי העבודה היא בשמחה גדולה, ומה שייך אז ענין התשובה. ובהכרח לומר שתשובה זו שייכת לשמחה דוקא. וכללות הענין הוא, כמשנת"ל^ד בענין תשובה עילאה שאינה על החטאים כפשוטם, וגם לא על חטאים מלשון חסרון^ה, כי אם כמ"ש^ו והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, והיינו, שגם כאשר הנשמה נמצאת בגוף שהוא מעלים ומסתיר [ועד שגם משה רבינו ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו^ז, היינו, שלא זו בלבד שגופו הגשמי לא הי' מונע מגילוי הנבואה, אלא שגופו הגשמי הי' כלי לגילוי אלקות, הנה כאשר עלה למעלה הניח את גופו בעולם היצירה^ח], צריך להיות בה בחי' תשו"ע, שתהי' כמו שהיתה קודם ירידתה למטה, ולמעלה יותר, דכיון שהירידה היא צורך עלי'^ט, אזי צריכה להגיע למעלה משרשה. דהנה, נשמות ישראל עלו במחשבה^י, דענין המחשבה הוא לעצמו כו', ובמחשבה גופא הם בבחי' היותר עליונהשבמחשבה (עלו במחשבה), במחשבה הקדומה דא"ק, ולמעלה יותר עד בחי' כח המחשבה. ומ"מ, ע"י ירידת הנשמה למטה היא מתעלה למדריגה עליונה יותר, והו"ע לאשתאבא בגופא דמלכא^יא, דקאי על עצמותו ומהותו ית', שזהו אמיתית ענין התשובה. ולכן תשובה זו היא בשמחה גדולה, דמאחר שמגיע בהעצמות שהוא בלי הגבלות כלל, לכן גם השמחה היא שמחה גדולה בלי גבול. וע"פ משנת"ל^יב שכל הענינים הם בדרך כלל ופרט, הנה בדרך פרט הרי תשובה זו היא בחודש תשרי, ובפרטיות יותר בר"ה עשי"ת ויוהכ"פ, אלא שאז הרי זה בכסה^יג, וההתגלות היא ליום חגינו^יג. ובדרך כלל הנה גם בכל יום מימי השנה ישנו מעין העבודה דיום הכיפורים.

ב) ויובן^יד בהקדם מ"ש^טו שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר כיריעות שלמה, ואיתא במדרש^טז שחורה אני בחורב שנאמר^יז יעשו עגל בחורב, ונאוה אני בחורב שנאמר^יח כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. שחורה אני במרגלים כו' ונאוה אני ביהושע וכלב כו'. שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביוהכ"פ. ומסיים בכתוב, כיריעות שלמה, ומפרש כ"ק אדמו"ר מהר"ש^יט שיריעה שהוא בחי' מקיף קאי על המקיף דסוכה, והו"ע ופרוש עלינו סוכת שלומך^כ. והנה, במ"ש שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, צריך להבין מי הם בנות ירושלים שאליהם אומרים שחורה אני ונאוה, ומי היא האומרת על עצמה (לבנות ירושלים) שחורה אני ונאוה.

ג) אך הענין הוא, דהנה אנו אומרים^כא נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, אתה בראתה קאי על הנשמה כמו שהיא בבחי' בריאה, התחלת המציאות, וטהורה היא קאי על הנשמה כמו שהיא למעלה מבחי' בראתה, היינו שאינה בבחי' מציאות עדיין, וזהו"ע הטהרה, שלא זו בלבד שאין בה לכלוך, אלא שאינה שייכת ללכלוך כלל. וכמו שמצינו גבי סכך, שלאמספיק מה שלא קיבל טומאה בפועל, אלא צריך להיות באופן שאינו ראוי כלל לקבל טומאה^כב. וכמו"כ הוא הפירוש דטהורה היא, שאי אפשר ולא שייך כלל שיהי' בה איזה לכלוך. וקאי על בחי' הנשמה כפי שלא באה עדיין לכלל מציאות, והיינו, דכאשר הנשמה היא בבריאה הרי היא בבחי' אפשרות המציאות, והרי ענין המציאות מסתיר על בחי' כעצם השמים לטהר^כג, אבל כאשר הנשמה היא בבחי' טהורה היא, אין בה גם אפשרות לענין של מציאות. ומשם ירדה הנשמה לבחי' אתה בראת וכו' עד שנתלבשה בגוף (בכח המפליא לעשות^כד), והרי כל ירידה וירידה היא באופן דעל כרחך אתה חי^כה, והיינו לפי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא^כו, אם חטא כפשוטו, או חטא מלשון חסרון, כמ"ש^כז והייתי אני ובני שלמה חטאים, ופרש"י חסרים. ומ"מ, הנה ע"י ירידה זו מתעלית הנשמה למעלה יותר מכמו שהיתה קודם. וזהו שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, דבנות ירושלים קאי על הנשמות שלמעלה, שהנשמה נקראת בת להקב"ה, וירושלים היינו כמ"ש התוס'^כח בשם המדרש^כט שתיבת ירושלים מורכבת מב' תיבות, יראה שלם, וזהו בנות ירושלים, שהנשמות למעלה הם בבחי' שלימות היראה והביטול לאלקות, שזהו"ע חי הוי' אשר עמדתי לפניו^ל, דאין עמידה אלא ביטול^לא. ואעפ"כ אומרת הנשמה שלמטה לבנות ירושלים שחורה אני ונאוה, שהנשמה למטה יש בה יתרון מעלה ויפוי (נאוה) על הנשמות שלמעלה, ויתרון זה נעשה עי"ז ששחורה אני.

ד) וביאור הענין, דהנה ענין השחרות הוא כמ"ש^לב שחורות כעורב, וידוע שהעורב הוא אכזרי^לג, וענינו בעבודה, שצריך להיות ענין האכזריות בנפשו על הגוף ונה"ב, אָפּזאָגן זיך פון די רצונות של הגוף ונה"ב, וכמו"כ צ"ל כללות קיום התומ"צ בדרך חוקה חקקתי גזירה גזרתי^לד, וכהלשון עול תורה^לה ועול מצוות^לו, וכדאיתא בזהר^לז והובאבתניא^לח כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא כו', דתורא הוא הגוף ונה"ב, וצריך ליתן עליו עול, והו"ע האכזריות על הגוף ונה"ב. ובפרטיות יותר, הנה עיקר ענין האכזריות הוא במצוות לא תעשה, שענינם הוא אָפּזאָגן זיך, שהו"ע קו הגבורה, וזהו ההפרש בין מ"ע ומל"ת, שמ"ע הם השערות לבנות שלמעלה, וענין הלבנונית הוא קו החסד והרחמים, ומל"ת הם השערות שחורות שלמעלה^לט. אמנם באמת הנה גם במ"ע יש ענין האכזריות, וכמו בצדקה שהיא כללות כל המצוות^מ הרי מבואר בתניא^מא שלא אמרו חייך קודמין^מב אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו', שהוא דבר השוה לשניהם להשיב נפשם בצמא, אבל לא שזה יתענג באכו"ש ולבושים נאים וחבירו ימות ברעב ח"ו, ולכן צ"ל המשפט בצדקה, שישפוט את עצמו כמה מגיע לו והשאר יתן לצדקה^מג, וענין זה שמצמצם חיי נפשו בשביל העני, הו"ע של אכזריות. וכן הוא גם בכל המצוות, שיש בהם ענין של אכזריות על גופו ונפשו הבהמית, ובפרט בהגזירות וסייגים שבמ"ע, וכנ"ל שקיום כל המצוות צ"ל בדרך קבלת עול, שזהו"ע עול מצוות. ונמצא שגם במ"ע יש ענין השחרות כעורב. וזהו שחורה אני ונאוה, שע"י השחרות והאכזריות על הגוף ונה"ב שהם מעלימים ומסתירים ועד שגם מנגדים לעבודת הוי', הנה עי"ז ונאוה, שנעשה בה עילוי יותר מבנות ירושלים. והיינו, לפי שע"י ההעלם וההסתר ובפרט ע"י הניגוד נעשה תוקף הצמאון והביטול לאלקות, כי, ביטול הנשמה בהיותה למעלה, הנה אף אשר חי הוי' אשר עמדתי לפניו, מ"מ הרי זה בהגבלה, ודוקא ע"י ההעלם והשחרות נעשה צמאון וביטול בל"ג. וכידוע המשל^מד מאמת המים, שכאשר יש סתימה שמעכבת את הילוך המים, אזי נעשה בה התגברות ביותר עד שהיא לוקחת בהליכתה גם את הסתימה עצמה. וכמו"כ יובן גם בהגוף ונה"ב שהם כמו סתימה המעכבים על הילוך הנשמה, שעי"ז נעשה בה תוקף הצמאון כו'.

והנה הענין דנאוה ישנו באמת גם בכל השנה, אלא שבכל השנה הרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכן לא ניכר הענין דנאוה שנעשה ע"י הירידה. אמנם ביוהכ"פ, אשר מחמלתך שחמלת עלינו נתת לנו את יום צום הכפורים הזה את יום סליחת העון הזה ואת יוםמקרא קודש הזה, הנה אז נתגלה בחי' ונאוה שע"י ירידת הנשמה למטה. והנה, גם תנועת התשובה דיוהכ"פ היא בחי' ונאוה, לפי שהתנועה דתשובה היא התגברות הצמאון שנעשה ע"י העלם והסתר. וזהו מ"ש במדרש ונאוה ביוהכ"פ, שיש בזה ב' ענינים, הא', שע"י הכפרה דיוהכ"פ מתגלה בחי' ונאוה של כל השנה, והב', מצד תנועת התשובה דיוהכ"פ. וע"פ משנת"ל שכל הענינים הם בדרך כלל ופרט, הנה גם בכל ימי השנה יש מעין יוהכ"פ, והוא זמן התפלה, שאסור באכילה ושתי', לפי שהוא מעין דיוהכ"פ, הנה גם אז הוא בבחי' ונאוה.

ה) וממשיך בכתוב כאהלי קדר כיריעות שלמה, היינו, שענין יריעות שלמה דקאי על המקיף דסוכה (כנ"ל ס"ב), נמשך ע"י אהלי קדר, דאיתא במדרש שאהלי קדר הם כעורים ושחורים וסמרטוטין, ומ"מ נעשה מזה בחי' יריעות שלמה. והיינו, דכשם שנת"ל שהענין דנאוה נעשה ע"י שחורה אני, כמו"כ הענין דיריעות שלמה נעשה ע"י אהלי קדר, שהם כעורים ושחורים וסמרטוטין.

והענין הוא, דאהלי קדר קאי על הלעו"ז (כמארז"ל^מה שאברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו), שהם י"א נשיאים דלעו"ז, וכנגדם הם י"א סממני הקטורת. ומבואר במ"א^מו הטעם שבקדושה המספר הוא עשר, כמאמר^מז עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, ובלעו"ז המספר הוא י"א, דלכאורה איך יתכן שיהי' חוטא נשכר, אך הענין הוא, דהנה, בכל דבר יש חיות אלקי, כמ"ש^מח ואתה מחי' את כולם, וא"כ, גם למטה מטה בלעו"ז יש חיות אלקי. אך החיות שנמצא בהלעו"ז בפנימיות (שהרי ענין החיות הוא בפנימיות), עליו נאמר^מט נר רשעים ידעך, היינו, שנכבה ממנו האור אלקי. אבל ישנו גם החיות דקדושה שהוא בבחי' מקיף עליהם, והו"ע המקיף דלבונה זכה, שנקרא בשם זכה, ע"ש שאינו מתערב עמהם ומובדל מהם, ולכן נשאר באופן של זכות וטהרה, והוא בחי' הי"א.

והנה כל הענינים שבלעו"ז ישנם גם בקדושה, אלא שבקדושה הוא בדרך נפלא מאשר בלעו"ז, ולכן הנה גם בקדושה ישנו בחי' המקיף, אלא שאינו נמנה במנין הספירות, והו"ע אנת הוא חד ולאבחושבן^נ, והיינו, שבלעו"ז הוא במספר י"א, משא"כ בקדושה הרי אמרו עשר ולא אחד עשר, לפי שבחי' המקיף הוא אנת הוא חד ולא בחושבן, שבחי' זו אינה בחשבון הספירות, אלא מופלאת ומובדלת מהם. ועד"ז מצינו ג"כ בענין כה"ג, שנוסף לכך שהכהנים מובדלים מכל שבט לוי^נא, דלויים הו"ע הטהרה וכהנים הו"ע הקדושה^נב, הנה בכהנים גופא כתיב^נג ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, שהוא דוגמת בחי' אנת הוא חד ולא בחושבן. וכמו שהוא בנפש כך הוא במקום, שבביהמ"ק גופא הי' המקום דקדש הקדשים שהוא המקודש ביותר. וענינו בזמן הוא יוהכ"פ. וזאת היתה עבודת אהרן כה"ג בקה"ק ביוהכ"פ, שע"י הקטרת י"א סממני הקטורת, שהו"ע בחי' הי"א שבקדושה, באופן דאנת הוא חד ולא בחושבן, נעשה הבירור והתיקון די"א הנשיאים דלעו"ז. וכמו"כ הוא גם בכאו"א בעבודה בנפש, שע"י העבודה דכה"ג שבנפשו בקדה"ק שבנפשו ביוהכ"פ, יכול הוא ללחום ולתקן את הלעו"ז. והיינו, שלא מספיקה העבודה שמצד הכחות פנימיים, לפי שכל הענינים שישנם בקדושה ישנם גם בלעו"ז, כמ"ש^נד את זה לעומת זה עשה האלקים, ולכן יש צורך בענין שישנו בקדושה בלבד, שעל זה אמרו^נה בבואה דבבואה לית להו, והו"ע היחידה שבנה"א, הנה ע"י התעוררות בחי' יחידה, שזוהי העבודה דיוהכ"פ, נעשה בירור י"א הנשיאים דלעו"ז. וזהו ענין אהלי קדר, דאיתא במדרש אע"פ שנראין מבחוץ כעורים ושחורים וסמרטוטין, הרי מבפנים (בפנימיותם) הם אבנים טובות ומרגליות, והיינו, שע"י העבודה דיוהכ"פ בבחי' יחידה, מתגלה הפנימיות שבהם.

וזהו כאהלי קדר כיריעות שלמה, שע"י הבירור דלעו"ז (אהלי קדר) נמשך בחי' המקיף דקדושה (יריעות שלמה) שמאיר בגילוי בחג הסוכות, וכנ"ל שביוהכ"פ הוא בכסה, ונמשך בגילוי בסוכות בצל הסוכה שנקרא צלא דמהימנותא^נו. ויובן ע"פ משנת"ל בענין ונאוה שנעשה ע"י השחרות, שהו"ע העבודה דתומ"צ בכחות פנימיים, ומכ"ש בנוגע לעבודה דיוהכ"פ, שאז דומים למלאכים^נז, והעבודה היא באופן של מס"נ בהנחת כל עצמותו, ועי"ז נמשך ונתגלה בחי' המקיף דקדושה, שגדלהמעלתו ביותר. וכמובן גם ממה שמצינו גם בבחי' המקיף כפי שנמצא בלעו"ז, דהנה, כאשר המרגלים טענו לא נוכל לעלות גו' כי חזק הוא ממנו^נח, א"ת ממנו אלא ממנו כביכול כו'^נט, השיבו יהושע וכלב ואמרו סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום^ס, היינו, שהקב"ה העביר המקיף מעליהם ולכן אין בכחם לעשות כלום, ומזה מוכח, שלפי טעותם שלא סר צלם מעליהם, אלא יש בהם המקיף שנקרא צל, הנה בחי' המקיף הוא חזק כ"כ עד שאפילו אצל דור המדבר שהי' דור דיעה^סא הי' מקום לומר שחזק הוא ממנו, שכל זה הוא מצד מעלת המקיף גם כפי שנמצא בלעו"ז, ומכ"ש כפי שהוא בקדושה, בחי' אנת הוא חד ולא בחושבן. וזהו"ע יריעות שלמה, המקיף דסוכה, צלא דמהימנותא, שמתגלה בסוכות ע"י העבודה דיוהכ"פ, והו"ע הוי' צלך^סב.

ו) וזהו גם מה שאמרו רז"ל^סג עה"פ^סד כי הוי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך, מהו להצילך, חד אמר להגן עליך להיות צל על ראשך, וחד אמר לרוקן כל נכסי האומות וליתן לך, כד"א^סה ונצלתם את מצרים. והענין הוא, דפירוש הא' להצילך מלשון צל ומקיף, הו"ע העבודה שמצד המקיף דיחידה, שעי"ז נמשך סוכ"ס גם בכחות הפנימיים, עד שנעשה אצלו מוח שליט על הלב^סו ולבו ברשותו^סז. ואח"כ הוא פירוש הב' מלשון ונצלתם את מצרים, לרוקן כל נכסי האומות, שנקראו על שם מצרים^סח, והיינו, שבכל מקום ומקום שאליו בא איש ישראל, צריך להוציא משם את ניצוצות הקדושה. אמנם, הוצאת הניצוצות מהקליפות בלבד אינו מספיק עדיין, אלא צריך גם ליתן לך, והיינו, שעי"ז שמתייחד עמהם הרי הוא מברר מזכך ומעלה אותם לקדושה. וזהו"ע יריעות שלמה שבא ע"י הבירור דאהלי קדר, שהו"ע בירור הניצוצות מהקליפות והעלאתם לקדושה עד שזדונות נעשים כזכיות, ועי"ז נמשך הגילוי בחג הסוכות בבחי' צלא דמהימנותא.ז) וזהו חסידים ואנשי מעשה כו' אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתינו כו' אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחל לו, שהו"ע עבודת התשובה בשמחה, והיינו לפי שתשובה זו היא תשובה עילאה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, כמו שהיתה הנשמה קודם ירידתה, ולמעלה יותר, עד שמתאחדת בעצמותו ומהותו ית', ומצד זה נעשה גודל השמחה. והשמחה שבתשובה זו נמשכת גם בכחות הפנימיים, שכל עניני עבודתו בג' הקוין הם בשמחה ובטוב לבב, שזהו שלימות העבודה כאשר היא בריבוי השמחה. ומזה נמשך גם שכל עניניו הגשמיים הם בשמחה ובטוב לבב, ועד לתכלית שלימות השמחה שיתגלה לעת"ל בגאולה השלימה, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

**********בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. איתא בזהר^א אודות הסדר דחג הסוכות, שאז באים "אושפיזין", אורחים, ומונה אותם על הסדר: אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף ודוד.

ומבאר מ"ש^ב "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" – "בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו, אלא קדמאה לאושפיזי, תניינא לבני עלמא", דהיינו ש"תשבו" קאי על האושפיזין, ו"ישבו" קאי על העניים, אורחים דעלמא.

וממשיך, שצריכים ליתן את חלקם של האושפיזין לאותם עניים "בני עלמא", ומבאר את העונש למי שאינו עושה כן, ולאידך גיסא, השכר למי שעושה כן ומכניס לסוכתו את "בני עלמא" – שכל האושפיזין מברכים אותו, ומפרט את הברכות שמברך אותו כאו"א מהאושפיזין.

ולכן מצינו בפוסקים^ג – וכן הוא המנהג בפועל – שבחג הסוכות יש ליתן צדקה בשופי.

וע"פ דברי הגמרא^ד אודות החילוק בין הנותן לעני ממון לבין הנותן לו מזונות, שיש מעלה יתירה בנתינת מזונות משום ד"מקרבא הנייתה" – מובן, שבהכנסת אורחים בסוכות (ש"מקרבא הנייתה") יש מעלה יתירה על נתינת צדקה בממון, ובמילא גם השכר הוא גדול ביותר – שזוהי ברכת האושפיזין.

ב. והנה, ידוע^ה שעניני חודש תשרי הם ענינים כלליים על כל השנה. כשם שהקבלת-עול והיראה דראש-השנה, והתשובה דיום-הכפורים, הם ענינים כלליים על כל השנה – כן הוא בנוגע להשמחה דחג הסוכות,שנקרא "זמן שמחתנו"^ו (דאף שכל המועדים הם "מועדים לשמחה"^ו, הרי דוקא חג הסוכות נקרא בפירוש ובגלוי "זמן שמחתנו"), שממנה נמשכת שמחה על כל השנה כולה – שמחה ברוחניות ושמחה בגשמיות.

והכלי לשמחה זו הוא – נתינת הצדקה, ובאופן ד"מקרבא הנייתה", כנ"ל.

ועוד זאת, שגם נתינת הצדקה עצמה צריכה להיות בשמחה ובטוב לבב, ועי"ז תהי' גם העבודה בשאר הב' קוין בשמחה ובטוב לבב^ז, שבאופן זה היא שלימות העבודה, כדאיתא ברמב"ם^ח ששלימות העבודה היא בהיותה בשמחה ובטוב לבב, ועי"ז נמשכת גם שלימות ההשפעה בגשמיות, וכל ענינים אלו נעשים כלי לשלימות הגאולה העתידה במהרה בימינו.

*

ג. בנוגע לפרטי ברכות האושפיזין (דיום זה) – איתא בזהר^ט:

"ויצחק קארי עלי' כל כלי יוצר עליך לא יצלח^י. אמר ר"ש האי דוד מלכא אמר לי' . . אבל יצחק קאמר גבור^יא בארץ יהי' זרעו וגו' הון ועושר בביתו וגו'".

ובביאור ב' הדעות בנוגע לברכתו של יצחק – מבאר אדמו"ר האמצעי בסידור^יב:

"ויצחק קארי עלי' כל כלי יוצר עליך לא יצלח, כי יצחק הוא מבחי' גבורה . . כדי לדחות החיצונים, וז"ש כל כלי יוצר עליך מהחיצונים לא יצלח", והיינו, שתוכן הברכה הוא – הטלת פחד על אוה"ע.

אמנם, "ר"ש אינו רוצה לפרש זה הפסוק ביצחק שהוא יאמר כל כלי יוצר כו', לפי שגבורות דיצחק עדיין הם בבחינת האצי' ממש בלא תערובות טו"ר כלל . . וכמ"ש^יג לא יגורך רע, לא יגור במגורך רע כלל וכלל . . וז"ש ר"ש דפסוק זה דכל כלי יוצר כו' . . לא יצחק קאמר לי', שאינו צריך למלחמה כלל מטעם הנ"ל, אלא דוד מלכא אמר לי' שצריך למלחמה", וכפי שמצינו שדוד עשה מלחמה עם אלו הלוחמים ומנגדים ל"ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה"^יד.ד. ההוראה מענין זה:

כאשר יהודי מכניס עצמו בד' אמות של תפלה – כפי שתפלה צריכה להיות ע"פ שולחן-ערוך, דהיינו בהקדמת "דע לפני מי אתה עומד"^טו,

וכן כשמכניס עצמו בד' אמות של תורה – כפי שהתורה צריכה להיות ע"פ שולחן-ערוך, בהקדמת ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", דהיינו שיודע שהתורה אינה ענין של שכל אנושי שיש לו שייכות לאומות-העולם ("כל העמים"), כי אם היא ענין שלמעלה מהשכל, אלא שהקב"ה נתנה במתנה ("ונתן לנו") לישראל, כיון שיש בהם "חלק אלוקה ממעל ממש"^טז, ולכן יש ביכלתם "לקחת" ענין שלמעלה מהשכל, ובמילא יודע הוא שבלמדו תורה אין לו להכניס סברות אישיות הנובעות מנגיעות אישיות,

הנה בהיותו ב"ציור" זה, שזהו ה"ציור" של יצחק – אזי אין לו כל צורך להתעסק עם מנגדים כלל, כיון שנמצא במעמד ומצב ש"לא יגורך רע".

משא"כ מי שמסיבות שונות אינו סגור בד' אמות של תורה ושל תפלה, אלא מוכרח לצאת לרחוב, כדי להפוך את הרחוב ל"מקדש מעט"^יז להקב"ה, בדוגמת דוד המלך, שיצא למלחמה כדי לכבוש כברת-ארץ זרה ולעשות ממנה ארץ-ישראל – צריך הוא אמנם להלחם עם המנגדים, אבל, אין לו להתיירא מהם, כיון שיש לו הברכה והכח מדוד המלך: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח".

ה. הפסוק שאכן שייך ליצחק הוא "גבור בארץ יהי' זרעו גו' הון ועושר בביתו גו'".

ומבאר בזה אדמו"ר האמצעי: "גבור בארץ כו', שהוא ג"כ בחינת גבורות דיצחק, כמבואר במ"א^יח ע"פ^יט וארבה את זרעו כו', שארבה בגימטריא יצחק, להיותו מבחי' גבורות המחלקים השפע לחלקים רבים מאד . . וע"כ עיקר השפעה המתקבלת במקבל הוא רק מבחי' גבורות דיצחק . . להיותו עיקר המשפיע, והיינו מטעם שמחלק לחלקים ויוכל המקבל לקבל".[וכידוע^כ שכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע הי' שואל, שהכתוב מתחיל "וארבה את זרעו", ומסיים "ואתן לו את יצחק", וא"כ, היכן הוא הריבוי?! – אך הענין הוא, שהריבוי הוא מצד ההתחלקות שע"י הגבורות דיצחק].

וכידוע המשל בזה מחכם גדול הרוצה להשפיע דבר חכמה לילד קטן, שמוכרח הוא לחלק את ההשפעה ע"י גבורות וצמצומים, ועד שמצד ריבוי התחלקות הגבורות יוכל השכל להגיע לכאו"א, גם לילד קטן. וזהו גם מה שאמרו חז"ל^כא "והעמידו תלמידים הרבה", שזהו הריבוי שמצד התחלקות הגבורות.

אמנם, כיון שמצד הגבורות אפשר שהאור יהי' מצומצם ביותר – לכן ממשיך בפסוק שלאחריו "הון ועושר בביתו גו'", דהיינו שאף שהאור בא בהתחלקות, מ"מ, ישנו כל האור בשלימותו. והו"ע הגבורות כפי שהם בשרשם בבינה, ששם ישנו ריבוי אור. וזהו גם מ"ש^כב "מצפון זהב יאתה" – דאף שהוא "מצפון", שהו"ע קו הגבורות, מ"מ "זהב יאתה", שהוא בריבוי ביותר.

ו. וההוראה אלינו:

הן אמת שצריכים להיות בה"ציור" דיצחק, בד' אמות של תורה וד' אמות של תפלה; לא להלחם עם מנגדים, אלא להיות במצב שבו מלכתחילה "לא יגורך רע" (כנ"ל ס"ד),

אבל אעפ"כ, אין זה באופן שצריך להסתגר לעצמו, כי אם, לצאת לרחוב ולפעול על הזולת – "והעמידו תלמידים הרבה", אלא, שאין זה בדרך מלחמה, כי אם בדרך השפעה.

ואע"פ שההשפעה צריכה להיות בצמצום – אעפ"כ, צריך שיהי' בה כל האור בשלימותו.

ז. בהאמור לעיל שבמדריגת יצחק "לא יגורך רע" – יש להקשות לכאורה מהענין ד"רישי'^כג דעשו בגו עיטפי' דיצחק"?

והביאור בזה^כד – שמציאותו של עשו בהיותה אצל יצחק היא כפי שעשו הוא באופן טוב, שזהו"ע "רישי' דעשו",– וע"ד מארז"ל^כה "אמר ר"ש בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו", והרי מצות כיבוד אב היא אחת מעשרת הדברות, ועד שהשוה הכתוב כבודו לכבוד המקום^כו –

אבל עניני רע שבעשו – לא ראה אותם יצחק, כמ"ש^כז "ותכהין עיניו מראות", כיון שבמדריגת יצחק "לא יגורך רע", כנ"ל.

וההוראה מזה: כאשר מגיע יהודי אל יצחק – הרי כפי שיצחק רואהו, אין בו אלא טוב, והרע שבו מתבטל, או עכ"פ מתעלם באותה שעה. וראייתו של יצחק פועלת על אותו יהודי גם לאח"ז, שהטוב שבו מתגלה ומנצח את הרע.

ח. נוסף על האושפיזין שבזהר, ישנם גם האושפיזין החסידיים^כח. והאושפיזא דיום זה הוא – הרב המגיד.

והרי גם בהנהגתו של המגיד מצינו הענין ד"לא יגורך רע" – כידוע שענין ההתנגדות לא הגיע למקומו של המגיד^כט; משא"כ אצל תלמידי המגיד, וכן אצל הבעש"ט – היו הרדיפות במקומם.

וכאמור, ההוראה מכל הנ"ל בעבודתנו היא – שצריכים להיות בה"ציור" ד"לא יגורך רע", ואז אין מקום למציאותם של מנגדים כלל, שהרי אפילו "מעט אור דוחה הרבה מן החושך"^ל, ועאכו"כ שריבוי אור החסידות יש בכחו לפעול, שבמקומו, ובכל מקום בואו, לא תהי' לו התנגדות כלל.

***

ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה חסידים ואנשי מעשה.

***

י. על יסוד הכלל שישראל הם תמיד "מהלכים"^לא, היינו, שמיום ליום צריכה להיות אצלם עלי', כמ"ש^לב "ילכו מחיל אל חיל" – מובן,שהעלי' שלאחרי יוהכ"פ היא למעלה עוד יותר מהעלי' שביוהכ"פ. והיינו, שמבלי הבט על גודל העלי' שביוהכ"פ, ובפרט בתפלת הנעילה – הנה העבודה שלאחרי יוהכ"פ היא נעלית עוד יותר^לג.

– כן משמע מהמבואר בא' המאמרים^לד, במעלת העבודה דהעלאת הניצוצות (שזוהי העבודה דכל השנה כולה) לגבי מקיף דלבונה זכה (שזוהי עבודת הקטורת דיוהכ"פ), "כי גדול המצווה ועושה^לה, והעלאת הניצוצות נצטווינו בתורה בפרטי מצוות רבים להעלותן, אבל מקיף דלבונה זכה . . אלמלא לא מסרו ס"מ למשה רבינו ע"ה^לו, לא הי' בדין שהקב"ה יגלהו לו".

וכן רואים אנו במוחש, שביוהכ"פ, שבו נמצאים במשך כל היום בבית-הכנסת, לבושים במשך כל היום ב"קיטל", טלית ו"גאַרטל", ודומים למלאכים^לז – קל הרבה יותר לעבוד עבודת היום מאשר בימי החול, כשנמצאים ברחוב, בעבודה או בחנות וכו'. וכיון שהעבודה בימות החול קשה יותר, הרי מזה גופא מוכח שזהו עיקר העבודה.

וההוראה מזה:

אם במשך כל השנה מתכוננים עבור העבודה דיוהכ"פ שתהי' כדבעי – עאכו"כ שכדאי להשקיע את הכוחות הגדולים ביותר, ואת ההשתדלות הגדולה ביותר, על כל ענין פרטי בעבודת ה' שבכל השנה, שיהי' כדבעי.

ומובן, שענין זה גופא שעבודתו במשך כל השנה תהי' כדבעי – הנה הנתינת-כח על זה היא מעבודת יוהכ"פ.

ומיוהכ"פ נמשך ענין זה למטה בגילוי בחג הסוכות, "ליום חגנו"^לח, ועי"ז ממשיכים גם את השמחה דסוכות על כל השנה כולה.

יא. ואם על כל השנה כולה צריכים להמשיך את השמחה דסוכות – הרי פשיטא שבחג הסוכות עצמו יש להמשיך את השמחה בכל המקומות, וכפי שהונהג לאחרונה, שנוסעים להתוועד בערי השדה^לט.ומובן, שאין לשכוח גם אודות "ברוקלין"... ולכן יתוועדו גם כאן בכל לילה, ובאופן ד"לילה כיום יאיר"^מ, כדי להאיר את חשכת הגלות, ולהביא את הגאולה השלימה, בקרוב ממש.

**********

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org