134

יו"ד. ויש לומר, שזהו גם הביאור (בעבודה) בזה שהענין דתשובה תתאה הוא (לא רק "תשוב ה"א תתאה מבחי' גלות"^ז, אלא גם) "תשוב ה"א תתאה למקומה להתייחד ביה"ו"^לד:

הענין דה"א תתאה בפני עצמה (בע­בודת האדם) הוא הביטול דקבלת עול מלכות שמים מצד בחינת הנשמה המלו­בשת בגוף^לה; ואילו הענין ד"תשוב ה"א תתאה למקומה להתייחד ביה"ו" הוא, שהביטול דקבלת עול (ה"א תתאה) יהי' באופן שיורגש בו שהוא קשור ומיוחד עם ה"תכלית היחוד" שמצד עצם הנש­מה, האותיות יה"ו.

יא. ע"פ כל הנ"ל יובן כיצד הביאור במלת תשובה ע"ד הסוד (תשוב ה') מוסיף הבנה ב"מצות התשובה" (שעל האדם):

ע"י אריכות הביאור איך שה' תתאה אינה ענין בפני עצמו אלא היא המשכה מג' אותיות הקודמות, וענין התשובה הוא להשיב ה"א תתאה "למקומה" (כפי שהיא מיוחדת עם שאר האותיות דשם הוי')^לו — נתוסף חידוש ב"מצות התשו­בה", בגמירת הלב "לבל ישוב כו' למרוד במלכותו ית' כו'", דהגם שעיקר ענינה הוא הקבלת עול בנוגע ל"סור מרע" ("לבל ישוב כו' למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו"), ה"א תת­אה, מ"מ צריכה להיות מיוחדת עם ה­עבודות השייכות לשאר האותיות דשם הוי'.

ולכן נוגעת ההקדמה אודות הענין דתשובה עילאה גם ל"התחלת מצות ה­תשובה ועיקרה", כי גם תשובה כפשוטה צ"ל באופן שיורגש בה הענין דתשובה עילאה (כנ"ל סעיף ט).

יב. עפ"ז מובן, שהתיבות "לבאר היטב בהרחבת הביאור" — שהן "לנגד הב' בחי' תשובה שנקט אח"כ, תשוב ה' תתאה, תשוב ה' עילאה" (כהובא לעיל מהערות אאמו"ר) — אינן רק רמז בעל­מא, אלא ביאור (וחידוש) באופן עשיית "התחלת מצות התשובה ועיקרה".

ולכן אומר אדה"ז "לבאר היטב בהר­חבת הביאור בהקדים מ"ש בזוה"ק כו'", כדי שיהי' ברור [ע"י הוספת תיבת "בהק­דים"] דמ"ש "לבאר היטב בהרחבת הבי­אור" קאי לא (רק) על "מ"ש בזוה"ק כו'" (כפשטות משמעות הלשון), אלא הוא (גם) ענין לעצמו:

בכדי ש"התחלת מצות התשובה ועיק­רה" תהי' "באמת ובלב שלם", הרי "ההכ­רח"^לז שתהי' באופן הנרמז בלשון "לבאר היטב בהרחבת הביאור".

זאת אומרת: אע"פ שמצות התשובה היא "שיגמור בלבו. . לבל ישוב כו' למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך" ("סור מרע"), הענין דה"א תתאה, מ"מ, צ"ל נרגש בה גם הוא"ו^לח — היינו, שה"לבאר" צ"ל "היטב", שבהקבלה שלא למרוד במלכותו ית' צ"ל נרגש

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org