שם ס"כ
אם רוצה ללבוש הטלית קטן מיד בקומו כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית, והרי עדיין אין ידיו נקיות ולא יכול לברך, יכול ללובשו בלא ברכה, ולכשינקה ידיו ימשמש בציציותיו ויברך, דהמשמוש הוא כאילו לובשו עכשיו. ואם בדעתו להתעטף בטלית אחרת מיד שינקה ידיו א"צ למשמש ב[זו] ולברך עליה, רק יברך על הטלית שלובש אח"כ ויכוין במחשבתו לפטור גם את זאת שלבש כבר.
א. הטעם שפירש רבנו שלבישת הט"ק מיד בקומו הוא כדי שלא ילך ד' אמות בלא ציצית, י"ל ע"פ המבואר בט"ז סק"ט (עפמ"ש בפמ"ג במש"ז בביאור דבריו) דדוקא מש"ה הוא דשרי להקדים וללובשו כשאין ידיו נקיות אף שעי"ז לא תהיה ברכתו עובר לעשייתן ממש, וחשיב כא"א בענין אחר, אבל בלא"ה צריך להמתין מללבוש עד שיהיו ידיו נקיות כדי שתהיה ברכתו עובר לעשייתן.
ב. יש לברר ענין משמוש זה ומה תכליתו, ותחלה יש להעתיק לשון הרשב"א באסיפת זקנים מנחות ל"ז ע"א לענין ברכת להניח תפילין, וז"ל: והמשמוש אינו הנחה גמורה שיברך להניח על המשמוש, אלא שאם היה מברך עליהם בלא משמוש איך יברך להניח וכבר הם מונחים בראשו ואינו עושה שום מעשה שדומה להנחה, אבל הממשמש בהם ונזכר מהמצוה שנצטווה להניחם וממשמש לכך בהם הוי כאילו מניחם ומברך עליהם להניח כאילו היה מניחם, עכ"ל.
ולכאורה אין כוונתו לומר שכשאינו עושה מעשה אינו יכול לברך כלל, דודאי יכול לברך כיון שהיא מצוה שעדיין עשייתה קיימת (כמבואר ברמב"ם פי"א מהל' ברכות ה"ה לענין דיעבד, ועיין באבודרהם ברכת המצוות ומשפטיהם בשם בעל המאור דמשמע דאפילו לכתחילה יכול לברך לאחר העשיה במצוה נמשכת, אבל סברא זו נדחתה מהלכה), אלא שאינו יכול לומר להניח כיון שאינו מניח עכשיו, וע"ז מהני משמוש דהוי כאילו מניח עכשיו.
אמנם לפ"ז צ"ע בנדו"ד גבי ציצית, דהא מצות ציצית אינה בעצם מעשה העיטוף וקיומה הוא לאחר העיטוף (כמבואר לעיל בדברינו לסעיף ב'), ומבואר בתוס' הרא"ש יבמות צ' ע"ב (שהבאנו שם) שזהו פירוש תיבת להתעטף היינו להיות מעוטף, וא"כ למה צריך למשמש והרי יכול לברך להתעטף על מה שהוא מעוטף מכאן ואילך. ובדוחק היה אפשר ליישב שהכוונה בתיבת להתעטף אינה על הנפעל (להיות מעוטף) גרידא, אלא על הפועל (העיטוף) שעל ידו בא הנפעל (וע"ד המבואר בדברינו לעיל שם בשיטת רבנו בסידורו לענין הא דבעינן עובר לעשייתן), ולכן צריך למשמש בציצית כדי שיהיה פועל שיחול עליו לשון להתעטף1.
אבל גם בלא"ה הנה רבנו כתב להדיא דלא כהבנה הנ"ל בדעת הרשב"א, דז"ל רבנו לקמן סי"ח ס"ז: המתעטף בציצית קודם שיעלה עמוד השחר כגון בימי הסליחות לא יברך עליהן, ולכשיאור היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, משום דהממשמש הוא כאילו לובשן עכשיו, ואם לא ימשמש בהן איך שייך לברך עכשיו על מה שלבש כבר קודם שעלה עמוד השחר, עכ"ל. הרי נראה כמעט ברור מלשונו דהא דבעינן משמוש אין זה מפני לשון הברכה שהוא על הפועל, אלא דגם בלא"ה אינו שייך לברך עכשיו על הציצית כיון שאינו לובשן עכשיו. והדבר צריך ביאור, דלמה לא יברך על קיום המצוה שהיא מצוה נמשכת ועדיין מקיימה עכשיו כנ"ל.
ועכצ"ל בדעת רבנו דאף היכא דקיום המצוה הוא הנפעל (כמו במצות ציצית כנ"ל), מ"מ כל מה שתיקנו חכמים ברכה הוא על פועל המצוה ולא על הנפעל, ואם אינו עושה המצוה בפועל עכשיו אינו יכול לברך אף שעדיין מקיימה, ולזה מועיל המשמוש דחשיב כאילו עושה המצוה בפועל עכשיו2.
[ובדרך הרמז יש למצוא מקור לדבר בשני הטעמים שהובאו בריטב"א פסחים ז' ע"ב להא שתיקנו חז"ל לברך על המצוות קודם לעשייתן, אי משום כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, אי משום שהברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף, דמדיוק הלשון בב' טעמים אלו משמע דבעינן מעשה דוקא, ואכ"מ].
ועכ"פ זה פשוט שהמשמוש אינו משום עובר לעשייתן (היינו דנימא דאין הברכה פוטרת המצוה אלא כשהיא עובר לעשייתה ולכן אם לא ימשמש אין ברכתו פוטרת הטלית שכבר לבש), דא"כ מה מהני זה שלובש טלית אחרת, דמ"מ טלית הראשונה לא פטר כיון שלא בירך עובר לעשייתה, ויצטרך למשמש בטלית הראשונה, אלא ודאי חשיב עובר לעשייתן גם בלא משמוש כיון שהמצוה נמשכת, רק שצריך שהברכה תחול על איזה מעשה ואל"כ אינו יכול לברך כנ"ל, ולזה צריך למשמש דהו"ל כאילו לובשו עכשיו, וק"ל.
ולפי משמעות לשון רבנו דבלא משמוש אינו יכול לברך כיון שאינו עושה מעשה כנ"ל, צ"ע גבי ברכת לישב בסוכה איך מברך אח"כ אם לא בירך בשעת תחלת סעודתו (כמבואר לקמן סתרל"ט סט"ז), והרי אינו עושה מעשה באותה שעה, ואף שהוא בתוך הסוכה, הרי גם בנדו"ד הטלית עליו ואעפ"כ אינו יכול לברך ללא מעשה. וי"ל דבציצית ותפילין מה שהם עליו לא חשיב מעשה, משא"כ כשיושב בסוכה הרי הוא עושה שם מעשה דירה, ואף שמעשה זה הוא באופן דשב ואל תעשה, מ"מ זה גופא גדר המעשה בישיבת סוכה שיושב שם כשם שיושב בדירתו, ולכן א"צ למשמוש. ועצ"ע.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור