אגרת הקדש, פרק כ״ד

כד

[מ: כג תשרי] [פ: כד תשרי]אהוביי, אחיי, אל נא תרעו. ריעים האהובים ליוצרם ושנואים ליצרם. ואל יעשה אדם עצמו רשע שעה אחת לפני המקום, אשר בחר בה מכל היום, להקהל ולעמוד לפניו בשעה זו, שהיא עת רצון לפניו, להתגלות, לבוא אל ה״מקדש מעט״, לפקוד לשכינת כבודו, ״השוכן אתם בתוך טומאותם״, ולהמצא לדורשיו ומבקשיו ומייחליו. והמספר בצרכיו – מראה בעצמו שאינו חפץ להתבונן ולראות בגילוי כבוד מלכותו, ונעשה מרכבה טמאה לכסיל העליון, שנאמר עליו: ״לא יחפוץ כסיל בתבונה כו׳״, כמו שכתבו הזהר והאר״י זכרונו לברכה, דהיינו, שאינו חפץ להתבונן ולראות ביקר תפארת גדולתו של מלך־מלכי־המלכים הקדוש־ברוך־הוא, הנגלות למעלה בשעה זו, וגם למטה – אל החפצים להביט אל כבודו וגדלו, המתעטף ומתלבש בתוך תיבות התפלה הסדורה בפי כל, ומתגלה לכל אחד לפי שכלו ושורש נשמתו, כדכתיב: ״לפי שכלו יהולל איש״ – ״יהלל״ כתיב. ו״מלכותא דרקיע – כעין מלכותא דארעא״, שדרך המלך להיות חביון עוזו בחדרי חדרים, וכמה שומרים על הפתחים, (עד) אשר כמה וכמה, מצפים ימים ושנים לראות עוזו וכבודו, וכשעלה רצונו להתגלות לכל, והעביר קול בכל מלכותו להקהל ולעמוד לפניו, להראותם כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו, מי שעומד לפניו ואינו חושש לראותו ומתעסק בצרכיו – כמה גרוע וסכל ופתי הוא, ונמשל כבהמות נדמה בעיני כל הבריות. וגם, הוא בזיון המלך, בהראותו לפניו, שאינו ספון בעיניו לקבל נחת ושעשועים מהביט אל כבודו ויפיו, יותר מעסק צרכיו. וגם, הוא מתחייב בנפשו למלך, על הראות קלונו ובזיונו את המלך לעין כל רואה. ועל זה נאמר: ״וכסילים מרים קלון״, כלומר: אף שהוא כסיל לא יהיה ״מרים קלון״, שיהיה נראה הקלון לעין כל. [מ: כד תשרי]ועל כן קבעו חכמינו־זכרונם־לברכה בתפלה: ״כאלו עומד לפני המלך״, על כל פנים יהיה מראה בעצמו כאלו עומד כו׳ לעין כל רואה בעיני בשר אל מעשיו ודיבוריו, אף שאין לו מחשבה – לכסיל. ועל זה הענין נתקן כל התפלות, למתבונן בהם היטב. ומי שאינו מראה כן – מתחייב בנפשו. ועליו אמרו בזהר הקדוש: ״דאנהיג קלנא בתקונא עילאה ואחזי פרודא, ולית ליה חולקא באלהא דישראל״, רחמנא לצלן. על כן, שליחותייהו דרבותינו־זכרונם־לברכה קא עבידנא, לגזור גזירה שוה לכל נפש, שלא לשוח שיחה בטלה משיתחיל השליח ציבור להתפלל התפלה עד גמר קדיש בתרא, שחרית ערבית ומנחה וכו׳. והעובר על זה בזדון – ישב על הארץ, ויבקש מג׳ אנשים שיתירו לו נידוי שלמעלה, ״ושב ורפא לו״, ולא חל עליו שום נידוי למפרע כל עיקר, כי מתחלתו לא חל, כי אם על המורדים והפושעים שאינם חוששים כלל לבקש כפרה מן השמים ומן הבריות על העון פלילי הזה. וגם, דוקא כשמדברים בזדון בשאט נפש, ולא על השוכח או שנזרקו מפיו כמה תיבות בלא מתכוין, שאינו צריך התרה כלל. ובוחן לבות וכליות אלקים צדיק. הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם: