אגרת הקדש, פרק כ״א

כא

[מ: יא תשרי] [פ: יג תשרי]אחר דרישת שלומם, כמשפט לאוהבי שמו, אל המתנדבים בעם, לעשות צדקת ה׳ עם ארצו הקדושה, לתת מדי שנה בשנה חוק הקצוב מעות ארץ הקודש, תבנה ותכונן במהרה בימינו, אליהם תטוף מלתי, ותזל כטל אמרתי, לזרז לזריזים, ולחזק ידים רפות במתן דמים מעות ארץ ישראל מדי שבת בשבתו, ולפחות מדי חדש בחדשו, מערכו הקצוב לערך שנה, וכל כסף הקדשים אשר עלה על לב איש להתנדב בלי נדר לפרנסת אחינו יושבי ארץ הקודש, מדי שנה בשנה. כי הנה, מלבד הידוע לכל גודל מעלת הזריזות בכל המצות, הנאמר ונשנה בדברי רבותינו־זכרונם־לברכה: ״לעולם יקדים אדם לדבר מצוה כו׳״, וזריזותיה דאברהם אבינו עליו־השלום היא העומדת לעד, לנו ולבנינו עד עולם. כי העקדה עצמה אינה נחשבה כל כך לנסיון גדול לערך מעלת אברהם אבינו עליו־השלום, בשגם, כי ה׳ דיבר בו: ״קח נא את בנך כו׳״ והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה׳ גם כי לא דיבר ה׳ בם. רק שאברהם אבינו עליו־השלום עשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו. וממנו למדו רבותינו־זכרונם־לברכה לקיום כל המצות בכלל, ובפרט מעשה הצדקה העולה על כולנה המגינה ומצלה בפירותיה בעולם הזה מכל מיני פורעניות המתרגשות, כדכתיב: ״וצדקה תציל ממות״, וכל שכן משאר מיני יסורים הקלים ממות כל שכן שטוב לנו גם בעולם הזה להקדימה כל מה דאפשר, שהרי אדם נידון בכל יום:

[מ: יב תשרי] [פ: יד תשרי]אך גם זאת מצאנו ראינו בעבודת הצדקה, מעלה פרטיות גדולה ונפלאה אין ערוך אליה, להיות מעשה הצדקה נעשית בפעמים רבות, וכל המרבה – הרי זה משובח, ולא בפעם אחת ובבת אחת, גם כי הסך הכולל אחד הוא, כמו שכתב הרמב״ם זכרונו לברכה בפירוש המשנה ששנו חכמים זכרונם לברכה: ״והכל לפי רוב המעשה״:

והנה, מלבד כי הרמב״ם זכרונו־לברכה ביאר היטב טעמו ונימוקו, כדי לזכך הנפש על־ידי רבוי המעשה, הנה מקרא מלא דיבר הכתוב: ״פעולת צדקה לחיים״, דהיינו, שפעולתה וסגולתה להמשיך חיים עליונים מחיי החיים אין־סוף ברוך־הוא לארץ החיים, היא ״שכינת עוזינו״, שעליה נאמר: ״ואתה מחיה את כולם״, והיא סוכת דוד הנופלת עד עפר, וכמאמר רבותינו־זכרונם־לברכה: ״גלו לאדום שכינה עמהם כו׳״, כי באתערותא דלתתא – ״להחיות רוח שפלים״ ד״לית ליה מגרמיה כלום״ – אתערותא דלעילא, ובפרט בהתנדב עם להחיות יושבי ארץ החיים ממש, ודי למבין. וכל משכיל על דבר גדול ונפלא כזה ימצא טוב טעם ודעת, כמה גדולים דברי חכמים זכרונם־לברכה שאמרו: ״הכל לפי רוב המעשה״, דהיינו מעשה הצדקה הנעשה בפעמים רבות, להמשיך חיים עליונים, ליחד יחוד עליון פעמים רבות. והיינו נמי כעין מה שכתב הרמב״ם: לזכך הנפש, כנודע מזוהר הקדוש דשכינה נקראת ״נפש״, כי היא חיינו ונפשנו, וכתיב: ״כי שחה לעפר נפשנו״. ולכן אמרו רבותינו־זכרונם־לברכה: ״גדולה צדקה, שמקרבת את הגאולה״, להקימה מעפר מעט מעט, ״עד כי יבא שילה״: