בס"ד. ש"פ האזינו, י"ג תשרי, ה'תשי"ט

בס"ד. ש"פ האזינו, י"ג תשרי, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף גו' ישאהו על אברתו, הוי' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר^א, ולעיל מיני' כתיב^ב יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, שעי"ז מגיעים אח"כ לבחי' כנשר יעיר קנו גו' ישאהו על אברתו, ועד שבאים לבחי' הוי' בדד ינחנו. והנה^ג, בפירוש ישאהו על אברתו איתא במדרש^ד שהנשר אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות כו', אלא נושאן על כנפיו. ועד"ז בנמשל למעלה, דהגם שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף^ה, הרי אמרו שרמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא^ו, היינו, שרמ"ח אברין דמלכא נעשים ע"י קיום רמ"ח מ"ע, וזהו ישאהו על אברתו, שהיא בחי' שלמעלה מרמ"ח מ"ע^ז. וצריך להבין איך אפשר לומר שישנו ענין שלמעלה מהמצוות, והיינו, שגם כפי שהמצוות הם בבחי' אברין דמלכא אינו מובן איך שייך שיהי' ענין שלמעלה מאברין דמלכא, ובפרט כפי שהמצוות הם בשרשם בבחי' רצון העליון, אזי יוקשה ביותר איך שייך שיהי' ענין למעלה מרצונו ית'.

ב) והענין הוא, דהנה מדת הנשר היא מדת הרחמנות, והו"ע התעוררות רחמים רבים על כל אחד מישראל. והנה, ענין הרחמנות כפשוטו שייך רק על מי שהוא חסר דוקא, דכיון שהוא חסר לכן מרחמים עליו. וגם כאשר אינו מרגיש שהוא חסר, הרי אדרבה, מצד זה גופא שאינו מרגיש שהוא חסר, אזי הרחמנות עליו גדולה ביותר. אבל מי שאינו חסר, הרי לכאורה לא שייך עליו ענין הרחמים. ולכאורה כן הוא גם ברוחניות, שענין הרחמים שייך על מי שהוא חסר דוקא, והיינו, מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, או גם מי שיש לו חסרון בדקות, כמ"ש^ח אני ושלמה בני חטאים, ופרש"י חסרים, שגם עליו שייך רחמים. אבלצדיק גמור שאינו חסר מאומה, הרי לכאורה לא שייך עליו ענין הרחמים. אבל באמת הנה כנשר יעיר קנו הו"ע התעוררות רחמים מלמעלה על כאו"א מישראל, והיינו, שגם צדיק גמור שלא חטא כלל, וגם אין לו חסרון בדקות, הנה גם עליו שייך ענין הרחמים.

והנה התעוררות הרחמים באה מצד ההתבוננות בענין מלכותך מלכות כל עולמים^ט, שכל העולמות התהוותם היא רק ממדת המלכות שהיא שם והארה בעלמא. ובהקדים הידוע שכל ענין ישנו בדרך כלל ופרט^י. הנה כמו שהוא בפרטיות בכל שנה, שבר"ה נעשה התחדשות החיות על כל השנה, שהחיות של השנה הבאה ישנו בר"ה בכח בלבד, שבו נמשך החיות מספירת המלכות, דזהו"ע בנין המלכות שבר"ה, הנה כמו"כ הוא גם בדרך כלל, בכללות ענין השתלשלות העולמות, הן העולמות שכבר ישנם בפועל, והן העולמות שיתהוו אח"כ, שהם נו"ן אלפים יובלות^יא, שזהו דיוק הלשון כל עולמים, כל בגימטריא חמישים, דקאי על נו"ן אלפים יובלות שיתהוו אח"כ, ועכשיו הם רק בכח, הנה חיותם הוא רק מספירת המלכות שהיא שם והארה בלבד. והיינו, דעם היות שהנו"ן אלפים יובלות (כל עולמים) הם בעלי' אחר עלי', ובפרט לפי המבואר במ"א^יב שכל השית אלפי שני דהוי עלמא וחד חרוב אינם אלא שבוע אחד, וע"פ חשבון זה מובן אריכות הזמן דשנה, שמיטה ויובל עד נו"ן אלפים יובלות, שכל משך זמן זה הוא באופן של עלי' תמידית בעילוי אחר עילוי, ומ"מ, הנה כל זה אינו אלא מספירת המלכות, שהיא שם והארה בלבד. וכמובן גם מהלשון עולמים, שהרי עולם הוא מלשון העלם^יג והסתר, שזהו שהתהוות העולמות היא בדרך יש מאין, שנקרא בשם אין לפי שאינו מושג^יד, והטעם שאינו מושג בהיש הוא לפי שאם יתגלה בהיש אזי יתבטל היש ממציאותו. ומזה מובן בנוגע לכללות ענין העולמות, גם עולם האצילות, ולא רק אצילות הפרטית, אלא גם אצילות הכללית, דמאחר שנקרא בשם עולם, הרי זה ענין של העלם והסתר, ועד שגם העשר ספירות דאצילות, עם היותם ספירות מלשון ספירות ובהירות^טו, ועלייהו איתמר הוא אינון ואינון הוא^טז, מ"מ, הרי זה רק לגבילמטה מהם, אבל לגבי למעלה מהם הו"ע של העלם והסתר. וכיון שמלכותך מלכות כל עולמים, היינו, שכל העולמות, גם הנו"ן אלפים יובלות שיהיו אח"כ, התהוותם הוא מספירת המלכות שהיא שם והארה בלבד. הרי מובן, שגם העולמות היותר עליונים הנה הרחמנות עליהם גדולה ביותר. וכמו"כ הוא גם באדם, שגם כשיהי' צדיק גמור שלא שייך בו שום חסרון גם בדקות, מ"מ, הרי מצד עצם היותו מציאות, שייך עליו רחמנות גדולה ביותר.

ג) וזהו ג"כ שהכתוב כנשר יעיר קנו גו' הוא לאחרי מ"ש יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. והענין בזה, דהנה איתא במדרש^יז ע"פ יערוף כמטר לקחי, שברו בריות את ערפן מיד מטר יורד, והיינו, שצריך לשבור את העורף, דענין העורף הוא כמ"ש^יח פנו אלי עורף ולא פנים, וכידוע הפירוש בזה, שגם כאשר פנו אלי, מ"מ הוא רק עורף ולא פנים^יט. וכמשנ"ת בהמאמרים הקודמים^כ שיכול להיות שמקיים מצוות (לא רק בדרך מצות אנשים מלומדה^כא, אלא) בדחילו ורחימו, ומ"מ, חסר אצלו תכלית שלימות העבודה, שהיא דוקא כאשר קיום המצוות הוא בשמחה, ויתירה מזה, בטוב לבב, שמורה על ריבוי השמחה^כב, וכאשר חסר ריבוי השמחה, הנה עז"נ^כג אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב גו'. וזהו ענין העורף. ועז"נ יערוף גו', שברו בריות ערפן, אַז מען דאַרף זיין צובראָכן פון דעם. וזהו גם מ"ש^כד ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, דהגם שגדלה מעלת האדמה שממנה נברא אדה"ר שהיו בו כל ג' הענינים דראשית ראשון וראש, מ"מ צ"ל העבודה דאד יעלה גו', אד הוא מלשון אידיהן שפירושו שבירה^כה, והו"ע שברון לב^כו, צובראָכענקייט, וע"ד ענין החרישה שצריך לחרוש את הארץ לרככה ולרפפה שלא תהי' ארץ קשה, ואז דוקא אפשר להיות אח"כ ענין הצמיחה. וזהו יערוף כמטר לקחי, שלאחרי העבודה דיערוף שהיא ע"ד ענין החרישה, אזי נמשך המטר, שענינו הוא אתערותא דלעילא שבאהלאחרי האתערותא דלתתא, ועי"ז והולידה והצמיחה^כז, ועד שעי"ז נעשה לקחי, שהו"ע אותי אתם לוקחים^כח. וממשיך בכתוב תזל כטל אמרתי, שענין הטל הוא למעלה ממטר^כט, דמטר הוא אתערותא דלעילא ששייכת לאתערותא דלתתא, אבל טל לא מיעצר^ל, להיותו בחי' אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלעילא שבאה לאחרי האתערותא דלתתא. ובפרטיות יותר הנה בחי' טל הוא למעלה גם משיורא טלא דבדולחא^לא. ויובן קצת ענינם מפעולותיהם, דפעולת שיורא טלא דבדולחא הוא שמטהר טומאת מת, אבי אבות הטומאה, והרי ענין הטהרה הוא דחיית הטומאה בלבד, אמנם ענין הטל הוא טל תורה, שהוא טל שעתיד להחיות בו את המתים^לב, שאין זה ענין דחיית הטומאה בלבד, כי אם, שהמת עצמו יהי' חי. ומזה יובן קצת ענין מעלת בחי' טל על בחי' שיורא דטלא דבדולחא.

אמנם לאחרי כל זה נאמר כנשר יעיר קנו, והיינו, שגם לאחרי העבודה דיערוף כמטר לקחי, שהו"ע האתעדל"ת והאתעדל"ע שבערך האתעדל"ת, וגם לאחרי בחי' טל שהו"ע האתעדל"ע מצד עצמה, הנה עדיין הרחמנות גדולה ביותר, שזהו שמסיים כנשר יעיר קנו גו', שהו"ע התעוררות רחמים רבים. וטעם הדבר, לפי שגם לאחרי החרישה והמטר (יערוף כמטר) והטל (תזל כטל) נשארת הארץ במעמד ומצב של ארץ, אלא שאינה ארץ קשה כי אם רכה כו', והו"ע המציאות והישות דהעולמות, עולם מלשון העלם והסתר כנ"ל.

וכמו"כ יובן בעבודת האדם, שגם כאשר הוא צדיק גמור, הרי נוסף לכך שגם צדיק גמור עובד את הוי' ביראה ואהבה רבה בתענוגים הוא בבחי' יש מי שאוהב^לג, ישנו גם ההעלם וההסתר שמצד עצם מציאות הגוף. ולכן מצינו גבי משה, שכאשר עלה למעלה הניח את גופו בעולם היצירה^לד (ורק אלי' שהי' בעיבור יב"ח^לה עלה בגופו השמימה^לו), והיינו, שאף שגדלה מעלת משה שהי' מקבל הראשון דהתורה, וגם בענין הנבואה גדלה מעלת נבואת משה על שאר הנביאים,שאצל שאר הנביאים הי' צריך להיות התפשטות הגשמיות כו'^לז, ואילו משה עמד על עמדו בשעת הנבואה^לח, ועד ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו^לט, והיינו, שלא זו בלבד שהגוף לא הי' מונע ומבלבל לגילוי הנבואה, אלא יתירה מזה, שגופו הגשמי הי' כלי להגילוי, שלכן היתה שכינה מדברת מתוך גרונו של גופו הגשמי, ומ"מ, כשעלה למעלה הניח את גופו בעולם היצירה. והיינו ע"ד שנת"ל בענין עולמות היותר עליונים, שלגבי למעלה מהם הרי הם בבחי' העלם והסתר, וכך גם גופו של משה, שכאשר נשמתו עלתה למעלה יותר, הוצרך להניח גופו כו'. ומכל זה מובן שענין התעוררות רחמים רבים שייך גם בצדיקים שהם במדריגות היותר נעלות.

ד) והנה כשם שענין התעוררות רחמים רבים שייך גם בצדיקים שהם במדריגות היותר נעלות, כמו"כ גם לאידך גיסא, שענין התעוררות רחמים רבים ישנו גם במדריגות היותר פחותות שבישראל, והיינו, דמ"ש כנשר יעיר קנו גו' ישאהו על אברתו קאי על כל אחד מישראל, שיש עליו התעוררות רחמים רבים. וזהו גם מ"ש^מ אתם נצבים גו' ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך לעברך בברית גו', והיינו, שגם אלו שהם במדריגת חוטב עציך ושואב מימיך, יש בהם הכר"ב עם הקב"ה להיות מיוחדים עם העצמות, ולכן יש עליהם התעוררות רחמים רבים.

והנה נתבאר לעיל^מא שבשביל ענין הכריתת ברית צריך להיות בבחינת כלי, שזהו שאמרו רז"ל^מב אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, דאשה היא כנסת ישראל, דקאי על כאו"א מישראל, וצריך להיות בבחי' כלי להקב"ה, שעי"ז נעשה אצלו כר"ב עם הקב"ה. והענין בזה, שהכלי לגילוי אלקות הוא כלי ריקן המחזיק ברכתו של הקב"ה^מג. וענין הכלי ריקן הוא ביטול היש, היינו, לא ביטול במציאות, כי אם ביטול היש דוקא, כי, בשביל ענין הביטול במציאות לא הוצרך להיותירידת ההשתלשלות למטה, שהרי ביטול במציאות ישנו למעלה, אלא הכוונה היא שיהי' ביטול היש דוקא^מד, ולכן היתה ירידת ההשתלשלות עד שנעשה מציאות יש, ועד לבחי' היש דעוה"ז, בכדי שתהי' העבודה דביטול היש, שהגם שמרגיש את עצמו ליש, מ"מ הוא מבין שצריך להיות בטל, שזוהי תכלית הכוונה. אמנם, בכדי שתהי' העבודה דכלי ריקן באמת, צריך על זה עזר וסיוע מלמעלה, והיינו, לפי שמצד פחיתותינו אי אפשר שתהי' בנו העבודה דכלי ריקן באמת, שהרי העבודה באה ע"י ההתבוננות שהו"ע ההשגה, והשגה יש בה הגבלה, ויש בה גם שינויים, דלא כל העתים שוות, וא"כ, גם בשעה שהוא בביטול, אין זה ביטול באמת, לפי שאין לזה קיום, שהרי יש בזה שינויים. ולכן, בכדי שתהי' העבודה דכלי ריקן באמת, צריך להיות העזר והסיוע מלמעלה. וזהו מש"נ^מה מקדש ה' כוננו ידיך, שכדי שיהי' ביכולת כאו"א מישראל להיות מקדש לו ית', כמ"ש^מו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כאו"א מישראל^מז, הרי זה ע"י כוננו ידיך דוקא, שהו"ע העזר והסיוע מלמעלה.

ה) אך צריך להבין^מח, מפני מה ענין המקדש הוא בנש"י דוקא, ולא במלאכים, הרי המקדש הו"ע הביטול כנ"ל, ובמלאכים יש ביטול יותר מאשר בנשמות בגופים, וכמבואר במ"א^מט ע"פ^נ יראת הוי' לחיים, שענין החיות הוא מצד היראה, ולכן במלאכים יש יותר חיות, לפי שיש בהם יותר ביטול שמצד היראה, ועפ"ז הוצרך להיות ענין המקדש במלאכים יותר מאשר בנשמות בגופים, או לכל הפחות שיהי' בשניהם בשוה, ולפועל מצינו^נא שכאשר המלאכים טענו תנה הודך על השמים^נב, השיבו להם שענין זה שייך לנשמות למטה דוקא. אך הענין הוא, דהנה, ישראל עלו במחשבה^נג, וזהו מעלת הנשמות על מלאכים, שכל הנבראים ובכללם המלאכים נתהוו מדיבור העליון, כמ"ש^נד בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, משא"כ ישראל עלו במחשבה. וההפרש בין מחשבהלדיבור הוא, שדיבור הוא לזולתו, וא"כ הרי הוא נפרד מעצם האדם, משא"כ המחשבה היא לעצמו, ומיוחדת עם האדם, וזהו מעלת הנשמות על המלאכים, שהמלאכים שנתהוו מהדיבור שייך בהם ענין הפירוד, וכפי שמצינו שאפקוהו כו' ומחיוהו שיתין פולסין דנורא^נה, משא"כ הנשמות שהם מהמחשבה, ובמחשבה גופא הם עלו במחשבה, היינו בחי' היותר עליונה במחשבה^נו, לכן הם בביטול, וכמ"ש^נז חי הוי' אשר עמדתי לפניו, דאין עמידה אלא תפלה וביטול^נח. ולכן דוקא הנשמות הם מקדש לו ית'.

אמנם עדיין צריך להבין בענין הנשמות גופא, דהנה, מ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם קאי על הנשמות למטה דוקא, ולכאורה, הרי ענין הביטול הוא בנשמות למעלה יותר מאשר בנשמות למטה, וכמ"ש אשר עמדתי לפניו כנ"ל. אך הענין הוא, דהגם שישראל עלו במחשבה, מ"מ, המחשבה היא רק לבוש בלבד, וגם בחי' עלו במחשבה שהיא בחי' היותר עליונה במחשבה, עד בחי' כח המחשבה, מ"מ, הרי זה לבוש בלבד ולא עצם. אך בירידת הנשמה למטה בגוף ישנו העילוי שהנברא מגיע (רירט אָן) ביש האמיתי שהוא עצמותו ומהותו ית'^נט. ולכן, בירידת הנשמה בגוף, הנה גם העזר והסיוע מלמעלה על העבודה דכלי ריקן נמשך מהעצמות ממש, לפי שהגוף הגשמי מגיע ביש האמיתי. וכמשנת"ל^ס שאמיתית הסיוע הוא מהעצמות, בחי' רדל"א, שזהו"ע כוננו ידיך, ובאופן שדוחקים אותו בגשמיות כו', ולכן הנה הידיעה עצמה שיודע שהדוחק שמצד העצמות נוגע בעניניו הגשמיים, מספקת לפעול עליו שיעבוד עבודתו בהעבודה דכלי ריקן.

ו) והנה כיון שהסיוע מהעצמות הוא מצד הגוף הגשמי שמגיע בהיש האמיתי כנ"ל, הרי מובן, שסיוע זה ישנו בכל אחד מישראל, גם בהפחות ביותר, שהרי מצד הגוף כולם בשוה. וזהו שנת"ל שבחי' הרחמים דנשר (כנשר יעיר קנו גו') ישנו גם במדריגות הנמוכות, כי בכל אחד מישראל הרי מצד גופו יש בו הסיוע מהעצמות כו'. וכמו"כ לאידך גיסא, שגם בצדיקים יש התעוררות הרחמים (כנ"ל), שהרי גם צדיק גמורהוא יש מי שאוהב כו', ואינו מגיע בהעצמות, ועל זה הוא התעוררות הרחמים שיצא ממציאותו ויהי' בביטול לגמרי, שאז הוא מגיע בהעצמות. וזהו ענין העבודה דתשובה עילאה, שאינה על חטאים כפשוטם, וגם לא על חטאים בדקות, שהו"ע החסרון (כמ"ש חטאים, חסרים), אלא כמ"ש^סא והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, נתינה דייקא, שעי"ז נעשה מ"ש^סב ונתתי רוחי בכם, רוחי סתם, שלא נאמר של מי, דקאי על העצמות ממש שלמעלה מבחי' השמות^סג.

ז) וזהו ג"כ מה שמסיים ישאהו על אברתו, שע"י התעוררות הרחמים מצד זה שמרגיש שכל המדריגות הם רק הארה בלבד, ולכן יוצא ממציאותו, שהו"ע התשובה (וכנ"ל שענין זה ישנו בכל ישראל, הן בצדיקים והן במדריגות נמוכות), הנה ע"י ההעתקה שבנפשו הרי הוא מגיע בבחי' עתיק יומין^סד, ועי"ז ישאהו על אברתו, למעלה מענין המצוות, לפי שענין התשובה הוא למעלה מענין המצוות. והענין בזה, כמבואר באחד המאמרים^סה בענין מעלת התשובה, דלכאורה, מזה שתשובה מועלת גם אם עבר על המצוות, אינו מוכח שענין התשובה הוא סוג אחר שלמעלה מהמצוות, שהרי אפשר שהתשובה היא בסוג של כל המצוות, אלא שענינה הוא שמועלת גם כשעבר על המצוות. וע"ד החילוק בין המצוות שבראש להמצוות שברגל, דעם היות הראש מקור החיות של הרגל, וכאשר חסר חיות בהרגל צריך להמשיך מהראש, מ"מ, אין זה סוג אחר, אלא שבאותו הסוג גופא הרי זה בחי' ראש. וע"ד החילוק שבין מצוות קלות שבקלות לחמורות שבחמורות^סו. וכמו"כ הוא לכאורה גם במצות התשובה, שהיא בסוג כל המצוות, אלא שזהו ענינה להמשיך אור גם כשעבר על המצוות. אמנם באמת התשובה היא בסוג אחר לגמרי. והענין הוא, דכל המצוות הם לעושי רצונו, והתשובה היא לעוברי רצונו, ופירוש לעוברי רצונו הוא למעלה מבחי' רצון, היינו, שמגעת בבחי' בעל הרצון עצמו^סז. והטעם לזה, לפי שבעבודה דקיום המצוות הרי הוא בבחי' מציאות עדיין, וכמשנת"ל (ס"ג) שגם אחריהעבודה דמטר וטל הרי הוא נשאר עדיין בבחי' ארץ. אבל ענין התשובה הוא מצד התעוררות הרחמים על כללות ענין המציאות, גם המציאות היותר נעלית, שהיא מעלמת ומסתרת, ומצד זה הוא מעתיק את עצמו ממציאותו, ולכן מגעת התשובה בבחי' בעל הרצון. וזהו שממשיך בכתוב הוי' בדד ינחנו, שע"י התשובה דר"ה עשי"ת ויוהכ"פ ובפרט בנעילה, הנה הוי' בדד ינחנו, באופן שיהיו לך לבדך ואין לזרים אתך^סח.

**********בס"ד. שיחת ש"פ האזינו, י"ג תשרי, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כנשר יעיר קנו.

***

ב. על יסוד הכלל שבנ"י הם בבחי' "מהלכים" בעבודתם^א, מובן שבעבודת ד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות יש מעלה על עבודת יוהכ"פ.

והיינו, שמבלי הבט על העליות שבעשי"ת (שבאים לאחרי הקדמת העבודה דחודש אלול וימי הסליחות) – החל מר"ה, ובאופן שבכל יום ניתוסף עומק לפנים מעומק כו', עשרה "עומקים"^ב, עד להעילוי דיוהכ"פ, ובפרט נעילת יוהכ"פ שהיא עלי' היותר גדולה – בהכרח לומר שיש מעלה בימים שלאחרי יוהכ"פ אפילו לגבי העילוי דנעילה.

ולא עוד אלא שאין זו עלי' סתם, אלא עלי' שבאין-ערוך.

ג. ענין זה מובן מסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הרשב"ץ^ג:

פעם אחת התוועד הצמח-צדק בסוכה עם בניו ועם זקני החסידים שהיו אז, ושלשה אברכים עמדו סמוך לסוכה מבחוץ והקשיבו לדברים הנאמרים, ושמעו שדיברו אודות תלמידי המגיד, וכשדיברו אודות הרה"צ מבאַרדיטשוב, נענה הצ"צ ואמר: "אונזער מחותן", והרב"ש (בנו הבכור של הצ"צ) חזר פתגם מהרה"צ מבאַרדיטשוב בביאור מארז"ל שחג הסוכות הוא "ראשון לחשבון עוונות"^ד:

התשובה דימים נוראים, ר"ה עשי"ת ויוהכ"פ, היא תשובה מיראה, שלכן נקראים "ימים נוראים"^ה, ובתשובה מיראה – "זדונות נעשות לו כשגגות"^ו; משא"כ התשובה דחג הסוכות, שאז העבודה היא בשמחה – היא תשובה מאהבה, ובתשובה מאהבה – "זדונות נעשות לו כזכיות"^ו.וזהו "ראשון לחשבון עוונות" – היום הראשון שבו גם העוונות נחשבים בחשבון הזכיות.

כשסיים הרב"ש לחזור על הפתגם, אמר הצ"צ:

זקני (רבינו הזקן) מבאר ענין זה בנוגע לד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות, שהם כנגד ד' אותיות דשם הוי'^ז שלמעלה מסדר השתלשלות (שגם מצד בחינה זו ישנו הענין ד"זדונות נעשות לו כזכיות").

עד כאן דברי הרב.

ומסיפור זה מובן, שמעלת ד' ימים אלו על יוהכ"פ היא מעלה שבאין-ערוך – שהרי החילוק בין "זדונות נעשות לו כשגגות" ל"זדונות נעשות לו כזכיות" הוא באין-ערוך, כיון ש"שגגות" אינם בהתאם לרצון העליון, ואדרבה – הם היפך רצון העליון (אלא שזהו בשוגג), משא"כ "זכיות" הרי הם רצון העליון.

ד. עפ"ז יובן גם הסיפור^ח שכ"ק מו"ח אדמו"ר נכנס פעם למחרת יוהכ"פ אל אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ושאלו: אבא, ומה עתה? ויענהו: עתה ביחוד צריך לעשות תשובה ("איצטער דאַרף מען ערשט תשובה טאָן").

והביאור בזה – ע"פ הנ"ל, שמבלי הבט על מעלת התשובה דעשי"ת (ובפרט עפמשנ"ת במאמרים^ט שהיא תשובה עילאה), אעפ"כ התשובה שבד' ימים אלו היא נעלית עוד יותר, כנ"ל שהו"ע שם הוי' שלמעלה מהשתלשלות, שבמדריגה זו "זדונות נעשות לו כזכיות", משא"כ ביוהכ"פ.

ועילוי זה הוא דוגמא ומעין דלעתיד לבוא, כידוע^י שבזמן הזה הבירור הוא רק בקליפת נוגה, ולעת"ל יהי' הבירור גם בג' קליפות הטמאות, ומעין ענין זה הוא הענין ד"זדונות נעשות לו כזכיות".

ה. ואף שלכאורה אינו מובן איך אפשר לומר כן (שימים אלו הם למעלה מיוהכ"פ), מ"מ, כן הוא הענין ("אַזוי איז דער ענין").– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר^יא אודות החסיד ר' יעקב מרדכי מפּאָלטאַווא, שכאשר הי' מבאר ענין מסויים שהי' קשה לבארו בהסבר להזולת, הי' נוהג לומר: "אַזוי אַזוי איז דער ענין".

וכן הוא בנדו"ד – "אַזוי איז דער ענין", שלאחרי כל העילוי דיוהכ"פ, ובפרט בתפלת נעילה, הרי ד' ימים אלו הם נעלים עוד יותר.

ו. והנה, כיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר סיפור הנ"ל (אודות מעלת ד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות), ה"ז ראי' שסיפור זה הוא הוראה לכל אלו שהסיפור הגיע אליהם^יב.

והענין בזה:

ד' ימים אלו שבין יוהכ"פ לסוכות הם אמנם יומין דחול – שלא כמו ר"ה ויוהכ"פ, שלא כמו עשי"ת, ואפילו שלא כמו ימי חודש אלול, שהרי חודש אלול מאירים בו י"ג מדות הרחמים^יג, משא"כ בד' ימים אלו לא מצינו ענין זה;

אבל אעפ"כ, לאחרי הקדמת העבודה דאלול, ימי הסליחות, ר"ה, עשי"ת ויוהכ"פ – מגיעים ביומין דחול פשוטים למדריגה נעלית יותר מאשר קודם לכן.

ולאידך, אף שענינם של ימים אלו הוא גילוי שם הוי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות – אעפ"כ נמשך גילוי זה ונקבע בזמן מוגבל, זמן של ד' ימים; לא בזמן רוחני כפי שהוא בעולם האצילות, "אלף שנים בעיניך כיום אתמול"^יד, או עכ"פ בזמן רוחני כפי שהוא בעולמות בי"ע הרוחניים^טו, אלא בזמן גשמי, כפי שהוא בעוה"ז הגשמי, זמן מפורט (וידוע, שככל שהזמן הוא מפורט יותר, הרי זה מורה על היותו תחתון יותר).

ונקודת הדברים – שזהו ענין נעלה ביותר שיש לו שייכות והוראה לכאו"א.

וכמדובר לעיל^טז, שכאו"א יכול להגיע להמדריגה העליונה ביותר דתשובה עילאה. והדרך לזה – ע"י ענין ההעתקה שבנפשו, שמעתיקעצמו מכל עניניו, שכן, אף שהעתקה זו היא במדריגות תחתונות, הרי ע"פ הידוע^יז בענין "בכל מאדך"^יח, "מאד שלך", מובן, שע"י שמעתיק עצמו מעניניו במדריגתו ("מאד שלך"), אזי בא להגילוי דשם הוי' שלמעלה מהשתלשלות, שהוא מעין דלעתיד לבוא (כנ"ל).

ובפרטיות יותר – הנה בהזמן דלעת"ל גופא יש כו"כ מדריגות, שנחלקים בכללות לב' מדריגות: (א) הזמן שבו "ילכו מחיל אל חיל"^יט, הליכה בעילוי אחר עילוי, שזהו בבחי' האורות; (ב) "יום שכולו שבת ומנוחה"^כ, שזהו בהעצמות^כא. וע"י ענין ההעתקה שבנפשו בא להגילוי דשם הוי' שלמעלה מהשתלשלות, ועד להוי' שבהעצמות שאין בו אותיות^כב, שמדריגה זו תהי' בגילוי ב"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

***

ז. ע"פ האמור לעיל שד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות הם כנגד ד' אותיות דשם הוי', נמצא, שי"ג תשרי (יום ההילולא של אדמו"ר מהר"ש) – יום הג' – הוא כנגד אות וא"ו, שמורה על בחי' ז"א, שעיקרו תפארת^כג.

והענין בזה:

אף שאות וא"ו דשם הוי' באה לאחרי אות ה"א, ומכ"ש לאחרי אות יו"ד, שהיא הראשית והעיקר דשם הוי' – אעפ"כ ישנה מעלה באות וא"ו, להיותה בקו האמצעי, שעולה עד הכתר.

וכידוע^כד שאף שגם שאר הספירות עולות בכתר, מ"מ יש מעלה יתירה בספירת התפארת, כי, שאר הספירות: (א) רק עולות בכתר, אבל הם נשארים ענינים נפרדים, (ב) העלי' היא בחיצוניות הכתר. משא"כ ספירת התפארת: (א) מתאחדת בהכתר, (ב) בפנימיות הכתר.

והנה, בספירת התפארת גופא ישנם כמה ענינים: כפי שהיא ספירה בפני עצמה; כפי שכוללת ומייחדת חסד וגבורה; כפי שהיא למעלה מהם; וכפי שמתייחדת בפנימיות הכתר, בבחי' עתיק ולמעלה יותר. ועניןזה – התאחדותה בפנימיות הכתר – הוא עיקר ענינה, ונקרא בשם "תפארת שבתפארת".

וזהו גם הביאור בהסיפור^כה, שהצמח-צדק הלך לבחון את ילדיו, וכשבחן את כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע – התפעל מאד המלמד (שהי' נוכח בשעת מעשה), כיון שידיעותיו היו בהפלגה שלא לפי ערך שנותיו, ואמר הצ"צ: לגבי תפארת שבתפארת – אין זו הפלאה כלל^כו.

והיינו, שלגבי תפארת שבתפארת, שהו"ע ספירת התפארת כפי שמתאחדת בעתיק (כנ"ל) – הרי גם ענין היותר נפלא אינו הפלאה כלל.

וזהו ג"כ הטעם לכך שהנהגת אדמו"ר מהר"ש היתה בהרחבה^כז, כיון שענינו הי' ספירת התפארת, ובתפארת גופא – תפארת שבתפארת, שענינה שהיא כוללת את כל ההפכים, ובעומק יותר – שהיא מתאחדת בעתיק.

*

ח. עפ"ז יש לבאר גם החילוק בין ענין "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"^כח לענין "נחלה בלי מצרים"^כט:

ובהקדמה – ששאלו על האמור כמ"פ^ל שיקויים הענין ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", ולאח"ז הענין ד"נחלה בלי מצרים" – מדוע אומרים שהם ב' ענינים, דלכאורה הרי זה היפך דברי הגמרא^כט "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר^לא אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך . . כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", דמשמע שהם ענין אחד?

והביאור בזה:

מדברי הגמרא גופא מוכח שהם שני ענינים, דלכאורה, לשם מה נאמר בגמרא "נותנין לו נחלה בלי מצרים", ולמה לא נאמר "נותנין לו נחלת יעקב"? – ומזה מוכח שכוונת הגמרא להוסיף עוד ענין בעומק יותר.

ואף שהענין ד"נחלה בלי מצרים" נלמד מהפסוק "ופרצת גו'" –הרי כן הוא בכל הלימודים שבתורה שבעל-פה, שאע"פ שבכל ענין נאמר "מנא הני מילי כו' דאמר קרא כו'", אעפ"כ, הענינים כפי שהם בתושבע"פ הם בעומק יותר מכפי שהם בתושב"כ, וכמארז"ל^לב "ערבים עלי דברי סופרים כו'", והיינו, שאף שהענין כפי שהוא בתושב"כ יש בו בהעלם כל העומק שבתושבע"פ, שהרי "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא"^לג, מ"מ, הענינים המתגלים בתושבע"פ הם בעומק יותר מהגילוי שבתושב"כ.

ט. והענין בזה:

"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – פירושו שישנם ההגבלות ד"ימה וקדמה גו'", אלא שפועלים בהם את הענין ד"ופרצת"; משא"כ "נחלה בלי מצרים" – פירושה שמלכתחילה אין מיצרים והגבלות כלל.

ובענין הספירות: "ופרצת גו'" – הו"ע ספירת התפארת כפי שהיא בהקוין דחסד וגבורה, דהיינו שישנם ההגבלות דחו"ג והתפארת כוללת ומייחדת אותם; ו"נחלה בלי מצרים" – הו"ע ספירת התפארת כפי שהיא מתאחדת בהכתר.

וזהו שבתושב"כ נאמר בגילוי רק הענין ד"נחלת יעקב . . שכתוב בו ופרצת גו'", אבל פנימיות הענין ד"ופרצת" (כפי שנתגלה ע"י תורה שבע"פ) היא "נחלה בלי מצרים" – כי כן הוא גם בענין ספירת התפארת, שבחיצוניות ובגילוי זהו ענין של יחוד ב' קוין, אבל בפנימיות – הרי ענין זה גופא שהתפארת מייחדת חו"ג הוא מצד המעלה שבה שעולה עד הכתר, ענין שלמעלה מקוין.

ועפ"ז מובן, שב"ופרצת גו'" נכלל גם הענין ד"עלה הפורץ"^לד – גילוי אור הבלי-גבול דלעתיד, כי הפנימיות דיחוד הקוין היא גילוי אור הבלי-גבול.

י. והנה, דובר כמ"פ^לה אודות פתגם אדמו"ר מהר"ש^לו (בעל יום ההילולא די"ג תשרי): "די וועלט זאָגט אַז אויב מען קען ניט אַרונטער גייט מען אַריבער, און איך זאָג אַז מען דאַרף לכתחילה אַריבער" (העולםסבור שכאשר אי אפשר לילך מלמטה יש לדלג מלמעלה, ואני סבור שצריכים לכתחילה לדלג מלמעלה).

והרי פתגם זה הוא בהתאם לעבודתו וענינו של קו התפארת – פריצת הגדרים (כנ"ל).

ובנוגע לפועל:

העבודה צריכה להיות באופן ד"ופרצת", ובכלל זה – שתהי' העבודה בשמחה ובטוב לבב, שהרי שמחה פורצת כל הגדרים^לז.

ובפרטיות יותר – הכוונה היא לקו התורה, שהוא קו האמצעי, דהיינו שצריכים ללמוד תורה בשופי, והלימוד צריך להיות בשמחה. ומלימוד התורה יומשך ענין זה גם בשאר ב' הקוין, עבודה וגמילות חסדים.

וכאשר תהי' העבודה בשמחה ובטוב לבב בכל הג' קוין^לח – הנה עז"נ^לט "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם גו'", היינו שעי"ז יומשך הרחבה ושמחה גם בענינים הגשמיים, ובמילא יתוסף שמחה והרחבה יתירה גם בלימוד התורה.

יא. ובפרטיות יותר:

ידוע שבתורה גופא ישנם כמה מדריגות: ישנה דרגת התורה כפי שהיא "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"^מ – שזהו בדוגמת הענין ד"ופרצת גו'", דהיינו, בלי-גבול היוצא מן הגבול; וישנה דרגת התורה כפי שהיא בבחי' בלי-גבול ממש, עד לבחי' שעשועי המלך בעצמותו, וכפי שנימנו בכתוב^מא חמש מדריגות בתורה, שהם כנגד חמשה שמות שנקראו לנשמה^מב: נפש רוח נשמה חי' יחידה – שכל בחינות אלו הם רק בבחי' השמות שאינם העצם^מג; ונוסף לזה ישנה דרגת התורה כפי שהיא בהעצמות ממש, דוגמת עצם הנשמה שלמעלה גם מיחידה.

וכל בחינות אלו ישנם בהעלם גם בבחינה התחתונה שבתורה, וכנ"ל שגם בחי' "נחלה בלי מצרים" ישנה בהעלם במדריגת "ופרצת גו'".ולכן, כשיתחילו בענין ההעתקה במדריגות תחתונות יותר (כנ"ל ס"ו), הנה עי"ז יבואו לבחי' "תזל כטל אמרתי"^מד, שהוא למעלה גם מ"שיורא דטלא דבדולחא"^מה, עד לבחי' "ישאהו על אברתו"^מו, דהיינו, למעלה מהרצון דמצוות^מז, ועד לבחי' "הוי' בדד ינחנו"^מח – שעצם התורה מגלה את עצם הנשמה כפי שהיא מאוחדת בהעצמות, ששם ישנם רק הקב"ה וישראל^מט.

**********

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org