אגרת הקדש, פרק ח׳

ח

[מ: כז אב] [פ: כה מנחם אב]זורע צדקות, מצמיח ישועות. הנה, מה שכתוב לשון ״זריעה״ במצות הצדקה, וכמו שכתוב בפסוק: ״זרעו לכם לצדקה כו׳״, יובן על פי מה שאמרו רבותינו־זכרונם־לברכה: ״רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, דכתיב: אני בצדק אחזה פניך״. פירוש, כי גילוי אלקותו יתברך המתגלה במחשבתו של אדם וכונתו בתפלתו, כל חד לפום שיעורא דיליה, הוא בתורת צדקה ״וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו כו׳״. כלומר, שאור ה׳ אין־סוף ברוך־הוא המאיר למעלה בעולמות עליונים, בהארה רבה בבחינת גילוי רב ועצום, עד שבאמת הן בטלין במציאות וכלא ממש חשיבי קמיה ונכללין באורו יתברך, והן הן ההיכלות עם המלאכים והנשמות שבהן, המבוארים בזוהר הקדוש בשמותם למקומותם בסדר התפלה שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה, הנה, משם מאיר האור כי טוב לעולם השפל הזה, על ״יראי ה׳ וחושבי שמו״, החפצים לעבדו ב״עבודה שבלב זו תפלה״, וכמו שכתוב: ״וה׳ יגיה חשכי״. והנה, ירידת הארה זו למטה לעולם הזה, נקראת בשם ״חסד ה׳״, המכונה בשם ״מים״, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך כו׳:

[פ: כו מנחם אב]והנה, מודעת זאת, שיש למעלה גם כן מדת הגבורה והצמצום, לצמצם ולהסתיר אורו יתברך לבל יתגלה לתחתונים. אך הכל תלוי ב״אתערותא דלתתא״, שאם האדם מתנהג בחסידות להשפיע חיים וחסד כו׳ כך מעורר למעלה, כמו שאמרו רבותינו־זכרונם־לברכה: ״במדה שאדם מודד – בה מודדין לו״. אלא דלכאורה זו אינה מן המדה, כי אם להשפיע לו חיי העולם־הבא לבד כנגד מה שהוא משפיע חיי עולם הזה, אבל לא להשפיע לו חיי הארת אור ה׳ [נוסח אחר: אין־סוף ברוך־הוא] ממש, שיאיר ויגיה חשכו ב״עבודה שבלב זו תפלה״, שהיא בחינת ומדרגת תשובה עילאה כנודע שהרי היא למעלה מעלה מכל חיי עולם־הבא, כמו שאמרו רבותינו־זכרונם־לברכה: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו׳״, וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות, דעולם־הבא אינו אלא זיו והארה וכו׳:

[פ: כז מנחם אב]אך הענין הוא, על דרך משל, כמו שזורעין זרעים או נוטעין גרעין, שהשבולת הצומחת מהזרע, והאילן ופירותיו מהגרעין, אינן מהותן ועצמותן של הזרע והגרעין כלל, כי מהותם ועצמותם כלה ונרקב בארץ, וכח הצומח שבארץ עצמה [נוסח אחר: עצמו] הוא המוציא והמגדל השבולת והאילן ופירותיו. רק שאינו מוציא ומגלה כחו לחוץ מהכח אל הפועל, כי אם על־ידי הזרע והגרעין שנרקבין בארץ וכלה כל כחם בכח הצומח שבארץ, ונתאחדו והיו לאחדים, ועל־ידי זה מוציא כח הצומח את כחו אל הפועל, ומשפיע חיות לגדל שבולת כעין הזרע, אבל בריבוי הרבה מאד בשבולת אחת, וכן פירות הרבה על אילן אחד, וגם מהותן ועצמותן של הפירות מעולה בעילוי רב ועצום למעלה מעלה ממהותו ועצמותו של הגרעין הנטוע. וכן כהאי גונא בפירות הארץ הגדלים מזרעונין כעין גרעינין, כמו קשואים וכהאי גונא. והכל הוא, מפני שעיקר ושרש חיות הפירות נשפע מכח הצומח שבארץ, הכולל חיות כל הפירות. והגרעינין הזרועים בארץ, אינן אלא כעין ״אתערותא דלתתא״, הנקראת בשם ״העלאת מיין נוקבין״ בכתבי האריז״ל:

[פ: כח מנחם אב]וככה ממש על דרך משל, כל מעשה הצדקה שעושין ישראל, עולה למעלה בבחינת ״העלאת מיין נוקבין״ לשורש נשמותיהן למעלה, הנקרא בשם ״כנסת ישראל״ ו״אימא תתאה״ בלשון הזהר, ו״שכינה״ בלשון הגמרא, הכלולה מכל מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא, ומיוחדת בהן בתכלית, וראשיתן – היא מדת החסד. ועל־ידי העלאה זו מתעורר ״חסד ה׳״ ממש, שהוא גילוי אורו יתברך, לירד ולהאיר למטה לנשמות ישראל, בבחינת גילוי רב ועצום בשעת התפלה על כל פנים. כי אף ש״לגדולתו אין חקר״, עד ד״כולא קמיה כלא חשיבי״ הרי ״במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו״, כ״מים שיורדין כו׳״. וזהו שכתוב: ״זרח בחשך אור לישרים, חנון ורחום וצדיק״, דעל־ידי שהאדם ״חנון ורחום וצדיק״ ״צדקות אהב״, גורם לאור ה׳ שיזרח לנשמתו המלובשת בגופו, העומד בחשך, שהוא משכא דחויא. וזה נקרא בשם ״ישועה״, כד אתהפכא חשוכא לנהורא. וזהו ״מצמיח ישועות״, שישועה זו צומחת מזריעת הצדקה שזורעין בארץ העליונה, ״ארץ חפץ״, היא השכינה וכנסת ישראל, שנקראת כן על שם שמתלבשת בתחתונים להחיותם, כמו שכתוב: ״מלכותך מלכות כל עולמים״. ובפרט מן הפרט, כשזורעין בארץ הקדש התחתונה המכוונת כנגדה ממש, שהזריעה נקלטת תיכף ומיד בארץ העליונה, בלי שום מניעה ועיכוב בעולם, מאחר שאין שום דבר חוצץ ומפסיק כלל בין ״ארצות החיים״, כי ״זה שער השמים״ מה־שאין־כן בחוץ לארץ, ודי למבין: