אגרת הקדש, פרק ל״ב

לב

[מ: כה חשון] [פ: כו חשון]ברך ה׳ חילם ופועל ידם ירצה, לרצון להם לפני ה׳ תמיד, כה יתן וכה יוסיף ה׳ לאמץ לבם בגבורים, ונדיב על נדיבות יקום, להיות גדול המעשה בכל עיר ומנין, ותחשב לו לצדקה. ועל העושה נאמר: ״צדקתו עומדת לעד״ – ״עומדת״ לשון נקבה, שמקבל התעוררות לבו הטהור מ״גדול המעשה״, אף־על־פי־כן – ״עומדת לעד״. פירוש, שכל הצדקה והחסד שישראל עושין בעולם הזה מנדבת לבם הטהור הן הנה חיות וקיימות בעולם הזה הגשמי עד זמן התחייה, שאז, הוא זמן גילוי אלקות ואור־אין־סוף ברוך־הוא מבחינת סובב כל עלמין בעולם הזה, וכמו שנתבאר באריכות במכתב דאשתקד. וצריך להיות כלי ומכון להתלבש בו אור־אין־סוף ברוך־הוא, כמו הגוף לנשמה על דרך משל, כמו שכתוב: ״הלא כה דברי כאש״ ״מה אש אינה מאירה בעולם הזה אלא כשנאחזת ומתלבשת בפתילה כו׳״, כמו שנתבאר במקום אחר. והגוף והכלי לאורו יתברך – היא מדת החסד ונדיבת הלב, ליתן ולהשפיע חיות למאן דלית ליה כו׳, כמו שכתוב בתיקונים: ״וכמה גופין תקינת לון, ואתקריאו בתיקונא דא חסד דרועא ימינא״, וכל הגוף נכלל בימין, וכך אמר הפייט: ״לבושו צדקה״. וזהו שאמרו רבותינו־זכרונם־לברכה: ״אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר: ״זרעו לכם לצדקה, קצרו לפי חסד״: שהקציר הוא גילוי הזריעה הטמונה בארץ, וכך הוא הצדקה והחסד שישראל עושין בזמן הגלות, היא טמונה ונסתרת עד זמן התחיה, שיתלבש ויאיר אור־אין־סוף ברוך־הוא בעולם הזה הגשמי, ו״איהו וגרמוהי חד״, הם בחינות הכלים דעשר ספירות דאצילות, וכל שכן וקל וחומר אור־אין־סוף ברוך־הוא הסובב כל עלמין מלמעלה מעלה מבחינת אצילות. ולפיכך נקראת ״צדקה״ לשון נקבה – ״צדקתו עומדת לעד״, שמקבלת הארה מאור־אין־סוף הסובב כל עלמין, המתלבש בתוכה בעולם הזה הגשמי בזמן התחיה. אבל ״צדק לפניו יהלך״ הוא לשון זכר, היא מדת החסד המתעוררת בלב האדם מעצמו, על־ידי התעוררות אהבת ה׳ בקריאת־שמע, ולדבקה בו, ולמסור נפשו ב״אחד״, ו״בכל מאדך״ כפשוטו וכו׳. וב״אתערותא דלתתא״, ו״כמים הפנים לפנים כן לב״ אדם העליון כו׳ – ״אתערותא דלעילא״, הוא המשכת אור־אין־סוף ברוך־הוא הסובב כל עלמין למטה מטה בעולם הזה הגשמי בבחינת גילוי בזמן התחיה, כמבואר במכתב דאשתקד באריכות. וזהו ״לפניו יהלך״, שמוליך וממשיך ״פנים״ העליונים מלמעלה מהאצילות עד עולם העשיה. וכעת עת לקצר, וכל טוב מהם לא יבצר, ״הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם״, כנפש תדרשנו: