בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשי"ט

בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'^א. הנה מזמור זה אומרים בעשרת ימי תשובה^ב, לאחרי הקדמת העבודה דערב ר"ה וליל ר"ה, ובפרט תפלת ערבית דר"ה, לאחרי זה התפלה דעשי"ת היא באופן דממעמקים קראתיך הוי'. והנה, בפירוש ממעמקים איתא בזהר^ג ב' דעות, דעה א', ממעמקים של האדם, ודעה ב', ממעמקים דמעלה. ומבואר בהדרושים^ד דפירוש ממעמקים היינו ב' עומקים, ולב' דעות הנ"ל הנה ב' העומקים הם עומקא דליבא בעבודת האדם ועמיקא דעמיקתא בהמדריגות שלמעלה. והנה, ב' העומקים בעבודת האדם הם בענין התשובה, שהרי העבודה בימים אלו היא עבודת התשובה, וכמו שמורה פשטות הלשון עשרת ימי תשובה, ובתשובה יש בכללות ב' מדריגות (דבפרטיות הנה כל אחת מהם נחלקת לריבוי מדריגות, אבל בכללות הם ב' מדריגות), שהם תשובה תתאה ותשובה עילאה. וזהו הב' עומקים שבתשובה, העומק דתשובה תתאה [והיינו, שגם בתשובה תתאה ישנו ענין העומק, דכיון שענין התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה על להבא, באופן שנעשה מציאות חדשה^ה, הרי מובן שגם העבודה דתשובה תתאה צריכה להיות מעומק הנפש], והעומק דתשובה עילאה. והענין בקצרה הוא, דהנה בכללות יש ב' אופנים בעבודה. העבודה דמ"ע ומל"ת, שהיא עבודת הצדיקים, והעבודה דבעלי תשובה. ובעשי"ת צריך להיות לאתבא צדיקיא בתיובתא^ו, שגם צדיקים צריכים לעבוד עבודת התשובה, כי העבודה דימים אלו הוא עבודת התשובה, ועבודה זו היא במשך עשרה ימים, כנגד עשר כחות הנפש^ז, והיינו, שבכל כח וכח צריכה להיות העבודה בב' העומקים דתשובה תתאה ותשובה עילאה.ב) והנה בכדי לבאר ענין עבודת התשובה, צריך לבאר תחלה ענין העבודה דמ"ע ומל"ת. והענין בזה^ח, דהנה כתיב^ט ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, דקאי על כנסת ישראל ונשמות ישראל שנקראים בשם רחל וגם בשם אסתר. וכתב רבינו בתו"א^י שהשם רחל הוא כמ"ש^יא כרחל לפני גוזזי' נאלמה, והיינו, שרצונו הוא באופן שמניח את עצמו להיות נמשך היכן שמושכים אותו (ער לאָזט זיך פירן וואוהין מען פירט אים) עד כדי מס"נ, כצאן לטבח, והכוונה בזה היא (לא באופן קשה כו', וגם לא כמו שהוא בחסד וברחמים, אלא) בענינים טובים, היינו, שעבודתו בתורה ומצוותי' היא באופן של מס"נ שהו"ע מסירת הרצון כו'. וכאשר כח המס"נ הוא בהתגלות אזי נקראים ישראל בשם רחל. אמנם, ישנו מצב שכח המס"נ הוא בהעלם, והיינו, שלא כטעות העולם שאז אין ענין המס"נ, שהרי ענין המס"נ ישנו תמיד בשלימותו ובתקפו, אלא שהוא בהעלם והסתר, ואז נקראים ישראל בשם אסתר, מלשון הסתר אסתיר^יב, כמארז"ל^יג אסתר מן התורה מנין, שנאמר ואנכי הסתר אסתיר. והנה, כאשר ישראל הם כדבעי שאז נקראים בשם רחל, אזי עבודתם היא כמ"ש ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. והענין בזה, דהנה, ענין התואר הוא בציור תמונת האברים שהם מכוונים זל"ז ובערך זל"ז, וענין האברים למעלה הו"ע רמ"ח אברים דמלכא שבבחי' ז"א, כי ז"א הוא בעל ט' ספירות, וט' פעמים ט', שבכל אחד מהם יש ראש תוך סוף, וה' חסדים המגדילים, הם בגימטריא רמ"ח. וענין זה נעשה ע"י קיום רמ"ח מ"ע, וכמרז"ל^יד ע"פ^טו ועשיתם אתם, מעלה הכתוב כאילו עשאוני, היינו, שע"י קיום רמ"ח מ"ע נעשה המציאות דרמ"ח אברים דז"א. וענין המראה הוא זיו קלסתר פנים ששייך להילוך הדמים ע"י שס"ה גידים, שנמשך מצד פנימיות הנפש, ושייך לבחי' המוחין, כמ"ש^טז חכמת אדם תאיר פניו. וענינו למעלה הוא כמ"ש^יז שמי עם י"ה בגימטריא שס"ה, די"ה הוא בחי' המוחין, בחי' חב"ד למעלה, והמשכת בחי' המוחין היא ע"י שס"ה ל"ת שהם כנגד שס"ה גידים.והנה נוסף על ענין התואר והמראה עצמם, צריך להיות בהם גם ענין היופי, יפת תואר ויפת מראה. והענין בזה, דהנה, יופי הוא מהתכללות כמה גוונין יחד דוקא, שהרי גוון אחד, לבן, ירוק או אדום, אין בו יופי, והיופי הוא רק מהתכללות ג' הגוונים יחד. וענינו בעבודה הוא התכללות ג' הקוין שעליהם העולם עומד^יח. והתכללות זו נעשית ע"י שמחה של מצוה, כידוע שלא מספיק קיום המצוות עצמם, גם כאשר אין זה בדרך מצות אנשים מלומדה^יט, אלא בדחילו ורחימו, שעי"ז פרחא לעילא^כ, אלא צריך להיות העבודה בשמחה דוקא, שזהו ענין עיקרי בעבודה, כמ"ש^כא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, וכפל הלשון בשמחה ובטוב לבב מורה על ריבוי השמחה^כב. וכמשנת"ל^כג הכרח ענין השמחה, כיון שהעצבות הנה לא זו בלבד שאין בה מעלה [ומ"ש^כד בכל עצב יהי' מותר, הנה אדרבה, מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבוא ממנו איזה יתרון, והיינו השמחה הבאה אחר העצב כו'^כה], אלא עוד זאת, שענין העצבות הוא מקלקל, וכמ"ש בתניא^כה שאם יהי' בעצבות ינוצח בקל גם אם הוא גבור יותר מחבירו, ולכן, גם העצבות ממילי דשמיא צריכה להיות בעתים מזומנים דוקא, כמו בתיקון חצות, ובזה גופא הרי איתא באחד המאמרים^כו שענין תיקון חצות אינו עפ"י דין רק עפ"י קבלה, ועוד זאת, שענין זה הוא רק ליחידי סגולה, ועוד כמה הגבלות^כז, וגם בעתים מזומנים אלו גופא הנה תכלית העצבות היא בשביל השמחה שלאחרי כן, וכמ"ש (בהמזמור שאומרים בסמיכות ולאחרי תיקון חצות) תשמיעני ששון ושמחה^כח. וגם ענין המרירות, שענינה הוא בכדי להוציא את הנה"א מהגלות, הן אם הגלות היא מצד ענינים בלתי רצויים, או רק מזה שנופלת חמדה בלב ומחשבה במוח, או אפילו רק מצד עצם הענין שנה"א יודעת מדברים גשמיים שהנשמה מצד עצמה אינה שייכת אליהם כלל, כמ"ש^כט חי הוי' גו' אשר עמדתי לפניו, שכל ידיעתה הוא רק באלקות, וא"כ, הרי גם מה שהנשמה יודעת מדברים גשמיים הו"ע של ירידה גדולה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא^ל, וענין שלגלות להנשמה, ומצד זה הוא במרירות, הנה גם ענין המרירות הוא רק הכנה לעבודה, אבל העבודה דתומ"צ עצמה צריכה להיות בשמחה דוקא, ובשמחה יתירה כנ"ל. ואף שידוע ומבואר בכ"מ שהעבודה דתומ"צ צריכה להיות בקבלת עול, כלשון חז"ל עול מצוות^לא, חוקה חקקתי גזירה גזרתי^לב, והיינו, שמלבד זאת שכאשר העבודה היא מצד הטעם אזי עלול לטעות, וכדמוכח מהעובדא דשאול מרחובות הנהר^לג שטעה לפי שהלך אחר הטעם^לד, הנה גם כאשר פועל בעצמו להיות בטוח שלא יטעה, צריך להיות ענין הקב"ע גם מצד גוף ענין העבודה, שזהו שאמר שמואל לשאול הנה שמוע מזבח טוב^לה, והיינו, שבנוגע לב' ענינים אלו, טעם ודעת שהוא בחי' זבח טוב, וקב"ע שהוא בחי' שמוע, הנה שמוע מזבח טוב, שענין הקב"ע הוא יותר טוב מטעם ודעת, הרי ענין העבודה בקב"ע אינו סותר לענין העבודה בשמחה, כי, גם בהיותו בקב"ע, הנה כאשר מתבונן שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, וקדשנו במצוותיו, שזהו ענין ששייך רק בישראל דוקא, הנה מזה גופא ישמח לבו, ובפרט כשיתבונן בגדולת הבורא ית', שאז ישמח יותר בקיום המצוות, שהרי אינו דומה מי הוא המצַוה, ועד"מ מקיום בקשת ופקודת חבירו, שאינו דומה אם המבקש והמפקד הוא איש פשוט או שר או שהוא מלך, ועאכו"כ שהציווי הוא ממלך מלכי המלכים הקב"ה. ולכן, הנה עם היותו בקב"ע, ולפעמים גם במרירות מצד ענינים שונים, הנה ביחד עם זה הרי הוא גם בשמחה, וכמאמר חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא^לו. וכאשר עבודתו היא בשמחה, הנה ע"י השמחה של מצוה נעשה ענין היופי, שזהו"ע יפת תואר ויפת מראה.

והנה עיקר היופי הוא במראה, יפת מראה. דהנה, נת"ל שתואר הוא בחי' אברים דז"א, וענינם בנפש האדם הו"ע המדות. והנה, כדי לפעול בהמדות שיהיו בהתכללות יחדיו (אף שמצד עצמם אינם נותנים מקום זל"ז, להיותם באופן של התרגשות והתפעלות), הרי זה ע"י המשכת המוחין, שעי"ז נעשה בהם ענין היופי. אך עיקר ענין היופי שמצד התכללות המדות הוא ע"י המשכת בחי' עתיק, והו"ע גילוי שרשהמדות שלמעלה משרש המוחין, שהרי ז"א בעתיקא אחיד ותליא ואו"א במזלא אתכלילו^לז, וע"י התגלות עתיק בז"א נעשה עיקר ענין התכללות המדות שהו"ע היופי. וזהו"ע יפת מראה, כמשנת"ל שיופי המראה שייך להילוך הדם ע"י הגידים שבהם נמשך מפנימיות הנפש, וענינו למעלה הוא המשכת בחי' עתיק, כי, בחי' הארת פנים הוא מבחי' תיקון ואמת שפנוי משערות^לח, שנמשך היופי בתרין תפוחין שהוא המקום הפנוי משערות, והיינו, שבחי' או"א מצד עצמם במזלא אתכלילו, דמזל הו"ע השערות, והיופי הוא לפעול בהם המשכת בחי' עתיק שלמעלה משערות.

וזהו ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, שכללות העבודה דתואר ומראה והיופי בהם הוא ברחל דוקא, עולם הדיבור, עלמא דאתגלייא, והיינו^לט, דעם היות שם הגדולה לאה^מ, שהו"ע עולם המחשבה, עלמא דאתכסייא, מ"מ כתיב^מא ויאהב יעקב את רחל דוקא, לפי שיעקב הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה^מב, ולכן אהב את רחל להיותה עלמא דאתגלייא, שעל ידה נעשית ההמשכה למטה ביותר, ועד לעוה"ז, שבו נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים^מג.

ג) והנה כל זה הוא כאשר העבודה היא כדבעי. אמנם, כאשר העבודה אינה כדבעי, אזי נקראים ישראל בשם אסתר, מלשון הסתר אסתיר, ב"פ הסתר. דהנה, ברחל יש ב"פ יופי, היופי בתואר והיופי במראה, וכמ"ש^מד הנך יפה רעייתי הנך יפה עיניך יונים, שהם ב' בחינות היופי דיפת תואר ע"י מצוות עשה ויפת מראה ע"י מצוות לא תעשה, וזהו היפה בנשים, בגימטריא תק"ב, כמספר שני חיי האבות, שהו"ע התכללות ג' הקוין שכנגד ג' האבות. ולכן, כאשר חסר ענין היופי, ועוד זאת, שחסר גם בהתואר, בקיום מ"ע, ויתירה מזה, שחסר גם בהמראה, שנכשל בענינים בלתי רצויים (מצוות לא תעשה), הנה אז נקרא בשם אסתר, מלשון הסתר אסתיר, הסתר, ה' סתר, היינו, שע"י הפגם במצוות עשה ששרשם בבחי' אברים דמלכא, נעשה הסילוק מבחי' המדות (תואר) לבחי' ה"א עילאה שהיא ספירת הבינה, כמאמר^מה קוב"ה סליק לעילא, ואסתיר, א' סתרי, היינו, שע"י הפגם במצוות לא תעשה ששרשם מבחי' המוחין נעשההסילוק מבחי' המוחין (מראה) לבחי' אלף שלמעלה מהמוחין, שזהו שקוב"ה סליק לעילא ולעילא, וכידוע גם בענין הוי ואוי^מו.

ד) אך מ"מ בל יאמר לנפשו נואש ח"ו, כי, אסתר מן התורה מנין, שגם מן התורה יש לו עצה לזה, והו"ע עבודת התשובה, שע"י התשובה הרי הוא מתקן כל זה. ובתשובה גופא יש ב' בחי', תשובה תתאה ותשובה עילאה, דתשובה תתאה היא העבודה בכחותיו הפנימיים לתקן את עניניו הבלתי רצויים, ותשובה עילאה היא העבודה שמצד כחות מקיפים, וכידוע שתשובה תתאה היא באור הממלא, ותשובה עילאה הוא באור הסובב^מז. ובענין זה איתא במאמר של אחד הרביים^מח מאמר העולם אַז מען קען ניט אַרונטער גייט מען אַריבער, והיינו, שכאשר אינו יכול לפעול (דורכטאָן) העבודה דתשובה תתאה, אזי יתחיל בעבודה דתשובה עילאה, עם כחות המקיפים שבנפשו. וזהו שאמרו רז"ל^מט מאי דכתיב^נ נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על, שהקים עולה של תשובה, דפירוש עולה של תשובה הוא בחי' היותר עליונה שבתשובה, תשובה עילאה. ובתשובה עילאה גופא יש ב' מדריגות, וכדאיתא בזהר^נא ע"פ^נב ישוב ירחמנו, דא עתיקא, והיינו, שכללות הענין דתשובה עילאה הוא בבחי' המקיפים, ובזה גופא ישנה התשובה שבבחי' עתיק, וענינם בעבודה הוא ההפרש בין התשובה שמצד המקיף דחי' לתשובה שמצד המקיף דיחידה, שענינם למעלה הוא בחי' אריך ובחי' עתיק. וענין הקים עולה של תשובה, שהיא תשובה היותר נעלית, היא המדריגה היותר נעלית בתשובה עילאה שמבחי' עתיק. וענין זה שייך לכאו"א מישראל, כפירוש רש"י שהוא שב תחלה ונתן דרך לשבים, והיינו, שכאו"א מישראל שייך גם להתשובה שבבחינת עתיק. וזוהי העבודה דעשי"ת, להגיע להתשובה דבחינת עתיק, וכמ"ש^נג ותתפלל על הוי', למעלה מבחינת הוי'^נד, עד לבחי' עתיק. וכמו"כ גם בגמר סיום וחותם עשי"ת, ביוהכ"פ, שהעבודה היא באופן דלפני הוי' תטהרו^נה, למעלה מבחי' הוי'^נו, עדלבחי' עתיק. ובזה יובן גם הענין דיוהכ"פ שהוא כפורים^נז, דהנה, השייכות דיוהכ"פ לפורים היא שבשניהם העבודה היא במס"נ למעלה מכחות הפנימיים, אמנם, הלשון כפורים מורה שפורים הוא למעלה מיוהכ"פ. והענין בזה, דהנה, אמרו רז"ל^נח בענין ד' חילוקי כפרה, שישנם ענינים שתשובה ויוהכ"פ תולין ויסורים ממרקים, ונמצא, שביוהכ"פ אינו נמשך עדיין סליחה גמורה על כל דבר, אלא צ"ל יסורים שימרקו החטא. אבל פורים הוא גבוה יותר, שהרי החטא שלהם הי' חילול השם בפרהסיא, ועל חילול השם אמרו רז"ל^נח שמיתה מכפרת, ומ"מ, ע"י העבודה דמס"נ נמחל להם גם זה. וטעם הדבר הוא לפי שביוהכ"פ הוא מס"נ בכח, ובפורים הוא מס"נ בפועל. וזהו ג"כ מ"ש^נט וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, מה שהחלו לעשות במתן תורה, היינו, שבמ"ת הי' רק התחלה, ובפורים היתה הקבלה והקיום, וכתיב וקבל לשון יחיד, כיון שהעבודה דפורים היא בענין מס"נ שמצד עצם הנפש שלמעלה מהכחות, שבזה כל ישראל הם בשוה. אמנם, אף שיוהכ"פ הוא למטה מבחי' פורים, הרי זה מצד יוהכ"פ עצמו, עיצומו של יום, אבל התשובה דיוהכ"פ היא לפני הוי', עד בחי' עתיק כנ"ל.

ה) אמנם עדיין צריך להבין, איך אפשר להגיע לבחי' עתיק. ויובן ע"פ המבואר במ"א^ס בענין בכל מאדך^סא, שע"י מאד שלך ממשיכים מאד שלמעלה, אף שהוא באין ערוך. וכמו"כ יובן גם כאן, שע"י העבודה בבחי' עתיק שבנפשו, דפירוש עתיק הוא מלשון נעתק, כמו המעתיק הרים^סב, וענינו בעבודה שמעתיק את עצמו (ער רוקט זיך אָפּ) מהמדות דנה"ב ובפרט מהמדות דיצה"ר ומתעלה מהם (ער שטעלט זיך אַוועק העכער), הנה עי"ז מגיע בבחי' עתיק שלמעלה, אף שהוא באין ערוך כלל. וע"ד מארז"ל^סג ע"פ^סד בזאת יבא אהרן אל הקדש, באיזה זכות הי' אהרן נכנס לבית קדשי הקדשים כו' זכות המילה היתה נכנסת עמו (ובמ"א^סה איתא מפני מה כה"ג משמש בשמונה בגדים אלא כנגד מילה שהיא לשמונה ימים), ומבואר בזה^סו, שענין המילה הוא הסרת המחיצהבין הטוב והקדושה ללעו"ז, ועי"ז יבוא אהרן אל הקדש מבית לפרוכת, היינו, להיות העברת מסך הפרוכת והמחיצה המפסקת בין קדש ובין קדה"ק, אף שהמחיצה שבמילה אינה בערך כלל למחיצת הפרוכת שבין קדש וקדה"ק. וכמו"כ יובן שע"י העבודה בבחי' עתיק בנפשו, בחי' "על" שבנפשו, מגיע לבחי' על הוי', לפני הוי'. וזהו גם מה שאמרו רז"ל^סז שהקב"ה מבקש פתחו לי כחודה של מחט (ועי"ז) ואני אפתח לכם כפתחו של אולם, דפתחו של אולם הי' ארבעים אמה^סח, שהם כנגד ב' כפי"ן דאנכי אנכי^סט, שהם בחי' אריך ובחי' עתיק, שמשם נמשך להיות מוחה פשעיך, ומסיים בכתוב למעני, למען יו"ד, שיומשך מבחי' עתיק לבחי' החכמה (יו"ד).

ו) וזהו ג"כ מ"ש^ע שקר החן והבל היופי אשה יראת הוי' היא תתהלל, ואמרו רז"ל^עא שקר החן זה דורו של משה, והבל היופי זה דורו של יהושע, אשה יראת הוי' היא תתהלל זה דורו של ר' יהודה בר' אילעאי. והענין בזה, שדורו של משה הי' בבחי' אתערותא דלעילא, וכמ"ש גבי קריעת ים סוף מה תצעק אלי^עב, בעתיקא תליא מילתא^עג, שהוא בחי' שלמעלה מאתעדל"ת אתעדל"ע, וכיון שלא היתה אתערותא דלתתא, אין יודעים אם יהי' לזה קיום לעד ולעולמי עולמים, ולכן נקרא שקר החן. והבל היופי זה דורו של יהושע, דהגם שהיתה אז עבודה באתערותא דלתתא בקיום המצוות, שזהו"ע היופי דיפת תואר ויפת מראה (כנ"ל), מ"מ, נקרא בשם הבל, והוא^עד בחי' ז' הבלים^עה דפה דא"ק, שהוא שרש ומקור כל ההשתלשלות, דפום ממלל רברבן^עו, הנה כל זה הוא רק בחי' הבל בלבד לגבי העצמות. וכמו"כ הוא גם בקיום המצוות דעכשיו, כמאמר רז"ל^עז התורה שאדם למד בעולם הזה הבל היא לגבי תורתו של משיח. וכמו"כ הוא גם בענין הזמן, שגם יום השבת, שבו שבת וינפש^עח, הרי הוא ג"כ הבל, הבל הז'^עט, לגבי יום שכולו שבת ומנוחה לחייהעולמים^פ. ומסיים, אשה יראת הוי' היא תתהלל זה דורו של ריב"א, שהיו אז גזירות שונות, ואעפ"כ עסקו בתורה במס"נ, ומתוך דחקות, שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה, וע"י עבודה זו מגיעים בבחי' עתיק. וזהו הטעם שתובעים מכאו"א מישראל, גם מצדיקים, שיהיו בבחי' המס"נ ותשובה, כי, אע"פ שלומדים תורה ומקיימים מצוות, מ"מ הרי זה באופן דהבל היופי, ולכן צריך להיות ענין המס"נ ועבודת התשובה דוקא. אמנם, התשובה דצדיקים היא תשובה נעלית יותר, וכמבואר בלקו"ת פ' האזינו^פא שזהו מש"נ^פב והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, להשיב את הנפש כמו שהיא בבחי' מתנה מלמעלה. ולאידך גיסא, הנה גם אצל אנשים פשוטים שייכת העבודה דתשובה עילאה, ועד בחי' הנעלית שבתשובה עילאה, כנ"ל.

ז) וזהו שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי', כנ"ל שמזמור זה אומרים בעשרת ימי תשובה שהם כנגד עשר כחות הנפש, לפי שהעבודה בימים אלו היא לפעול בכל כח וכח את ב' העומקים דתשובה תתאה ותשובה עילאה, והיינו, שגם אצל צדיקים צריכה להיות עבודת התשובה בדרגא היותר נעלית, וגם אצל אנשים פשוטים יכולה להיות עבודת התשובה בדרגא בתשובה היותר נעלית. וזהו שהעבודה דעשי"ת היא באופן דדרשו הוי' בהמצאו גו'^פג, הא ביחיד^פד, שבכל השנה צריך להיות תפלת הרבים דוקא, ובעשי"ת הנה גם היחיד הוא כמו הרבים, לפי שבימים אלו העבודה היא בבחי' עתיק, ומצד בחי' עתיק הנה גם היחיד הוא כמו הרבים. וזהו גם מ"ש^פה אשרי העם יודעי תרועה, שיודעים תרועת מלחמה עם היצה"ר (ווי צו געווינען די מלחמה), ויודעים איך לשבור את החומריות, שענין זה הוא גם אצל אלו שהם בבחי' עם. וזהו גם מ"ש^פו יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב אשר אהב סלה, דהנה, ענין הבחירה החפשית שייך רק בעצמות דוקא, והוא בבחי' עתיק, ובענין זה נזכר שם יעקב דוקא ולא שם ישראל, דשם ישראל הוא שם המעלה בענין קיום המצוות, ושם יעקב הוא שם המעלה בענין העבודה דמס"נ, ולכן הנה גם ביעקב אפשר להיות המשכת בחי' עתיק, שמשם הוא ענין הבחירה, והיינוע"י העבודה בבחי' עתיק שבנפשו, שעי"ז מגיע בבחי' עתיק למעלה כנ"ל. ומסיים, אשר אהב סלה, שהו"ע האהבה עצמית דהקב"ה לישראל, דאף שאח עשו ליעקב, מ"מ, ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי^פז, שהו"ע אהבת העצם לעצם. וכל זה נמשך ומתגלה גם בבחי' עם (כנ"ל), ועד שנמשך גם בענינים הגשמיים, בטוב הנראה והנגלה.

**********בס"ד. שיחת יום ב' דראש השנה, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. בשיחת יום ב' דראש השנה תש"ד^א, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר:

לפני חמישים שנה (בשנת תרנ"ד) נכנסתי אל כ"ק אאמו"ר הרה"ק ביום ב' דר"ה לפנות-ערב, קודם אמירת המאמר – הי' זה מהזמנים הקבועים שבהם הייתי נכנס לחדרו – ואמר לי הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק: ראה "לחטוף" ("כאַפּ אַריין") ולנצל את הזמן, יש לך עוד עשרים ושנים רגעים (הי' זה עשרים ושנים רגעים קודם השקיעה).

קודם לכן סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר – וניכר שהי' זה בתור הסבר על הנ"ל – בשם כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, שבמשך שני המעת-לעת דר"ה יש לבקש ולפעול בענין מדות טובות.

(ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

נשארו עדיין מספר רגעים קודם השקיעה, ויש "לחטוף" אותם, ולנצלם עבור כל הענינים, ובפרט עבור הענין דמדות טובות. ובכן, "יחטוף" כל אחד מה שבא לידו ("וואָס עס לאָזט זיך")...

(וסיים:) "זאָגט לחיים".

***

ב. (כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "אבינו מלכנו", ואח"כ אמר:)

בערב ר"ה דשנה ההיא (תש"ד) אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר^ב:

קביעת המועדות תלוי' בבית-דין של מטה, ובאופן כזה פוסקים למעלה – כפי שמצינו בפרטיות בנוגע לר"ה: "כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה . . הקב"ה אומר להם . . אני ואתם נלך אצל בית-דין של מטה"^ג, ובהתאם להחלטת ב"ד של מטה יושב הקב"ה לדין עם הסנהדרין של מעלה.ולכן – סיים כ"ק מו"ח אדמו"ר, בהורותו על ה"פדיון" שהכניסו אליו בערב ר"ה – כיון שכך פסקו רבים למטה, צריך הקב"ה למלא את כל האמור כאן.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ואם הדברים אמורים בערב ר"ה, עאכו"כ לאחרי שישנה גם העבודה דר"ה,

– שעז"נ^ד "אשרי העם יודעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון", וכפירוש הבעש"ט^ה: "אשרי, שבח והודי' להשי"ת, אשר כל עם ישראל יודעי תרועה, תרועת מלחמה עם היצה"ר, ולכן הנה כולם באור פניך יהלכון", שמאיר בהם פנימיות שם הוי' –

הרי בודאי שהפס"ד דישראל למטה פועל למעלה.

ולכן, כאשר בנ"י מכריזים "אין לנו מלך אלא אתה" – הרי כן הפס"ד גם למעלה, שהקב"ה נעשה מלך, והרי ענינו של מלך הוא שעליו לדאוג הן לצרכיהם הגשמיים והן לצרכיהם הרוחניים של בני מדינתו, ובנדו"ד – כל בנ"י ובני-ביתם שליט"א, שהקב"ה צריך להמשיך להם בכל המצטרך להם בגשמיות ורוחניות, ויהיו הגשמיות והרוחניות גם יחד, בטוב הנראה והנגלה.

***

ג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה שיר המעלות ממעמקים.

***

ד. דובר לעיל בהמאמר^ו בנוגע לענין העבודה בשמחה.

ענין השמחה נזכר בפירוש בנוגע לקו העבודה^ז – "עבדת את הוי' אלקיך בשמחה"^ח. ואף שבענין "עבדת" נכללים כל ג' הקוין דתורה עבודה וגמילות-חסדים^ט, מ"מ בפרטיות ובפירוש נזכר ענין השמחה בקו העבודה.

בנוגע להקו דגמ"ח^ז – למדים ממ"ש^י "ולא ירע לבבך בתתך לו",ו"מכלל לאו אתה שומע הן"^יא; בנוגע לקו התורה – למדים ממארז"ל^יב "אין שכינה שורה . . אלא מתוך דבר שמחה של מצוה", ומסיים "וכן לדבר הלכה"; ואילו בקו העבודה, שהוא קו התפלה והתשובה – נאמר בפירוש "עבדת את הוי' אלקיך בשמחה".

ומזה מובן, שענין התשובה צריך להיות בשמחה – לא מבעי תשובה עילאה שהיא בודאי בשמחה^יג, אלא גם תשובה תתאה צריכה להיות בשמחה^יד. ואפילו בזמן שצריך להיות ענין המרירות – אין זה סתירה לענין השמחה, אלא "בכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"^טו.

והלא דברים קל-וחומר: ומה כל המצוות צריך לקיימן בשמחה (כמבואר בארוכה בהמאמר), מצות תשובה שהיא מצוה כמו כל המצוות, ובפרט שנאמר בה ענין השמחה בפירוש – על אחת כמה וכמה!

ה. ענין התשובה יכול להיות "בשעתא חדא וברגעא חדא"^טז. וכדאיתא בגמרא^יז ש"אפילו רשע גמור" – ואין מארז"ל יוצא מידי פשוטו, שהכוונה היא לרשע גמור בפשטות – יש בכחו לפעול בעצמו "בשעתא חדא וברגעא חדא" את הענין דתשובה עילאה, ולהיות "צדיק גמור"^יח.

"בשעתא חדא וברגעא חדא" יכול יהודי לצאת מכל עניניו, לפרוץ את כל הגדרים והמחיצות, עד להמחיצה ופרוכת המפסקת בין הקודש לקודש הקדשים – גם מחיצה זו יש בכחו של יהודי לפרוץ, ולהכנס ל"קודש הקדשים", ששם ישנה התורה בבחי' חקיקה, ו"מקום ארון אינו מן המדה"^יט, ומשם ממשיך הוא את כל הענינים גם בגשמיות,

וכהלשון בהמאמר^כ: "לשבור את החומריות (שבירת החומריות דייקא, שאז נשאר רק הגשמיות), ולעשות את הגשמי כלי לאלקות", שהו"ע ההמשכה בגשמיות^כא.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין".לאחרי ברכת המזון, צוה להכריז שלעת-עתה יהי' "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

לאחרי תפלת ערבית והבדלה – שהבדיל בעצמו על הכוס – נתן בידו הק' לכל אחד מהנאספים מ"כוס של ברכה", וטרם צאתו התחיל לנגן ניגון הנ"ל].

**********

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org