אגרת הקדש, פרק י״א

יא

[מ: ד אלול] [פ: ו אלול]להשכילך בינה, כי לא זו הדרך ישכון אור ה׳ להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני, כי על זה אמרו רבותינו־זכרונם־לברכה ״בטל רצונך כו׳״, דהיינו, שיהיה רצונו בטל במציאות, ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כולם, הנכללים בבני חיי ומזוני, וכמאמר רבותינו־זכרונם־לברכה ש״על כרחך אתה חי״;

וביאור הענין, הוא רק אמונה אמיתית ב״יוצר בראשית״, דהיינו, שהבריאה ״יש״ מ״אין״, הנקראת ״ראשית חכמה״ – והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא – הבריאה הזאת, היא בכל עת ורגע, שמתהוים כל הברואים ״יש״ מ״אין״ מחכמתו יתברך המחיה את הכל, וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו, ויצייר בדעתו הווייתו מ״אין״ בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו, או שום יסורים מבני חיי ומזוני, או שארי יסורין בעולם, הרי ה״אין״, שהיא חכמתו יתברך, הוא מקור החיים והטוב והעונג, והוא העדן שלמעלה מעולם־הבא, רק, מפני שאינו מושג, לכן נדמה לו רע או יסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמעלה, והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו. וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם, להאמין ד״לית אתר פנוי מיניה״, ו״באור פני מלך חיים״, ועל כן ״עוז וחדוה במקומו״ – הואיל והוא רק טוב כל היום. [פ: ז אלול]ועל כן, ראשית הכל, שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה, ויחיה ממש באמונתו בה׳, המחיה ומטיב עמו בכל רגע. ומי שמתעצב ומתאונן – מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה, והרי זה ככופר חס ושלום. ועל כן הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת. אבל המאמין – לא יחוש משום יסורין בעולם, ובכל עניני העולם ״הן״ ו״לאו״ שוין אצלו בהשוואה אמיתית. ומי שאין שוין לו, מראה בעצמו שהוא מ״ערב רב״ ד״לגרמייהו עבדין״, ואוהב את עצמו, לצאת מתחת יד ה׳ ולחיות בחיי הגוים בשביל אהבתו את עצמו, ועל כן הוא חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני, כי זה טוב לו. ו״נוח לו שלא נברא״, כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו, ולדעת את אשר בלבבו, אם יפנה לבבו אחרי ״אלהים אחרים״, שהם תאוות הגוף המשתלשלים מ״סטרא אחרא״, ובהם הוא חפץ, או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתים המשתלשלים מ״אלקים חיים״. ויאמין שבאמת הוא חי בהם, וכל צרכיו וכל עניניו משתלשלים באמת בפרטי פרטיותיהם שלא מ״סטרא אחרא״, כי ״מה׳ מצעדי גבר כוננו״ ו״אין מלה כו׳״ ואם כן, הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג. ובאמונה זו באמת, נעשה הכל טוב גם בגלוי, שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי, כל חיותו הוא מ״טוב״ העליון, שהיא חכמתו יתברך שאינה מושגת, והיא ה״עדן״ שלמעלה מעולם־הבא, הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה ב״טוב״ העליון הגנוז: