"לבושים הצואים"טז), אלא צריכים להשלים את ההמשכה שחסרה על ידי העדר קיום המצוה.
ה. והנה הכח בתשובה לפעול שני ענינים אלה הוא לפי שע"י התשובה נמשך מבחי' "בעל הרצון", שלמעלה גם מבחי' "רצון" דמצותיז, ומצד בחינה זו נפעלים שני הענינים הנ"ל:
כיון שבעל הרצון אינו מוכרח ואינו נתפס ברצון דמצות, ואין שייך לומר שהחטא (היפך הרצון) תופס מקום לגבי', לכן, ע"י המשכת בעל הרצון (ע"י תשובה) מתנקים ומתבטלים החטא והפגםיח;
ועוד, כיון שבבעל הרצון אין שום מדידה ח"ו באיזה אופן הוא נמשך [דרק מצד בחי' הרצון דמצות נעשית המדידה שהאור האלקי נמשך ע"י קיום המצות דוקא] — לכן נמשכת משם ההמשכה גם כשחסר קיום המצוה הממשיך אור זהיט.
ו. עפ"ז נמצא, שבהטעם על שני ענינים הנ"ל הבאים מבחי' בעל הרצון, יש כאילו שני ענינים הפכים:
הטעם על ביטול החטא והפגם הוא לפי שמעשי התחתונים אינם פוגעים ב"בעל הרצון" ("רבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו"כ), והוא מושלל מהם;
משא"כ בענין השני, שמצד בעל הרצון נמשך האור, אין מקום לומר שהמשכה זו היא לפי שהוא מושלל כו' ואינו נוגע לו כו', אלא אדרבה, המשכה זו היא לפי ש"רוצה" להיות נמשךכא.
והחידוש בבחי' בעל הרצון על הרצון דמצות (בענין זה) הוא רק בכך, שמצד בחי' הרצון דמצות ישנה הגבלה באופן ההמשכה, שהיא רק ע"י קיום המצות (והמשכת כל אור היא ע"י מצוה פרטית), משא"כ מצד בחי' בעל הרצון אין שום הגבלה, וגם כשחסרה המצוה אפשר להיות ההמשכה.
ז. והנה כשם שהעילוי של תשובה על תומ"צ למעלה הוא בכך שתשובה מגעת בבעל הרצון שלמעלה מרצון דמצות — עד"ז הוא החידוש בתשובה על תומ"צ בנשמת האדם, שבתשובה מתגלה (והיא מגעת ב)התקשרות עצם הנשמה בעצמותו ית', בעל הרצון, שהיא למעלה ועמוקה יותר מההתקשרות שע"י תומ"צ.
ובהתקשרות העצמית של הנשמה, המתגלה ע"י תשובה, יש שני ענינים (ע"ד שני הענינים הנ"ל (ס"ה) בבעל הרצון):
א) הסיבה המביאה את האדם לתשובה היא ההתקשרות הפנימית עם הקב"ה שמצד עצם נשמתו, שלא שייך בה גרעון
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור