אגרת הקדש, פרק כ׳

כ

[מ: א תשרי] [פ: ד תשרי]איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד בהון. (פירוש, עשר ספירות דאצילות; חיוהי הן האורות, ו״גרמוהי״ הן הכלים, שכולן אלקות, מה שאין כן בבריאה־יצירה־עשיה כו׳). וצריך להבין היטב, איך ה״אין־סוף״ חד עם ״גרמוהי״ הן הכלים, הרי הכלים הן בבחינת גבול ותכלית, כמו שכתוב בעץ חיים. אמנם, הכוונה היא, לומר שהן אלקות לברוא יש מאין כמו ה״אין־סוף״, ולא בבחינת השתלשלות עילה ועלול לבד. ומה שכתב הרמ״ק ענין השתלשלות עילה ועלול, וכן הוא בזוהר הקדוש פרשת בראשית, היינו, בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן (בבחינת הכלים), שנקראות ״בלי מה״ בספר יצירה, שאינן בבחינת יש ומהות מושג, וכמו ה״אין־סוף״ דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, וכמו שכתוב: ״ופני לא יראו״. ונבואת משה רבינו עליו־השלום והשגתו, היתה מפרק עליון דנצח ד״זעיר אנפין״. ובהשתלשלות העלול הוא מוקף מהעילה, ובטל במציאות אצלו כזיו השמש בשמש, כמו שכתוב בפרדס מהרמ״ק. ואף גם צמצומים רבים מאד לא יועילו להיות גשם עב כעפר, מהשתלשלות הרוחניות משכלים נבדלים אפילו של המלאכים, אלא להיות ״רוח הבהמה״ מ״פני שור״, כמו שנתבאר במקום אחר, ועיין שם. [פ: ה תשרי] [מ: ב תשרי]ו״יש מאין״ נקרא ״בריאה״ בלשון הקדש. והגם שהיש הנברא הוא גם כן כלא חשיב קמיה, דהיינו, שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די׳ ספירות דאצילות־בריאה־יצירה־עשיה, שה״קו״ אור־אין־סוף ברוך־הוא מאיר בהם, וכזיו השמש בשמש, כמו שנתבאר בלקוטי אמרים חלק ב׳ – היינו ״קמיה״ דוקא, שהיא ידיעתו יתברך מלמעלה למטה. אבל בידיעה שממטה למעלה – היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה, כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל, וגם אין ערוך זה לזה כלל וכלל, לא מיניה ולא מקצתיה, מהערך שמהעלול אל העילה, שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלו על־ידי ידיעה והשגה זו, וגם במהותם ועצמותם אין הפרש גדול כל כך, רק שזה עילה וזה עלול, ולא מיניה ולא מקצתיה, מההפרש שבין מהות היש הנברא למהות הכח והאור השופע בו להוותו מאין ליש, ולכן נקרא ״יש״ מ״אין״ דוקא. [פ: ו תשרי]והנה, ראשית היש הנברא ותחילתו, הן הכלים די׳ ספירות דבריאה־יצירה־עשיה, וגם האורות נפש־רוח, ונבראו מבחינת הנשמה די׳ ספירות דבריאה־יצירה־עשיה שהוא אלקות, והן הלמ״ד כלים דמלכות דאצילות. וכן באצילות, מחיצוניות הכלים די׳ ספירות דאצילות שהן אלקות, נבראו ההיכלות דאצילות שמתלבש בהן בחינת העיגולים די׳ ספירות, וגם גופות המלאכים דאצילות שהן בחינת יש, וכמו שכתוב: ״ובמלאכיו ישים תהלה״, שאינן בבחינת ביטול לגמרי כעלול לגבי עילתו. [מ: ג תשרי] [פ: ז תשרי]אך נשמות המלאכים שיצאו מ״זיווג הנשיקין״, וכן נשמות האדם שיצאו מזיווג דז״א ונוקבא דאצילות קודם שירדו לבריאה־יצירה־עשיה אינן בכלל ״יש״ ודבר נפרד בפני עצמן, אלא הן מעין בחינת אלקות בצמצום עצום, וכעין הכלים די׳ ספירות דאצילות, שהן בבחינת גבול על־ידי צמצום אור האין־סוף, הוא ה״קו״ המלובש בנפש־רוח־נשמה שלהם, וכמו צמצום הראשון להיות חלל וכו׳. (ואף גם לאחר שירדו הנפש־רוח־נשמה דאצילות לעולם הזה לצדיקים הראשונים אפשר שלא נשתנה מהותן להיות דבר נפרד מאלקות, ולכן היו מסתלקות כשרצו לחטוא בטרם יחטאו. וקרוב לומר, שגם האלפים ורבבות עלמין דיתבין ב״גולגלתא״ ד״אריך אנפין״ ו״זעיר אנפין״ – אינן ״עלמין״ ממש כעין ההיכלות דאצילות ובחינת ״יש״, אלא כעין נשמות המלאכים שיצאו מ״זיווג הנשיקין״, ונקראו ״עלמין״ לגבי בחינת ה״גולגלתא״ ו״דיקנא״). אך אינן אלקות ממש לברוא יש מאין, מאחר שכבר יצאו ונפרדו מהכלים די׳ ספירות, שבהן מלובש ה״קו״ מאור־אין־סוף. שהאור הוא כעין המאור, הוא מהותו ועצמותו של המאציל ברוך־הוא, שמציאותו הוא מעצמותו, ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו חס ושלום, ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש, בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה. וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח האין־סוף בעל גבול ומדה – נתלבש אור־אין־סוף בכלים די׳ ספירות דאצילות, ומתייחד בתוכן בתכלית היחוד, עד ד״איהו וגרמוהי חד״, לברוא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית, ובפרט על־ידי התלבשותן בבריאה־יצירה־עשיה. [מ: ד תשרי] [פ: ח תשרי]אמנם מודעת זאת, שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי, הוא ממלכות דאצילות שנעשה עתיק דבריאה, כי ״אין מלך בלא עם וכו׳״. וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן שנבראו בכח ה״אין־סוף״ יחיד ומיוחד בתכלית – הוא על־ידי ריבוי האותיות היוצאין ממלכות, ״פי ה׳״, ״וברוח פיו כל צבאם״, וה׳ מוצאות הפה הן מה׳ גבורות דנוקבא. ולזאת נקראת ״עלמא דאתגליא״, כי בה נגלה כח אור־אין־סוף לברוא יש מאין שלא על־ידי עילה ועלול, אבל ט׳ ספירות הראשונות נאצלו בהשתלשלות עילה ועלול, ואור האין־סוף הוא מלובש בחכמה לבדה. וזהו שכתוב: ״נעוץ תחלתן בסופן״, כי כתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים, ויש בו בחינה האחרונה של האין סוף. ולכן נקרא ״כתר מלכות״, כי אין כתר אלא למלך, וגם, כי בחינה אחרונה דאין־סוף היא מלכות דאין־סוף, ולכן גם המלכות דאצילות נקרא ״כתר״ ממטה למעלה. ומה גם, כי בריאת הנשמות – ממנה, להיות יש ודבר נפרד בפני עצמה בעולם הבריאה, ונקרא בשם ״לידה״, כקריעת ים־סוף ד״בעתיקא תליא״. וגם, כל גידול הנשמות כל ז׳ חדשים, מזיווג של שמיני עצרת עד שביעי של פסח, הוא כמו גידול זעיר אנפין ונוקבא בבטן ״אימא עילאה״, שהוא על־ידי אורות עליונים מ״אימא עילאה״, ומלמעלה למעלה עד אין־סוף, המתלבש בה כל ט׳ או ז׳ ירחי לידה. וככה הוא בבריאת נשמות ומלאכים לעולם הבריאה. וגם, כל עיקר ושרש הטיפה שמקבלת ומתעברת מ״זעיר אנפין״, הוא ממוחין ד״אבא ואימא״, ובכל זיווג נמשכת ל״אבא ואימא״ מ״אריך אנפין״ ו״עתיק יומין״, ומלמעלה למעלה עד אין סוף, רק שהכל בהעלם במוחין, עד לידת הנוקבא הנשמות והמלאכים וההיכלות לעולם הבריאה. נמצא, שזהו גילוי אור־אין־סוף ממש, על־ידי העיבור והלידה. [מ: ה תשרי] [פ: ט תשרי]ובזה יובן, היות המצות במלכות – ה׳ של שם הוי׳, והתורה ב״זעיר אנפין״ – וא״ו של שם הוי׳, הגם שלמעלה ב״אריך אנפין״ המצות הן ב״גולגלתא״, ב״לבנונית״, היא ה״אורחא״ דב״פלגותא דשערי״, דמתפלגא לתרי״ג אורחין דאורייתא שב״זעיר אנפין״, ושרש התורה דנפקא מ״חכמה עילאה״ הוא ב״מוחא סתימאה״ ד״אריך אנפין״, והיינו, החכמה דטעמי המצות, אלא שהוא כחותם המתהפך. ו״נעוץ תחלתן בסופן״, הוא כח ה״אין־סוף״ ברוך־הוא לברוא יש מאין, ולא על־ידי עילה ועלול, שיהיה העלול מוקף מעילתו ובטל במציאות, רק יהיה היש דבר נפרד מאלקות, בכדי שיהיה המאציל ברוך־הוא מלך על כל הנפרדים, על־ידי שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם, ו״סוף מעשה במחשבה תחלה״. ולכן אמרו בירושלמי: ״ולית ליה לרבי שמעון שמפסיק ללולב וכו׳״, ו״כל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו על פניו וכו׳״, כי השליא נוצרה תחלה מהטיפה, והיא לבדה היתה עיקר הולד עד מ׳ יום שהתחילה צורת הולד. וככה המצות הן עיקר התורה ושרשה, הגם שהמצוה היא גופנית והתורה היא חכמה, רק שזה בחיצוניות וזה בפנימיות, וכדלקמן. [מ: ו תשרי] [פ: י תשרי]והנה, כמו כן מזיווג זעיר אנפין ונוקבא דבריאה־יצירה־עשיה נבראו מאין ליש כל הנבראים והנוצרים והנעשים, על־ידי אור הנשמה שבתוכן, שהיא אלקות, מהכלים די׳ ספירות דמלכות דאצילות, וגם בתוכה הארת ה״קו״ דאור־אין־סוף המלובש באצילות עד ה״פרסא״, והארת ה״קו״ שהיה מאיר בכלים די׳ ספירות דמלכות בקע ה״פרסא״ עמהם, ומאיר בהם בבריאה־יצירה־עשיה כמו באצילות ממש. וכן, גם ה״קו״ בעצמו המלובש בסיום וסוף נצח־הוד־יסוד ד״אדם קדמון״, שהוא סוף רגלי היושר שלו המסתיימים במלכות דעשיה, הנה הארת ה״קו״ מאירה משם ומתלבשת באור הנשמה די׳ ספירות דבריאה־יצירה־עשיה שהוא אלקות. והארה דהארה, מתלבשת בנפש־רוח די׳ ספירות דבריאה־יצירה־עשיה, ואף גם בכל הכלים שלהם. והארה דהארה דהארה, הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים, כמו שכתוב: ״הימים וכל אשר בהם, ואתה מחיה את כולם״. [מ: ז תשרי]וכל זאת בבחינת התפשטות החיות להחיותם. אמנם, מציאותו ומהותו של אור האין־סוף – אינו בגדר מקום כלל, וסובב כל עלמין בשוה, ו״את השמים ואת הארץ אני מלא״ בהשוואה אחת, ו״לית אתר פנוי מיניה״ אף בארץ הלזו הגשמית, רק, שהוא בבחינת מקיף וסובב, וכמו שנתבאר הפירוש בלקוטי אמרים, ולא התפשטות והתלבשות החיות להחיותם ולהוותם מאין ליש, כי אם על־ידי הארה דהארה דהארה וכו׳ מה״קו״, כנזכר לעיל. וגם מאור־אין־סוף הסובב ומקיף לארבע עולמות אצילות־בריאה־יצירה־עשיה בשוה, מאיר אל הקו הפנימי דרך הכלים די׳ ספירות דבריאה־יצירה־עשיה, ובהארתו תוך הכלים נותן בהם כח ועוז לברוא יש מאין. ומאחר שהבריאה היא על־ידי הכלים, לזאת הם הנבראים בבחינת ריבוי והתחלקות וגבול ותכלית, ובפרט על־ידי האותיות, כנזכר לעיל. [מ: ח תשרי] [פ: יא תשרי]ועוד זאת, יתר על כן על כל הנזכר לעיל, הארה דהארה דהארה, וכל הנזכר לעיל היא מראה כחה ויכלתה ביסוד העפר הגשמי בגילוי עצום, ביתר עז מיסודות העליונים ממנו, וגם מצבא השמים, שאין בכחם ויכלתם להוציא יש מאין תמיד, כיסוד העפר המצמיח תמיד יש מאין, הם עשבים ואילנות (והמזל המכה ואומר ״גדל״, היינו לאחר שכבר צמח העשב, ואינו אומר לו לצמוח מאין ליש אלא מקוטן לגודל, ולשאת פרי כל מין ומין בפרטי פרטיות. אבל בטרם יצמח למי יאמר כל מזל ומזל לכל עשב ועשב בפרטי פרטיות) מהכח הצומח שבו, שהוא אין ורוחני, והם גשמיים. ואין זאת, אלא משום דרגלי ״אדם קדמון״ מסתיימים בתחתית עשיה, ותחת רגליו מאיר אור־אין־סוף ברוך־הוא הסובב כל עלמין, בלי הפסק רב ביניהם, רק עיגולי ״אדם קדמון״ לבדו. וגם ה״קו״ מאור־אין־סוף המסתיים בסיום רגלי ״אדם קדמון״ מאיר ממטה למעלה בבחינת ״אור חוזר״, כמו שהמלובש ב״אריך אנפין״ ו״אבא ואמא״ ו״זעיר אנפין ונוקבא״ דאצילות – מאיר באור חוזר ממלכות דאצילות, ומלכות דאצילות היא בחינת כתר ממטה למעלה, ו״נעוץ תחלתן בסופן״. וככה הוא בסיום ה״קו״ דאור־אין־סוף המסתיים בסיום ה״יושר״ דרגלי ״אדם קדמון״ מאיר ממטה למעלה לבחינת אור הנשמה דמלכות דמלכות דעשיה, שהוא אלקות ממש, מחיצוניות הכלים דמלכות דאצילות. [מ: ט תשרי]ולפי מה שכתוב ב״ספר הגלגולים״ פרק כ׳, הובא בלקוטי אמרים – מתלבשת תחלה הארה זו של ה״קו״ דאור־אין־סוף באור האצילות שבעשיה, וממנה לבריאה ויצירה שבעשיה, ומהן לבחינת אור הנשמה דמלכות דמלכות דעשיה, ועל־ידי זה יש כח ועוז בסיום הכלי דמלכות דמלכות דעשיה שביסוד העפר, והוא מאמר ״תדשא הארץ וכו׳״, להיות פועל בקרב הארץ תמיד לעולם ועד – (בחינת אין־סוף, ולא בלבד בששת ימי בראשית, כמאמר ״ישרצו המים״, ומאמר ״תוצא הארץ נפש חיה״, מחכמה דמלכות דמלכות דעשיה, שבז׳ ימי בראשית האיר בעולם הזה הארה מאור־אין־סוף ב״חסד חנם״, בלי העלאת ״מיין נוקבין״ כלל) – להצמיח עשבים ואילנות ופירות מאין ליש תמיד מדי שנה בשנה, שהוא מעין בחינת ״אין־סוף״, שאם יתקיים עולם הזה ריבוי רבבות שנים – יצמיחו מדי שנה בשנה. אלא שיש מהן על־ידי העלאת ״מיין נוקבין״, והם הזרועים והנטועים, ואף־על־פי־כן, הם כמו יש מאין, שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפרי, וגם נגד כל האילן עם הענפים והעלין, וכן במיני זרעונים וירקות, וגם במיני תבואה להתהוות מאות גרעינין מגרעין אחד, הוא כמו יש מאין, ומכל שכן הקשין והשבלים. והנה, הפירות שעל־ידי העלאת ״מיין נוקבין״, היא הזריעה והנטיעה – הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן מכח הצומח לבדו שבארץ, ומזה נשכיל המשכות אורות עליונים באצילות־בריאה־יצירה־עשיה (שהוא תכלית בריאת האדם), כמו שנתבאר במקום אחר. [מ: י תשרי] [פ: יב תשרי]ומזה יובן היטב בענין סדר מדרגות: דומם, צומח, חי, מדבר, שהן בחינות עפר, מים, אש, רוח, שאף שהחי הוא למעלה מהצומח, והמדבר – למעלה מהחי, אף־על־פי־כן, החי ניזון וחי מהצומח, והמדבר מקבל חיותו משניהם, וגם חכמה ודעת, ש״אין התינוק יודע לקרות ׳אבא׳ ו׳אימא׳ עד שיטעום טעם דגן כו׳״, ו״עדיין לא אכילנא בישרא דתורא כו׳״, כי הוא בחינת ״אור חוזר״ ממטה למעלה, מתחתית העשיה, שמתגלית שם ביתר עז, הארה דהארה כו׳ מאור־אין־סוף הסובב כל עלמין, ומה״קו״ אור־אין־סוף שבסיום ״רגלי היושר״ ד״אדם קדמון״ בבחינת ״אור חוזר״, כנזכר לעיל. ויובן היטב בזה טוב טעם ודעת, מה שמלאכים עליונים שבמרכבה ״פני שור״ ו״פני נשר״, נהנים מאד וניזונים ומסתפקים מרוח הבהמה והעוף העולה אליהם מהקרבנות שעל גבי המזבח, וכדקדוק לשון הזוהר הקדוש: ״ואתהניין מיסודא ועיקרא דילהון״. ואחרי הדברים והאמת האלה דעת לנבון נקל להבין, על־ידי כל הנזכר לעיל, גודל מעלת המצות מעשיות, אשר הן תכלית ירידת הנשמות לעולם הזה הגשמי, כמו שכתוב: ״היום לעשותם״, ו״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם־הבא״:

עד כאן מצאנו מכתב ידו הקדושה