בס"ד. שבת חול המועד סוכות, ה'תשי"ט
ושאבתם מים בששון ממעיני הישועהא. הנהב בכל השנה היו מקריבים על גבי המזבח פרים ואילים וכבשים ושעירים, ובשעת ההקרבה הי' ניסוך היין, ובחג הסוכות ניתוסף גם ניסוך המים. והנה ידועג שבכל קרבן היתה העבודה דמעשה דיבור ומחשבה (כוונה ורעותא דלבא), וכל ישראל השתתפו בעבודת הקרבנות, שהרי נוסף לכך שהכהנים היו מוציאים אותם בעבודתם, היו גם אנשי מעמד שהם שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנותד. וכיון שהקרבן הי' בשביל כל ישראל שהשתתפו בזה, הרי מובן שכל אחד ואחד מישראל הי' צריך לידע מהו ענין הקרבנות, בכדי שיוכל לעבוד עבודתו בענין זה. ומכ"ש עכשיו שאין לנו בית המקדש ולא מזבח (ולכן תפלות כנגד תמידין תקנוםה), הרי בודאי צריך כל אחד למצוא דברי חפץ בנפשוב בענין הקרבת הקרבנות, ניסוך היין וניסוך המים.
ב) והענין בזהו, דהנה, ענין היין בספירות הוא בספירת הבינהז, והיינו, שענין היין הוא גילוי ההעלם, כמ"שח נכנס יין יצא סוד, ולכן נעשה שמחה מצד היין, כמ"שט תירושי (יין) המשמח אלקים ואנשים, שהשמחה הוא מצד הגילוי. ובעבודה הו"ע ההתבוננות (בינה), שעל ידה מתגלה הכל בגילוי. והנה בינה היא מקור הגבורותי. וענינו בעבודה הוא ההתבוננות בתפלה, בפסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש, שע"י ההתבוננות דכולא קמי' כלא חשיבי, מתעורר האדם באהבה עזה כרשפי אש, והוא דוגמת העלאת הקרבנות באש המזבח, שענין ההעלאה הוא בחי' הגבורות. אמנם, כתיביא לא תהו בראה לשבת יצרה, שאין הכוונהבעלי' והסתלקות, אלא צריך להיות גם המשכה למטה. וזהו מ"שיב כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא, והרי גם באש למטה מצינו ב' הענינים דהעלאה והמשכה, שהרי טבע האש שעולה תמיד מלמטה למעלה, ולכן יש צורך בפתילה כדי שיהי' האש נאחז למטה, כי מצד עצמו הוא עולה למעלה, ודוקא ע"י הפתילה נעשה ההמשכה למטה, שזהו ענין הכלי שממשיך את האור למטה. ובזה גופא יש צורך שלא תהי' הפתילה דקה ביותר, כי אז תכלה הפתילה מהרה ומיד יסתלק האש למעלה, ונמצא שההמשכה למטה היא ע"י גסות הפתילה דוקא. ולאידך גיסא, אם לא הי' בו בחי' ההסתלקות כלל, לא הי' מאיר ג"כ, וכמו במקום שאין אויר (מרתף) שאז נכבה במהרה, לפי שהאויר הוא גס המונע ומפסיק את עלייתו למעלה, ולכן נכלה האש מיד. וכמו"כ הוא גם ברוחניות בעבודת האדם, שצריך להיות העלי' למעלה, וכאשר חסר העלי' הרי זה דוגמת האש שבמרתף, אבל לאידך גיסא צריך להיות גם ההמשכה למטה מצד הכלי, כי, אם יהי' רק העלי' למעלה אזי יסתלק האש. וזהו ג"כ סיבת סילוק האורות דתוהו לפי שהיו כלים מועטים, היינו, שהכלים היו דקים ביותר (בדוגמת פתילה דקה ביותר) שהאור לא נאחז בהם להיות נמשך למטה, ולכן נסתלק האור מהכלים. וענין זה אינו כפי הכוונה, שהרי תכלית כוונת האצלת האורות הוא בכדי שיאירו בכלים דוקא. וכידוע בענין האצלת האורות, שכוונת ההאצלה לא היתה בשביל האורות, שהרי האורות כמו שהם במקורם טרם שנאצלו היו במעלה עליונה יותר מכמו שנאצלו שאז ירדו ממדריגתם, וא"כ אי אפשר לומר שהכוונה היא בשביל האורות, אלא הכוונה היא בשביל הכלים, היינו שהאורות יאירו בכלים, ובכדי שיאירו בכלים צריך להיות בהם גם ענין ההמשכה, והיינו שיהיו כלים מרובים שיוכלו לאחוז בהאורות ולהמשיכם למטה. ומזה מובן שעיקר המעלה באורות וכלים היא כאשר האורות והכלים מתאימים זה לזה, שאז יהיו ההעלאה וההמשכה במזיגה נכונה. וכמו"כ הוא גם בנשמה וגוף, ובעבודה דנפש האלקית ונפש הבהמית, שהנשמה והגוף ונפש האלקית ונפש הבהמית צריכים להתאים זה לזה, כמבואר בארוכה בהמשך תער"ביג. ומכל זה מובן בענין ניסוך היין, דכיון שענין היין בעבודה הוא ההתבוננות דכולא קמי' כלא חשיב, שמזה נעשה אצלו אהבה עזה כרשפי אש, שהו"ע הגבורות והעלאה, לכן צ"ל גם עניןההמשכה, שזהו"ע הנסכיםיד. ובזה יובן הטעם שבניסוך היין יש חילוקים בין פרים אילים וכבשיםטו, דכיון שהרצוא והשוב צריכים להתאים זה לזה, לכן הנה בפרים שהאש גדולה יותר, שהו"ע גודל העלי' וההסתלקות, צריך להיות גם ענין הנסכים במדה מרובה יותר, לפי שככל שההעלאה היא ביותר צריכה להיות גם ההמשכה ביותר, בכדי שיהיו ההעלאה וההמשכה במזיגה נכונה.
ג) אמנם בניסוך המים לא הי' הגבלה והתחלקות, וכמרז"לטז גבי ניסוך המים שאין שיעור למים. והענין הוא, דהנה ענין המים בספירות הוא ספירת החכמה, מקור החסדים. ובעבודה הו"ע ביטול במציאות, שזהו הביטול דשמו"ע שהוא כעבדא קמי מרי'יז, שאין זה ענין של תשוקה ועלי', כי אם ביטול במציאות. דהנה, ענין ההעלאה הוא בהיותו רחוק מהאין האלקי, ומרגיש את האין שמהווה מחי' ומקיים אותו בכל רגע ורגע, אבל אינו נמצא בהאין עצמו, ואז הוא בתנועה של העלאה, באהבה עזה כרשפי אש. אבל בשמו"ע שהוא נמצא בהאין עצמו, אזי הוא בביטול במציאות, ולא שייך אז ענין ההעלאה. ועד"מ המשתחוה לפני המלך, שאז הוא בביטול במציאות לגמרי, ואילו ענין ההעלאה והתשוקה שייך דוקא כאשר הוא בריחוק מהמלך, שאז הוא משתוקק אליו, אבל כאשר בא ועומד לפני המלך אזי הוא מתבטל בכל עצמותו לגמרי. וזהו ההפרש בין יין למים, דיין הוא בינה, שמבין ומשיג את האין, אבל הוא בריחוק ממנו, ומזה נעשה האהבה כרשפי אש, משא"כ מים הוא חכמה, בחי' ראי', שרואה ונמצא בהאין עצמו, שאז הוא מתבטל ממציאותו לגמרי. ועוד הפרש בין בינה לחכמה, שבבינה יש התחלקות, והיינו שהאהבה אינה בכולם בשוה, דכיון שהאהבה באה מצד ההתבוננות, הרי ככל שמבין ומשיג יותר אזי נרגשת אצלו יותר התשוקה כו', ונמצא שהאהבה מתחלקת לפי אופן ההשגה וההרגש, משא"כ במים, שהוא כמשל העומד לפני המלך בביטול במציאות, הרי בזה לא שייך התחלקות. וטעם הדבר הוא לפי שענין ההתחלקות הוא רק בענין שבא מצד הרגש האדם, וכיון שענין ביטול במציאות אינו מצד ההרגש שלו, כי אם מצד ראיית פני המלך, הרי מצד המלך כולם בשוה. וזהו הטעם שבניסוך היין יש התחלקות בין פרים ואילים כו', לפי שזהו ענין שבא מצד ההרגש כו',משא"כ הביטול במציאות שמצד המים הוא בכולם בשוה, ולכן בנסוך המים אין התחלקות והגבלות כו'.
והנה בבחי' המים גופא יש מדריגה נעלית יותר, והוא מ"שיח ועל ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא, דענין הקרח הוא מיא דאגלידו, והיינו בחי' המים כפי שאינו בא בהמשכה עדיין. והיינו, שבמים גופא יש ב' בחי', הא' הוא מים נוזלים, שהמים הם בהמשכה, והב' הוא בחי' רקיע, מיא דאגלידו, שאינו בא בהמשכה עדייןיט. ובעבודה הו"ע הביטול לעצם האין שלא בא בהמשכה עדיין. דהנה, בחי' מים הנ"ל שהו"ע הביטול דשמו"ע, עם היות שגדלה מעלתו שהוא ביטול במציאות לפי שנמצא בהאין עצמו, מ"מ, הרי זה בחי' האין כמו שכבר נמשך ונעשה מקור ליש, ובמילא יש איזה נתינת מקום למציאות כו'. והיינו, דעם היות שהביטול דמים אינו הביטול שמצד השגה, אלא שמרגיש שכלא חשיב, ולא רק כלא, אלא גם לא ממש, והו"ע ביטול היש וביטול במציאות, מ"מ, לאחרי כל זה הרי הוא נשאר במציאותו עדיין, והיינו לפי שהאין נותן מקום ליש. אבל הביטול דרקיע הוא לעצם האין טרם שבא בהמשכה, שביטול זה הוא ביטול עצום שמתבטל ממציאותו לגמרי, והוא הביטול שאחרי שמו"ע.
ד) והנה סדר העבודה הוא מלמטה למעלה, וכמו שבעבודה בכל יום הנה תחלת העבודה היא באמירת הודו, הודאה בלבד, ואח"כ היא עבודת ההתבוננות בפסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש, שהו"ע האהבה כרשפי אש, ואח"כ הוא הביטול דשמו"ע וכו', כן הוא גם בזמני השנה, שתחלת העבודה היא בחג הפסח, באכילת מצה שהוא קטנות אבאכ, שזהו ע"ד שאמרו רז"לכא אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, והרי מה שהתינוק קורא אבא אין בזה הבנה והשגה כלל, שאינו יודע איך ובמה הוא אביו, אלא שקורא אבא בלבד, וכמו"כ הוא גם ברוחניות בענין אכילת מצה דפסח, שהוא בחי' קטנות אבא שלמטה מהשגה (ובדוגמת התחלת התפלה בבחי' הודאה בלבד). אמנם, אף שעניןזה הוא למטה מהשגה, מ"מ, נכלל בזה כל ההשגה וההרגש שיהי' אח"כ, וכמו בקריאת התינוק אבא, שבקריאה זו כלולה כל ההשגה לכשיגדל, אלא שעכשיו הוא בהעלם. וכמו"כ גם ברוחניות, שבעבודה דפסח נכללים כל עניני העבודה שבמשך כל השנה, עד לניסוך המים בחג הסוכות, שהו"ע בחי' החכמה, אלא שבפסח הוא בחי' קטנות אבא, ואח"כ נתגלה בחג הסוכות בניסוך המים.
ה) והנה ענין ניסוך המים שבסוכות הוא בשמחה, כמ"ש ושאבתם מים בששוןכב. והענין הוא, דהנה ההמשכות שבסוכות הם בחי' מקיפים, והיינו, שבר"ה ויוהכ"פ ההמשכה היא בפנימיות, שבר"ה נמשך יראה ואהבה רבה על כל השנה, וביוהכ"פ נמשך סליחה מחילה וכפרה על כל השנה, אמנם ההמשכות בסוכות הם בבחי' מקיף, להיותם המשכות נעלות שאין הכלים יכולים להכיל, שלכן נשאר בבחי' מקיף. וזהו מ"שכג שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, שמאלו תחת לראשי קאי על ההמשכה שבר"ה ויוהכ"פ, וימינו תחבקני קאי על המשכת המקיפים שבסוכהכד, שזהו תחבקני, כמו האב שמחבק את בנו הקטן, שאין זה קירוב שמקבל הבן בפנימיותו במעשה דיבור ומחשבה שלו, שהרי הוא רק מחבקהו מסביבו, ומ"מ הרי זה חיבוק של קירוב שעי"ז נעשה רוממות אצל הבן, וכפי שרואים במוחש דאף שאין התינוק מבין את הקירוב וסיבתו, מ"מ, ע"י החיבוק נעשה מרומם וקרוב אל אביו. וכן הוא בענין וימינו תחבקני שבחג הסוכות, שהו"ע המשכת המקיף שפועל הקירוב דישראל לאלקות. ולכן שאיבת המים היא בשמחה, כמשל בן מלך שכאשר שב מהשבי' ובא אל אביו המלך אזי יש בזה שמחה גדולה, וכן הוא בהקירוב דסוכות (וכנ"ל שענין ניסוך המים שבחג הסוכות הו"ע ביטול במציאות מצד הקירוב להאין, בדוגמת המשתחוה לפני המלך), שמזה נעשה שמחה גדולה. ועוד זאת, דכשם שבמשל הנה מצד גודל שמחת המלך הרי הוא מגלה לבנו אוצרות יקרים וכמוסים, ועד שנותן לו במתנה דברים יקרי הערך שמשתעשע ושמח בהם יותר משמחתו הקודמת מקירוב בנו אליו, ואעפ"כ, הנה שמחה פורץ גדרכה, עד שנותן לו במתנה גם דברים היקרים, הנה כמו"כ הוא גם למעלה, שמצד השמחהשנעשה למעלה מהתשובה דיוהכ"פ באופן שעיצומו של יום מכפרכו, שנמשך לכל ישראל סליחה מחילה וכפרה ומתקרבים כולם לאלקות, הנה מצד גודל השמחה (שמתגלית בעיקר בחג הסוכות, שהרי הענין דיוהכ"פ נמשך בגילוי בחגה"ס, כידוע בענין בכסה ליום חגינוכז) מגלים לכל ישראל אוצרות הכמוסים וגם נותנים להם במתנה, שזהו בחי' אמיתית התשובה שעלי' נאמרכח והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, בחי' מתנה. וזהו שאומריםכט ורוממתנו מכל הלשונות כו' ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת (ולכן) ותתן לנו הוי' אלקינו, והיינו, שע"י הרוממות שנעשה בישראל (בחי' וימינו תחבקני) אזי ותתן לנו, שנמשך בחי' המתנה, שזהו"ע והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, וזהו מ"של ונתתי רוחי בכם, היינו, שלא נאמר רוח הוי', כי אם רוחי סתם, ולא נאמר של מי, לפי שהו"ע העלי' בהעצמות ממש, שלמעלה מכל השמותלא.
ו) וזהו ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, דבכל השנה הי' ניסוך היין, בחי' אימא, ובסוכות הי' גם ניסוך המים, בחי' אבא, והרי מעלת אבא על אימא היא באין ערוך, כמבואר בהמשך וככה בארוכהלב, וכנ"ל שבבינה הוא הרגש האדם, ולכן יש בזה התחלקות, משא"כ בחכמה הוא ביטול במציאות מצד המלך, מלכו של עולם, ולכן הוא בכולם בשוה, ובפרט בבחי' העליונה שבזה, בחי' רקיע כעין הקרח הנורא. והנה, ע"פ משנת"ל במאמרים הקודמיםלג שכל הענינים שבתורה הם בדרך כלל ופרט, הנה כשם שבזמני השנה נעשה בפסח הענין דקריאת אבא, ובזמני המועדים ניסוך היין (שהו"ע ההתבוננות כו'), ובחג הסוכות ניסוך המים (שהו"ע הביטול במציאות והמשכת בחי' המקיף), ובשמע"צ נעשה ענין הקליטה עד שמוליד בדומה לו – כך הוא גם בכל ימי השנה, שבכל יום ויום יש מעין כל המדריגות הנ"ל, דתחלת העבודה היא באופן של הודאה, ואח"כ היא ההתבוננות בפסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש (דוגמת ניסוך היין), ובשמו"ע הוא ביטול במציאות (דוגמת ניסוך המים), ובלימוד התורה שאחרי התפלה נעשית הקליטה כו', והיינו, שהעבודה דשמו"ע ולימוד התורה שלאחרי התפלה הם דוגמת חגה"ס ושמע"צ,שאז העבודה היא בשמחה גדולה. ושמחה זו נמשכת גם לאח"ז, ופורצת כל הגדרים העלמות והסתרים, שנעשה הרחבה בכל עניני עבודת השם, ועי"ז נעשה הרחבה גם בגשמיות, כי, כאשר בחוקותי תלכו אזי ונתתי גשמיכם בעתםלד, וכל הברכות האמורות בפרשה.
**********בס"ד. שיחת שבת חול-המועד סוכות, ה'תשי"ט.
א. סיפר כ"ק מו"ח אדמו"רא בשם הצ"צ:
את המאמר "ושאבתם מים בששון" – הראשון – שבלקו"תב, אמר רבנו הזקן פעמים אחדות. בשנת תקס"ט (לפני מאה וחמשים שנה) אמר רבנו הזקן מאמר זה בפעם הששית, והי' זה ע"ד מאמר הגמראג "שמשם שואבים". יונה קיבל בשמחת בית השואבה את גילוי הנבואה, אנו קיבלנו עד אין-סוף. הסוף הוא בביאת המשיח, ש"נעוץ תחלתן בסופן"ד.
[הלשון בדיוק – נדפס כבר ב"היום יום"ה, אלא ששם נדפס "שנעוץ סופן בתחלתן", והוא טעות הדפוס, וצ"ל: "שנעוץ תחלתן בסופן"ו].
ולהעיר, שפתגם זה יש לו מקור בזהר – אף שדברי רבותינו נשיאינו אינם צריכים מקור וסמוכות – דאיתא בזהר (בהשמטות)ז: "חסידי וצדיקי חדאן בהאי הילולא (בשמחת ניסוך המים) בגין דרמיזא לההוא טיבו דזמין קודשא בריך הוא למעבד", היינו, ששמחת בית השואבה היא מעין לעתיד לבוא, שזוהי התחלת הענין, והגמר יהי' לעת"ל.
ב. ויש לבאר דברי הצ"צ ש"יונה קיבל בשמחת בית השואבה את גילוי הנבואה, אנו קיבלנו עד אין-סוף":
הגילוי דנבואה הוא בהגבלה, כפי שמצינו בלשון הכתובח "ויהי דבר הוי' שנית", וכמו"כ שאר הגבלות באופן גילוי הנבואהט, ועד ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"י, אלא כל נביא מדבר בסגנון שלו, כיון שהנבואה נמשכת ומתלבשת לפי ערך הכלים שלו, וכמ"שיא "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני".משא"כ הגילוי ש"אנו קיבלנו" הוא "עד אין-סוף" – גילוי הבלי- גבול שלמעלה הרבה מגילוי הנבואה, והוא מעין הגילוי דלעת"ל שהוא בל"ג.
וכיון שהגילוי שאנו קיבלנו הוא בל"ג – הרי זה שייך גם בזמן הזה: הגילוי דנבואה, להיותו בהגבלה, הרי הוא מוגבל בזמן הבית דוקא, כמארז"ליב "מיום שחרב בית-המקדש ניטלה נבואה", משא"כ הגילוי דאין-סוף אפשר שיהי' גם עתה.
ג. ומה שמדמה הצ"צ הגילוי דשמחת בית השואבה להגילוי דנבואה (אף שהוא למעלה מענין הנבואה) – הרי זה מצד המעלה שבענין הנבואה:
בכלל הרי עכשיו כל הענינים הם בהעלם. והיינו, דאף שכל הענינים נפעלים ע"י עבודתנו עתה, וכידועיג בענין השכר דלעת"ל, שאז יתגלו כל הענינים שנמשכו ע"י עבודתנו עתה, מ"מ, בזמן הזה נמצאים ענינים אלו בהעלם.
וזהו שמדמה הצ"צ את הגילוי ש"אנו קיבלנו" לענין הנבואה – שמעלתה שהיא בגילוי (ויתירה מזה) ובפנימיות (כנ"ל שענין הנבואה נמשך אצל כל נביא לפי הכלים שלו), והיינו, שע"י שמחת בית השואבה נמשך גילוי הבל"ג דלעת"ל בגילוי ובפנימיות, ולאידך, אף שנמשך בפנימיות ובכלים, הרי זה נשאר בל"ג.
ד. ועפ"ז יובן המשך דברי הצ"צ "הסוף הוא בביאת המשיח":
לכאורה: כיון שזהו ענין של אין סוף ("אנו קיבלנו עד אין סוף"), א"כ, מהו אומרו "הסוף הוא כו'"?
וביאור הענין – שלעת"ל תהי' עליית הזמן בבחי' שלמעלה מהזמן, שזהו"ע "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"יד. והיינו, שתחלה תהי' תקופה של עליות, כמ"שטו "ילכו מחיל אל חיל", וכיון שישנם עליות, הרי זו ראי' שעדיין אין זה בלי-גבול האמיתי; ולאח"ז יהי' "יום שכולו שבת ומנוחה", שלא יהיו בו עליות, כיון שיהי' גילוי מרחב העצמיטז.
וזהו ש"הסוף הוא כו'", דהיינו שבסופו של דבר נבוא להנקודה כמו שהיא בבחי' מרחב העצמי.ה. ובנוגע לעבודתנו:
איתא בלקו"ת ש"עכשיו שאין לנו ביהמ"ק ולא מזבח צריך כל אחד למצוא דברי חפץ בנפשו", וכאשר יחפשו באמת – אזי ימצאו!
ובנדו"ד – שע"י שמחת בית השואבה אפשר לבוא לבחי' בלי גבול האמיתי ומרחב העצמי, ולהמשיך זאת על כל השנה כולה.
ו. דובר לעיליז בענין שמחת בית השואבה, שלכאורה יש לומר, שכל המסופר בגמראיח אודות שמחת בית השואבה, אינו ענין של דין, אלא סיפור דברים כיצד היו נוהגים בפועל. וע"ד פרטי הענינים שמצינו במשנהיט בענין הבאת הביכורים, שפרטים אלו אינם דין, ומכ"ש שאינם ענין המעכב.
וההכרח לזה – דלכאורה יש להקשות על ענין שמחת בית השואבה מהא ד"אין מערבין שמחה בשמחה"כ, שהרי באותו הזמן דשמחת בית השואבה ישנו החיוב דשמחת יו"ט, שחיוב זה הוא במשך כל היום [ואין לומר שכיון ש"אין שמחה אלא בבשר . . אין שמחה אלא ביין"כא, הרי לאחרי שאכל בשר ושתה יין כבר יצא ידי חובתו ואינו מחוייב עוד בשמחה], כדמוכח מזה שענינים של היפך השמחה אסורים במשך כל היום, וא"כ, איך אפשר שבאותו זמן יהי' חל הדין ד"שמחת בית השואבה, הרי "אין מערבין שמחה בשמחה"?
ומכאן ראי', לכאורה, שכל ענין שמחת בית השואבה אינו אלא מנהג ולא דין.
ז. והנה, לכאורה הי' אפשר לתרץ קושיא הנ"ל באופן אחר – דכיון שהחיוב דשמחת יו"ט מדאורייתא מתחילה ביום, ואינה בליל יו"ט ראשוןכב, הרי בלילה זה יכולה לחול שמחת בית השואבה, וכיון שכבר חלה, נמשך חיובה גם לאח"ז (כמשנת"לכג ששמחה שהיתה כבר קודם לכן נמשכת גם לאח"ז).
אבל לאמיתו של דבר אין לומר כן, כי חיוב דרבנן אינו יכול לחול על חיוב דאורייתא, ואין נפק"מ אם היתה לו שעת הכושר לחול קודםלכן, כי גם אם היתה לו שעת הכושר, מ"מ, משחל החיוב דאורייתא, שוב אי אפשר שיחול גם החיוב דרבנן.
דוגמא לדבר – מענין גרושה וחלוצה לכהן:
איסור גרושה לכהן הוא מדאורייתא, וכהן שנשא גרושה לוקה ל"ט מלקותכד, ואילו איסור חלוצה לכהן הוא מדרבנן, וכהן שנשא חלוצה לוקה מכת מרדות מדרבנןכה (ולהעיר גם מחילוקי הדעות במספרםכו).
אמנם, בנוגע לכהן שנשא גרושה שהיא גם חלוצה, קיי"לכז "גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת", וכתבו התוס'כח שאינו לוקה אלא ל"ט מלקות דאורייתא, ולא מכת מרדות. והטעם לזה הוא כנ"ל – כי בכל מקום שישנו דין מדאורייתא אין מקום לתיקון חכמים.
וכיון שלא מצינו חילוק אם היתה תחילה גרושה ואח"כ נעשית חלוצה, או שהיתה חלוצה ואח"כ נעשית גרושה – מוכח שדין זה הוא בכל האופנים, ואף בחלוצה ונעשית גרושה, שאיסור חלוצה דרבנן קדם, מ"מ משחל עלי' איסור גרושה דאורייתא, בטל ממנה איסור חלוצה דרבנן.
אלא שבזה הי' מקום לומר, שלשון המשנה "גרושה וחלוצה" הוא בדיוק, דהיינו שדוקא בסדר זה – גרושה ואח"כ נעשית חלוצה – אינו לוקה מכת מרדות, אבל בחלוצה מתחלה ואח"כ נעשית גרושה, שכבר חל עלי' איסור חלוצה דרבנן, הנה כיון שחל נשאר בתקפו, ולוקה מלקות משום גרושה ומכת מרדות משום חלוצה. אבל האמת אינה כן, אלא גם בחלוצה ונעשית גרושה אינו לוקה אלא משום גרושה, כנ"ל.
"מניחין נר (מבעוד יום) על גבי דקל בשבת (וידלק שם בשבת, דליכא למיחש לכשיכבה לישקלי' מיני' ונמצא משתמש במחובר, דכיון דאקציי' לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא), ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב" (דשקיל ומנח לי' ומשתמש באילן)כט.
ויו"ט שחל בשבת – דינו כדין שבת שאין בו גזירה זו, דכיון שאסור בשבת להשתמש בנר משום מוקצה, אין גוזרין בו הגזירה דיו"ט.והרי בנדו"ד אין מקום לחלק ע"ד הנ"ל (שהכלל שאין דין דרבנן חל על דין דאורייתא הוא דוקא כשהדין דאורייתא חל תחלה), שהרי שבת ויום טוב באים בבת אחת, ועל-כרחך שגם בבת אחת (וכמו"כ כאשר הדין דרבנן חל תחלה) לא חל הדין דרבנן במקום דין דאורייתא.
ח. לכאורה הי' אפשר לתרץ הקושיא הנ"ל בענין שמחת בית השואבה באופן נוסף – ששמחת בית השואבה אינה דין של שמחה, אלא דין בהשאיבה, שאחד מתנאי השאיבה הוא שצריכה להיות בשמחה.
וכן משמע לכאורה מדברי הגמראל "מנא הני מילי (דתוקעין ומריעין בשאיבת המים של נסוך) . . דאמר קראלא ושאבתם מים בששון וגו'", דמשמע שזהו דין בהשאיבה, שהשאיבה צ"ל "בששון". וכשם שלפירוש התוס'לב ש"מנא הני מילי" פירושו "מנלן דמי השילוח בעי, ומפרש מדכתיב ממעייני הישועה", מובן ששאיבת המים "ממעייני הישועה" היא דין בהשאיבה – כן הוא גם לפרש"י ש"מנא הני מילי" קאי על ענין השמחה ("בששון"), שזהו דין בהשאיבה.
וע"ד החילוק בין השמחה דכל השנה (שהרי גם בכל השנה צ"ל עבודת ה' בשמחה, כמ"שלג "עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב") לשמחת החג – שבכל השנה אין זה דין בענין השמחה, אלא דין בהעבודה, שצריכה להיות בשמחה, משא"כ ביו"ט ישנו דין של שמחה. – השמחה באה בסיבת החג, ונקבעה בבשר וביין כו', אבל ענינים אלו הם דין בהשמחה.
ולפי זה הי' אפשר לתרץ שלא יוקשה על שמחת בית השואבה מהענין ד"אין מערבין שמחה בשמחה" – דכיון שאין הכוונה לעשות ענין של שמחה, כי אם ענין של שאיבה, אלא שישנו תנאי שהשאיבה צריכה להיות בשמחה, לכן, אין בזה סתירה להא ד"אין מערבין שמחה בשמחה".
אמנם, ברוב דרושי חסידות ד"ה ושאבתם מים בששוןלד, מבואר, שהשמחה באה בסיבת השאיבה, דהיינו שגדלה מעלת השאיבה עד שמביאה לידי שמחה. ורק בדרוש אחד (שמצאתי לע"ע)לה בביאור"ושאבתם מים בששון", איתא, שהשאיבה באה ע"י השמחה. וא"כ, אף שלפי המבואר בדרוש זה, אפ"ל שהענין ד"בששון" הוא תנאי בהשאיבה, וליישב עפ"ז את הקושיא כנ"ל – הרי לפי המבואר ברוב הדרושים, שהשמחה באה בסיבת השאיבה, נמצא שאין השמחה נצרכת בשביל השאיבה, אלא היא דין של שמחה בפ"ע. ועפ"ז נשארת הקושיא מהא ד"אין מערבין שמחה בשמחה".
ט. ויובן ע"פ דברי הרמב"םלו: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמרלז ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין כו'".
כלומר: לא זו בלבד שהשמחה היא דין בפ"ע, ולא תנאי ודין בהשאיבה (שהשאיבה צ"ל בשמחה), אלא יתירה מזה, שהשמחה אינה קשורה עם השאיבה כלל, אלא היא ענין בפ"ע לגמרי – כדמוכח מזה שלא הביא את הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", אלא את הפסוק "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים".
[ועפ"ז יובן הטעם לשיטת הרמב"םלח שמי כיור כשרים לניסוך המים, אף שלדעתולט מי כיור הם מי מקוה ולאו דוקא מי מעיןמ – כי לדעת הרמב"ם כל הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" אינו מעכב, וכשם שהשמחה ("בששון") אינה מעכבת את השאיבה (שהרי מעיקר הדין אין השמחה קשורה עם השאיבה כלל), כך אין השאיבה ממי מעין ("ממעייני הישועה") מעכבתמא].
וכפי שנתבאר לעילמב בארוכה שלדעת הרמב"ם יש חיוב לשמוח בחג הסוכות "שמחה יתירה" על שמחת שאר המועדים (ונתבאר גם כיצד מתבטאת "שמחה יתירה" זו), אלא שחכמים קבעוה לשמחה יתירה זו שתהי' בזמן השאיבה, על שם הכתוב "ושאבתם מים בששון".
ונמצא, שלשיטת הרמב"ם ליתא מעיקרא הקושיא מהא ד"אין מערבין שמחה בשמחה", כי שתי השמחות (שמחת יו"ט ושמחת בית השואבה) – ששתיהן מדאורייתא – הם שמחה אחת, שמחת יו"ט, אלא שבשמחת יו"ט גופא יש בחג הסוכות "שמחה יתירה" לגבי שמחת שאר המועדים.י. ההוראה מהאמור בנוגע לעבודתנו, וכלשון הלקו"ת ש"צריך כל אחד למצוא דברי חפץ בנפשו":
יש לדעת, שהציווי (ובמילא – גם הכח) על שמחת בית השואבה הוא מדאורייתא. ולהיותו מן התורה – יש בו כח התורה, ששובר ומבטל כל מציאות שבעולם הסותרת לזה, כדאיתא בירושלמימג עה"פמד "לא-ל גומר עלי", שהתורה היא בעל-הבית על מציאות העולם.
וכיון שכן, הרי אין מקום להתחשב בשום חשבונות כלל, כיון שישנו כח מן התורה להמשיך שמחה בשמחת בית השואבה, וגם להמשיך משמחה זו על כל השנה כולה בעניני עבודתו, שעי"ז נמשך שמחה וטוב לבב גם בהשפעות גשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי.
יא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ושאבתם מים בששון.
יב. נהוג אצל כל ישראל שהשמחה בשמיני-עצרת גדולה יותר משמחת חג הסוכותמה, ו"מנהג ישראל תורה הוא"מו.
השמחה דשמע"צ היא בריקודים, שענינם הוא הריקוד ברגלים, ועל ידם מרקד ומתרומם גם הראש.
אמנם, כיון שע"פ שכל אין מקום לכך שהראש ירקד בעקבות הרגלים, לכן, צריך לזה גם הסיוע של שתיית יין, כמארז"למז "אגברו חמרא אדרדקי", ו"נכנס יין יצא סוד"מח – שע"י היין מתגלה הסוד, פנימיות הנפש. וכאשר יוצא ממציאותו, ומתגלית פנימיות נפשו – אזי קלה עליו יותר עבודת הריקודים, לרקד ברגליו באופן שעל ידם יתרומם גם הראש.
עומדים אנו בסמיכות לשמיני-עצרת ושמחת-תורה (שהרי כבר עברו חמשה ימים של חג הסוכות), ועדיין לא רואים "הזזה"!...
בשלמא תושבי המקום, שלאחרי ההתוועדות הולכים הם לביתם לאכול וכו', כפי שמורגלים בכל ימות השנה – הנה בנוגע לאלו הישניםבשעת ההתוועדות, אין מה לדבר כלל... ואפילו אלו שמתעוררים בהתוועדות, הרי כשבאים לביתם אזי חוזרים ומתקררים... (אף שמובן, שככל שההתעוררות גדולה יותר, נמשך זמן רב יותר עד שמתקררים);
אבל האורחים, שאצלם ישנו הענין ד"הוי גולה כו'"מט, ואין להם כאן הענינים שמורגלים בהם במשך כל ימות השנה – יתוועדו הם, וישפיעו גם על תושבי המקום, שגם אצלם תהי' "הזזה".
ובכן, ימשיכו את ההתוועדות מיד עתה, ויאריכו בהתוועדות עד הלילה (ליל הושענא רבה), ועד שמיני-עצרת ושמחת-תורה, וגם לאח"ז יתוועדו בכל יום, עד שבת בראשית.
וכאמור לעיל – יתוועדו האורחים, ויפעלו "הזזה" בהתושבים. ואם יתברר שיש צורך ב"סבלנות" עד שיצליחו לפעול על התושבים – יתאזרו ב"סבלנות", וילמדו מהקב"ה שעליו נאמרנ "דרכך אלקינו להאריך אפך"...
ובינתיים – ינגנו את הניגון "דרכך".
[ניגנו "דרכך", ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
יש להתחיל במלאכה ("זיך נעמען צו דער מלאכה").
ואף שישנם המהרהרים בלבם: הרי שבת אסורה במלאכה? – הרי כבר אמרו רז"לנא "לא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים", שהכוונה בזה לעבודת הצדיקים ועבודת הבעלי-תשובה,
– כמבואר במארז"לנב "איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו (צדיקים) או במעשה אלו (רשעים)", שהכוונה בזה היא לעבודת הצדיקים ועבודת הבע"ת, ולכן "איני יודע באיזה מהם חפץ", כי בכאו"א מהם יש מעלה על חבירו –
ונמצא, שמלאכה זו של עבודת הצדיקים ועבודת הבע"ת מותרת גם בשבת.
ובכן, יש להתחיל במלאכה, ולהמשיך עד שמע"צ ושמח"ת, ועד שבת בראשית.
ובינתיים – "ניע זשוריצי כלאָפּצי" (וצוה לנגן הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי").
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור