אגרת הקדש, פרק י״ד

יד

[מ: יב אלול] [פ: טו אלול]לעורר את האהבה הישנה וחבת ארץ הקודש, להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק, כאלו היום ממש נתן ה׳ רוחו עלינו, רוח נדיבה, בהתנדב עם למלאות ידם לה׳, ביד מלאה ורחבה, בריבוי אחר ריבוי, מדי שנה בשנה, הולך ועולה למעלה ראש, כמדת ״קדש העליון״ המאיר לארץ הקודש, המתחדש ומתרבה תמיד, כדכתיב: ״תמיד עיני ה׳ אלהיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה״; דהאי ״ועד אחרית כו׳״ אינו מובן לכאורה, שהרי באחרית שנה זו מתחלת שנה שניה, ואם כן הוה־ליה־למימר ״לעולם ועד״?

אך הענין יובן, על פי מה שכתוב: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״, שיסוד ה״ארץ העליונה״ – היא בחינת ״ממלא כל עלמין״, והתחתונה – היא ״ארץ חפץ״ המכוונת כנגדה ממש ונקראת על שמה ״ארץ החיים״, הנה הוא נמשך מהמשכת והארת חכמה עילאה, מקור החיים העליונים, כדכתיב: ״החכמה תחיה בעליה וכו׳״. והארה והמשכה זו היא מתחדשת באור חדש ממש בכל שנה ושנה, כי הוא יתברך וחכמתו אחד בתכלית היחוד, ונקרא בשם ״אור־אין־סוף ברוך־הוא״, שאין סוף ואין קץ למעלת וגדולת האור והחיות הנמשך ממנו יתברך ומחכמתו, בעילוי אחר עילוי, עד אין קץ ותכלית, לרום המעלות למעלה מעלה. [מ: יג אלול]ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש, שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה, כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ערב ראש־השנה כש״החדש מתכסה בו״, ואחר כך, על־ידי תקיעת שופר והתפלות, נמשך אור חדש עליון מבחינה עליונה יותר שבמדרגת חכמה עילאה, להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה, הם כל העולמות העליונים והתחתונים המקבלים חיותם ממנה, דהיינו, מן האור־אין־סוף ברוך־הוא וחכמתו המלובש בה, כדכתיב: ״כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור״, דהיינו, אור המאיר מחכמה עילאה מקור החיים (וכנודע ליודעי חן, שבכל ראש־השנה היא הנסירה, ומקבלת מוחין חדשים עליונים יותר כו׳). ובפרטי פרטיות, כן הוא בכל יום ויום, נמשכין מוחין עליונים יותר בכל תפלת השחר, ואינן מוחין הראשונים שנסתלקו אחר התפלה, רק גבוהין יותר. ודרך כלל בכללות העולם ב״שית אלפי שנין״, כן הוא בכל ראש־השנה וראש־השנה. [פ: טז אלול]וזהו שכתוב ״תמיד עיני ה׳ אלהיך בה״, שה״עינים״ הם כינוים להמשכת והארת אור החכמה, שלכן נקראו חכמים ״עיני העדה״, ו״אוירא דארץ ישראל מחכים״. והארה והמשכה זו, אף שהיא תמידית, אף־על־פי־כן אינה בבחינה ומדרגה אחת לבדה מימי עולם, אלא שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון, כי האור שנתחדש והאיר בראש־השנה זה, הוא מסתלק בערב ראש־השנה הבאה לשרשו. וזהו שכתוב ״מרשית השנה ועד אחרית שנה״ לבדה. ולכן כתיב ״מרשית״ חסר א׳ – רומז על הסתלקות האור שמסתלק בליל ראש־השנה עד אחר התקיעות, שיורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה, והוא מתלבש ומסתתר ב״ארץ החיים״ שלמעלה ושלמטה, להחיות את כל העולמות כל משך שנה זו. אך גילויו מההסתר הזה, תלוי במעשה התחתונים וזכותם ותשובתם בעשרת ימי תשובה, ודי למבין: