בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תש"כ.
א. פרשתא ראה קורין לעולם בשייכות לחודש אלול – בשבת מברכים חודש אלול, או בראש חודש אלול.
וע"פ פתגם רבינו הזקן – ששמענו כמ"פב שחזר עליו כ"ק מו"ח אדמו"ר – שצריכים "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע, הרי מובן במכ"ש, שפרשה בתורה שקורין בפני כל עם ועדה תמיד באותו זמן, הרי היא קשורה עם זמן זה.
ובנדו"ד – שפרשת ראה קשורה עם ענינו של חודש אלול.
ב. חודש אלול הוא החודש שבו עורכים חשבון-נפש על השנה שעברה, ועי"ז זוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה הבאה. ונמצא, שחודש אלול הוא החודש המקשר את השנה שעברה עם השנה הבאה.
ושני הענינים נלמדים זה מזה: כשם שבנוגע לשנה הבאה, הנה ע"י העבודה דחודש אלול זוכים לקבל טוב גמור בגשמיות וברוחניות – הנה גם בנוגע לשנה שעברה פועלת העבודה דחודש אלול שנעשה כולו טוב.
גם בנוגע לשנה שעברה, שזהו ענין של "עבר", שלכאורה הרי זה כבר דבר אבוד – הנה בכח התשובה נעשים בעה"ב גם על העבר.
וזוהי מעלת בעלי תשובה לגבי צדיקים גמוריםג – שצדיקים גמורים הם בעה"ב רק על ההוה והעתיד, ואילו ע"י עבודת התשובה נעשים בעה"ב גם על העבר.
והבעלות על העבר היא באופן שנעשה כולו טוב, והיינו, שלא זו בלבד שמבטלים את הרע, "וסר עונך וחטאתך תכופר"ד, אלא יתירה מזה – שעושים ממנו טוב, כמארז"לה "זדונות נעשו לו כזכיות".
ולא עוד אלא שה"זכיות" שנעשים ע"י עבודת התשובה הם במדריגה היותר נעלית:ב"זכיות" יש כמה מדריגות: יש "זכיות" שהם באופן ד"מצות אנשים מלומדה"ו בלבד. ויש גם "זכיות" במדריגה תחתונה יותר – כפי שמביא רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורהז שיכול להיות קיום התומ"צ באופן שעי"ז "מוסיף כח בקליפות לפי שעה", ומ"מ, הרי הם "זכיות".
אמנם, ה"זכיות" שנעשים ע"י התשובה – כיון שנעשים ע"י תשובה מאהבה,
– כדאיתא בגמרא שבשביל הפיכת זדונות לזכיות לא מספיק תשובה מיראה, אלא יש צורך בתשובה מאהבה דוקא,
וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניאח "שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא [שהו"ע העבודה שמצד פנימיות הלב, ובפנימיות הלב גופא – הפנימיות של ב' המדריגות, כמבואר בלקו"תט] באהבה רבה וחשיקה וכו'", ש"על תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכיות הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו" –
הרי מובן שהם במדריגה נעלית ביותר, למעלה גם מה"זכיות" של צדיקים גמורים שעבודתם היא ע"פ טעם ודעת.
וזוהי מעלת חודש אלול, שבכל יום שבו, בכחו של יהודי לפעול שיהי' אצלו תכלית הטוב גם בנוגע להעבר, לא רק בחודש אלול עצמו, אלא גם בכל השנה שעברה, וגם בכל השנים הקודמות מיום היותו לאיש. ומזה מובן גודל היוקר והעילוי שבכל יום מימי חודש אלול.
ג. וזוהי גם השייכות דפרשת ראה לחודש אלול:
"ראה גו'" – פירושו – שדורשים מכל אחד מישראל שיהי' אצלו ענין הראי' באלקות.
ולכאורה אינו מובן: כיצד יכולים לדרוש מכאו"א מישראל דרגא נעלית כזו?
יכולים לדרוש ענין של הודאה, היינו, שאע"פ שאין לו הכרה והבנה כו', מ"מ, הרי הוא מודה על זה, בידעו שהלה הוא למעלה ממנו; וכמו"כ יכולים לדרוש מדריגה נעלית יותר – שמיעה והשגה. אבל, גם כאשר משיג את הדבר, יתכן שעדיין אין זה נרגש בלב, ומכ"ש שאינובאופן של ראי', שהיא ההתאמתות היותר חזקהי, שלכן אמרו רז"ליא "אינה דומה שמיעה לראי'". וא"כ, כיצד יכולים לדרוש מכאו"א מישראל ענין של ראי' ברוחניות, ובפרט באלקות?
אך הענין הוא – שפרשה זו קורין ב(שייכות ל)חודש אלול:
חודש אלול הוא מארבעים יום האחרונים שעליהם אמרויב "מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון", שאז הוא גילוי רצון העליון. ומצד גילוי רצון העליון מתעורר גם רצון הפנימי שבנפש, ובאופן שחודר גם בהגוף הגשמי.
וזהו גם ענין תקיעת שופר שבחודש אלול (שהוא בדוגמת ענין תק"ש דראש השנהיג) "כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמריד אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"טו – שאפילו אלו שהם בבחינת "עם" מלשון (גחלים) עוממות (כמ"ש בשער היחוד והאמונהטז), היינו, שניצוץ היהדות ("דער אידישער פונק") שנמצא בתוכם אינו מאיר ומחמם, הוא בקושי ("קאַם קאַם") עומם, הנה גם אצלם נעשה ענין של חרדה מצד הגילוי שבחודש אלול.
ואע"פ שהגילוי הוא למעלה ממדריגתם, הרי זה פועל חרדה גם בגופם הגשמי – ע"ד מ"שיז "והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו גו'", ופירשו חז"ליח "אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו", דהיינו, שאף שהגילוי הוא מבחי' המזל שלמעלה מגופם, מ"מ, אין זה כמו ה"בת-קול" שנשמע אצל הנשמה, ולפעמים אינו מאיר בהגוף כלל, אלא מצד זה ש"מזלייהו חזו" נפלה עליהם חרדה גדולה גם בגופם הגשמי, שלכן "ויברחו גו'".
ונמצא, שמצד הגילויים שבחודש אלול בכחו של יהודי לפעול זיכוך גם בגופו הגשמי, כך, שאפילו לעיני בשר יוכלו לראות שגופו נזדכך.
ומצד זיכוך הגוף יכול להיות אצלו הענין ד"ראה" – ראיית אלקות בעין בשר הגשמי.
ד. וזהו "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"יט:הענין ד"ברכה וקללה" – קאי על כללות העבודה דחודש אלול, שנחלקת לב' ענינים: (א) ברכה – העבודה ד"ועשה טוב" בנוגע לשנה הבאה, (ב) קללה – העבודה ד"סור מרע" בנוגע לתיקון שנה שעברה.
ומדייק בכתוב "ברכה וקללה", בוא"ו המוסיף (לא כפשוטו, וא"ו המחלק, אלא וא"ו המוסיף, הוספה על ענין הברכה) – שכשם שהעבודה בנוגע לשנה הבאה ("ברכה") פועלת שיהי' כולו טוב, כך גם העבודה בנוגע לשנה שעברה ("קללה") פועלת שיהי' כולו טוב, כנ"ל ש"זדונות נעשו לו כזכיות", "זכיות" בדרגא היותר נעלית.
ועז"נ "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – שמצד הגילוי ("ראה") ד"אנכי מי שאנכי" שמתגלה בכל אחד מישראל, הרי הוא פועל הענין ד"היום", לשון אור וגילוי, היינו, שיאירו אצלו ב' הקוין ד"ברכה וקללה", שכל הענינים, גם העבר, נעשים טוב גמור,
ועי"ז הרי הוא זוכה לכתיבה וחתימה טובה, בגשמיות וברוחניות גם יחד.
ה. לאחרי סיום הענין ד"ראה אנכי נותן וגו'" – נאמר בהמשך הפרשהכ: "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ גו'", "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן", שזהו הציווי הראשון מיד בהכניסה לארץ, שלכל לראש – "אבד תאבדון וגו'".
התורה היא נצחיתכא, בכל מקום ובכל זמן, גם בזמן הגלות, וגם עתה, בסוף זמן הגלות. וכמו כן גם הסדר בתורה, שגם הוא תורהכב – נצחי הוא בכל זמן ובכל מקום.
ולכאורה: הציווי "אבד תאבדון גו'" שייך רק בארץ ישראל, ורק בזמן שיד ישראל תקיפה. ואפילו בנוגע לע"ז של ישראל – הרי מצינו בגמראכג שהחלישו לגמרי את היצה"ר של ע"ז. ואף שמצד האפשרות לגרות את היצה"ר יכולה להיות מציאות ד"שרש פורה ראש ולענה"כדשל ע"ז – עדיין אינו מובן: מדוע הציווי "אבד תאבדון" צריך להיות ציווי ראשון בתורה הנצחית?!
ו. ויובן בהקדם תורת הבעש"טכה:
"כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיכו, פירוש, כי כאשר האדם מפריד את עצמו מהשי"ת, מיד הוא עובד עבודה זרה, ולא יש דבר ממוצע, וזהו וסרתם ועבדתם" ("וסרתם ועבדתם אלהים אחרים"כז – "תיכף כשסרתם מאת ה', מיד ועבדתם אלהים אחרים"כח).
כלומר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" – כאשר האדם חושב מחשבה שאינה אלקות, אזי "לא דרכיכם דרכי" – כיון שסר מדרך ה' ועובד אלהים אחרים.
והביאור בזה – כמבואר בספר מאור עיניםכט בפירוש תורת הבעש"ט על הפסוק "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", "תיכף כשסרתם מאת ה', מיד ועבדתם אלהים אחרים" – לפי ש"עיקר הדעת לידע שכל כחותיו וחיותו הוא הבורא ב"ה שהוא תקיף ובעל היכולת ובכל הכחות כולםל, והוא יתברך מנענע כל הכחות שלו, ותיכף כשסר מדעת זה נעשה עובד אלהים אחרים, כחות אחרים זולת הבורא ב"ה, שאין לו דעת זה שכל הכחות שלו הוא הבורא ב"ה".
כלומר: לא זו בלבד שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו, היינו, שיש עוד מציאות של כחות בעולם, והוא בעה"ב עליהם, אלא, מלבדו ית' אין מציאות של כחות כלל, כי הוא ית' בעל הכחות כולם, וכל הכחות שבעולם הם כגרזן ביד החוצב. ולכן, כאשר חושבים שיש מציאות של כחות זולתו ית', הרי זה ענין של עבודה זרה – "ועבדתם אלהים אחרים".
וכמ"ש הרמב"םלא ששרש הענין דע"ז הוא – לא כפירה באלקות לגמרי, אלא – המחשבה ש"הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם . . ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון הא-ל ברוך הוא . . כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו".
הוא אמנם מודה שהקב"ה הוא בעה"ב על השרים שלמעלה,כוכבים וגלגלים, וכל חוקי הטבע, אבל, הוא סבור שיש להם כח בעצמם, וכמו שר שנתמנה ע"י המלך, שאף שכחו הוא מצד המלך, הרי הוא בעל בחירה ועושה כרצונו, ולפעמים – גם שלא כפי רצון המלך.
וזהו שרש הענין דע"ז, שממנו משתלשל הענין דע"ז היותר תחתון – כפירה באלקות לגמרי.
דלכאורה, כיצד יתכן מציאות של ע"ז באופן של כפירה לגמרי, הרי כתיבלב "מי לא יראך מלך הגוים"?! – אלא ההתחלה היא מהשיטה שעזב ה' את הארץ בידי כוכבים ומזלות, כיון ש"רם על כל גוים ה'"לג, ומצד גדלותו ורוממותו אינו מתעסק עם כל הפרטים והענינים הקטנים; ומזה באים אח"כ לכפירה לגמרי.
וזהו "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים" – שכיון שנמצאים בגוף ונפש הבהמית ומסובבים בעניני העולם, הנה "תיכף כשסרתם מאת ה' מיד ועבדתם אלהים אחרים", כי, כאשר מסיח דעת לרגע מאלקות, אזי מתחיל להיות מונח אצלו ענין הטבע ועניני העולם, שיש בהם כח כו', ועד להענין ד"טבע" מלשון "טובעו בים סוף"לד, שהניצוץ אלקי שבעניני העולם הוא באופן של טביעה ("פאַרטרונקען") וההעלם, שלא ניכר כלל האלקות שבעולם, ועד לכפירה לגמרי.
ז. וזהו הטעם שהציווי הראשון הוא "אבד תאבדון" – כיון שמזה באים לכללות העבודה דתומ"צ:
ענין המצוות הוא – שלוקחים דבר גשמי ועושים ממנו כלי לאלקות.
וכדי שדבר גשמי יוכל להיות כלי לאלקות – הנה לכל לראש צריך להיות "אבד תאבדון", לאבד את כללות ענין הע"ז, ולא רק הע"ז עצמה, אלא גם "את כל המקומות גו'", היינו, שלא תהי' נתינת מקום כלל לענין של ע"ז, והיינו, ע"י ההכרה ש"אין עוד מלבדו"לה.
– שאלו פעם אצל הבעש"טלו: מהו החידוש שלו, הרי גם לפנ"ז היו יהודים שומרי תומ"צ, צדיקים וכו', ומה חידש בדרכו המיוחדת? והשיב: יש שני דרכים כיצד להתמודד עם גנב. דרך אחת היא – לצעוקכנגדו, ואז הוא נבהל ובורח, אבל עדיין יכול הוא לנסות שוב, ולחשוב שבפעם השני' יצליח. אבל ישנה דרך נוספת – שזוהי דרכו של הבעש"ט – לתפוס את הגנב ולפעול עליו להשתנות ולהיות איש ישר, ואז אין לחשוש שינסה לגנוב שוב. –
ובהקדים – ש"ירושה" הו"ע השייך לכל, שהרי אפילו קטן יורש, וגם גדול שמתנהג כמו קטן, הנה להיותו "בן", הרי הוא יורש.
וזהו "אשר אתם יורשים אותם" – שע"י העבודה דבירור הניצוצות דתהו שבדברים הגשמיים, יורשים את האורות דתהולז, ובאופן של התיישבות – "וירשתה וישבת בה"לח, ונעשים בעה"ב על כל עניני העולם, שיהי' ניכר בהם אלקות – "אין עוד מלבדו".
וענין זה קורין בר"ח אלול או בשבת מברכים חודש אלול, חודש חשבון-הנפש על כל השנה – כיון שאחת העבודות הכלליות והעיקריות היא העבודה ד"אבד תאבדון גו'", עי"ז שמחדירים את ההרגש ש"אין עוד מלבדו", שזהו יסוד כל התורה והמצוות.
ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אחרי הוי' אלקיכם תלכו וגו'.
ט. דובר לעיל (ס"ג) אודות הגילוי דחודש אלול שפועל ענין של חרדה ("ועם לא יחרדו"), שעם היותו למעלה מהגוף, הרי הוא פועל גם על הגוף הגשמי, וכמו הגילוי ד"מזלייהו חזו", שעי"ז נעשה ענין של חרדה בהגוף הגשמי.
ובכללות – הרי זה גילוי מבחי' הסובבלט.
ומצד גילוי זה נעשה גם ענין התשובה – כי, מצד בחי' הסובב אין הגבלות, ולכן יכולים לפעול שגם הרע יתהפך לטובמ.
[גם ענין זה הוא חידוש של פנימיות התורה, שהרי ע"פ נגלה דתורה, ענין התשובה הוא "שיעזוב החוטא חטאו . . ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" (כמ"ש הרמב"םמא), דהיינו, הסרת הרע בלבד; אבל ע"פפנימיות התורה ענין התשובה הוא גם הפיכת הרע לטוב. ומרומז גם בנגלה דתורה – בדברי הגמרא ש"זדונות נעשו לו כזכיות"].
ועפ"ז מובן החילוק שבין התשובה דבני ישראל להתשובה דאומות העולםמב:
עצם ענין התשובה ישנו גם אצל אוה"ע, כפי שמצינו באנשי נינוהמג. אבל, פעולת התשובה דאוה"ע היא רק מכאן ולהבא, להסיר הגזירה כו'; ואילו אצל בנ"י פועלת התשובה גם על העבר, כאמור, ש"זדונות נעשו לו כזכיות".
וטעם הדבר – כיון שבנ"י שייכים לבחי' הסובב, ואוה"ע שייכים רק לבחי' הממלא, כמבואר בדרושי חג הפסחמד שהאמונה של בנ"י היא בבחי' הסובב, ואילו האמונה של אוה"ע היא בבחי' הממלא, ולכן, רק אצל בנ"י ישנה פעולת התשובה גם בנוגע להעבר, שזהו מצד בחי' הסובב, שעי"ז הנה גם הרע נהפך לטוב.
וכאמור, אף שזהו גילוי נעלה ביותר, הרי זה חודר ופועל גם בגוף הגשמי.
י. ענין זה (שגם ענין שלמעלה מהגוף חודר ופועל בהגוף) קשור גם עם המדובר לעילמה בענין ברכת המזון – "שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיךמו, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה"מז:
כיון שבתורה נאמר "ואכלת ושבעת וברכת", הרי לא יתכן שבנ"י יעשו היפך התורה, ח"ו, לברך גם כאשר לא שבעו עדיין.
ועכצ"ל, שמצד העבודה ד"מדקדקים על עצמם", פועלת הנשמה שגם הגוף יהי' שבע מאכילת כזית וכביצה.
מצד הנשמה – מספיק גם כזית וכביצה בשביל שביעה, וא"כ, צועקת הנשמה שכיון שנהנתה מעולמו של הקב"ה, רצונה לברך לא רק לפני האכילה אלא גם לאחרי'. ואע"פ שהגוף צועק שמצד טבעו אינו שבע עדיין, מ"מ, פועלת הנשמה שגם הגוף יהי' שבע.
יא. וגם בענין זה יש חילוק בין נגלה דתורה לפנימיות התורה:ע"פ נגלה דתורה – ברכת המזון לאחרי אכילת כזית או כביצה אינה מן התורה, אלא רק מדרבנן, כפס"ד השו"עמח.
אמנם, בזהר פ' תרומהמט איתא: "אפילו לא ייכול בר נש אלא כזית, ורעותי' איהו עלי', וישוי לי' לההוא מיכלא עקרא דמיכלי', שבעא אקרי", כך, שהחיוב דברכת המזון הוא מן התורה.
והרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים"נ, אלא, שבנוגע להלכה, ידוע מ"ש רבינו הזקןנא ש"כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקים עם הגמרא או הפוסקים הנמשכים אחר הגמרא, הלך אחר הגמרא או הפוסקים הנמשכים אחרי', ומ"מ, אם בעלי הקבלה מחמירים יש להחמיר ג"כ, אבל אין אנו יכולים לכוף את הצבור להחמיר כו'".
התורה על הרוב תדברנב, והרי רוב בני אדם אינם אוחזים במדריגה כזו שיהי' אצלם אמיתית הענין ד"בכל דרכיך דעהו"נג, כך, שהנהגת הגוף באכילה ושתי' תהי' כפי שהיא מצד הנשמה. אלא, כיון שהנשמה צועקת שאצלה גם כזית וכביצה הוא שיעור שביעה, קבעו רבנן שיש לוותר ("נאָכגעבן") להנשמה ולברך ברכת המזון;
אמנם, אלו שהנהגתם היא ע"פ פנימיות התורה (בעלי הקבלה), ואוחזים בעבודה ד"בכל דרכיך דעהו" לאמיתתה – אצלם פועלת הנשמה שגם הגוף הגשמי יהי' שבע מאכילת כזית וכביצה, והיינו, שלא נוגע הכמות, אלא יש צורך בשיעור שהוא כלי לברכת הוי' – שזהו כזית וכביצה, שענינם הוא אות יו"ד דשם הוי' ואות יו"ד דשם אדנ-ינד.
ובכל אופן, הנה תוכן כללות הענין ד"מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה" הוא ע"ד ענין החרדה שע"י התקיעות דחודש אלול – שעניני הנשמה חודרים ופועלים גם בהגוף.
יב. כל האמור לעיל שייך לכללות העבודה דחודש אלול. וענינו של שבת מברכים חודש אלול הוא הנקודה הכוללת את כל הנ"ל, ע"ד האות ב' ד"בראשית" שכוללת את כל התורהנה.וכן הוא גם ביום א' דר"ח אלול, שיש בו הנקודה הכוללת את כל חודש אלול.
ועפ"ז יש לבאר דבר פלא בנוגע להנהגות דחודש אלול:
כ"ק מו"ח אדמו"ר אומרנו שביום ב' דר"ח אלול מתחילים לתקוע בשופר, וביום א' דר"ח אלול תוקעין להתלמד.
ולכאורה, מהו ענין התקיעה להתלמד ביום א' דר"ח אלול – דממה-נפשך: אם ענין התקיעות שייך ליום א' דר"ח, יש להתחיל לתקוע ביום א' דר"ח, ואם לאו, הרי בשביל סתם להתלמד יכולים להתחיל להתלמד כמה ימים לפנ"ז?
אך הענין הוא – שביום א' דר"ח אלול ישנה הנקודה הכוללת את כל חודש אלול. וענין התקיעה להתלמד הוא – שאפילו כאשר לא אוחזים עדיין בענין התקיעות כראוי, שאינו יכול אפילו לתקוע בקול פשוט, מ"מ, תוקעין להתלמד, שענינו הוא, שגם הטעות הוא מכלל התיקון, כיון שהטעות מביא לידי תיקון, שילמד לתקוע כראוי.
יג. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו'"נז.
ואיתא בספרי מוסרנח ובספרי חסידותנט, וכבר דובר על זה פעם במאמרס, שהאדם צריך להעמיד "שופטים ושוטרים" בכל ה"שערים" שבגופו, בנוגע לאכילה ושתי', ראי', שמיעה, ריח ודיבור, שכל ענינים אלו יהיו באופן של "משפט צדק", ועי"ז – "צדק צדק תרדוף"סא, צדק בנוגע לעצמו, וצדק בנוגע לעולם.
וענין זה צריך להיות באופן ד"תתן לך", ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"סב.
ועי"ז יקויים גם הענין ד"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" כפשוטו – בארץ ישראל, שעתידה שתתפשט בכל הארצות, וירושליםתתפשט בכל ארץ ישראלסג, בגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור