בס"ד. שיחת ערב חג השבועות ה'תשי"ב.
א. בסיום מסכת סוטה שנינו: "אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה ("משמת רבי בטל ענוה") דאיכא אנא"א, ומפרש רש"י: "שאני ענוותן".
א) מה מחדש רש"י בפירוש דברי רב יוסף "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" - הרי זה הפירוש הפשוט, ומאי קמ"ל?
ב) דברי רב יוסף "לא תיתני (בטל) ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" - שמדגיש מעלת עצמו במדת הענווה - הם לכאורה היפך מדת הענוה?
ויש לומר, שב' שאלות אלו מתורצות אחת בחברתה - שמצד הקושיא שדברי רב יוסף "דאיכא אנא" הם היפך הענוה, יש מקום לפרש את דברי רב יוסף באופן אחר, ולכן מחדש רש"י שהפירוש הוא "שאני ענוותן", כדלקמן.
אודות ענוותנותו של רב יוסף - מצינו בסוף הוריות: "רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים. שלחו לתמן איזה מהם קודם, שלחו להו סיני עדיף .. הכל צריכים למרי חטיא (כלומר רב יוסף הוא מרי חטיא שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיניב), ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עלי', מלך רבה .. והדר מלך רב יוסף כו'".
וכיון ש"לא קביל רב יוסף עלי'", להיותו סבור - מצד גודל ענוותנותו - שאינו ראוי לכך, מסתבר לומר, שגם לאחרי שנתמנה לנשיא ("הדר מלך רב יוסף") הי' סבור שאינו ראוי לכך, וזה שנתמנה לנשיא אינו אלא מצד ענוותנותם של אנשי דורו שמינוהו לנשיא עליהם.ועפ"ז אפשר לפרש דבריו של רב יוסף לתנא "לא תיתני (משמת רבי בטל) ענוה דאיכא אנא" - שאין כוונתו לענווה שלו (שהרי האמירה "אני ענוותן" היא היפך הענווה), כי אם, שמציאותו בתור נשיא ("איכא אנא") מהוה הוכחה על המשך קיומה של מדת הענווה בדורו (לאחרי מיתת רבי) - הענווה של אנשי דורו שמינוהו לנשיא עליהםג.
ג. וכדי לשלול פירוש זה (שהכוונה היא לענווה של אנשי הדור) - מפרש רש"י: "שאני ענוותן".
והכרחו של רש"י לפרש דברי רב יוסף אודות הענווה שלו ("שאני ענוותן")ד, ולא אודות הענווה של אנשי דורו, הוא, מסיפא דמילתא - "אמר לי' רב נחמן לתנא לא תיתני (משמת רבי בטל) יראת חטא דאיכא אנא" - שבנוגע ליראת חטא לא שייך לפרש שכוונת רב נחמן היא על אנשי הדור, כי אם על עצמו (שהוא ירא חטא), ומזה מובן שגם ברישא, בנוגע לענווה, הכוונה היא (לא על אנשי הדור, אלא) על עצמו ("שאני ענוותן").
ואעפ"כ אין אמירה זו ("דאיכא אנא", "שאני ענוותן") בסתירה לענין הענווה - כי, ענווה אינה שוללת ידיעת מעלת עצמו (כולל גם מעלת הענווה גופא), אלא, גם בידעו מעלת עצמו אינו מתגאה ואינו מחזיק טובה לעצמו להיות בישות, כיון שעושה חשבון שלפי הכחות שניתנו לו מלמעלה הי' צריך להיות בדרגא נעלית יותר, וכיו"בה.
ד. ולבאר הענין בעומק יותר - יש להקדים ולבאר כללות מאמרם של רב יוסף ורב נחמן להתנא, "לא תיתני כו' דאיכא אנא", דלכאורה אינו מובןו: כיצד יכולים רב יוסף ורב נחמן - שהם אמוראים - לחלוק על דברי התנא ("משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא") ולומר "לא תיתני ענוה (דאיכא אנא)", "לא תיתני יראת חטא (דאיכא אנא)"?!
תוכן דברי התנא "משמת רבי בטל כו'", הוא, שמעמדו ומצבו של הצדיק, ובפרט "רבי", נשיא ומנהיג הדור, נוגע ושייך לכל אנשי הדור, שכן, עם היות מדרגת הצדיק בעילוי שבאין-ערוך למדרגתם של אנשיהדור, פועל הוא על אנשי הדור, כך שככל שתגדל מעלת מדרגת הצדיק, תגדל מעלת אנשי הדור - לפי-ערך מדרגתם הם עכ"פ; ולכן, "משמת רבי בטל כו'", דכיון שנסתלק מהעולם ונתעלה לעולם עליון יותר, אזי נתעלמו כל העילויים שפעל אצל אנשי הדור.
ובענין זה - שכיון שמעלת כל הדור תלוי' בנשיא הדור, אזי "משמת רבי" נתעלמו העילויים כו' - לא פליגי רב יוסף ורב נחמן,
אלא שאעפ"כ אומרים להתנא "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", כי:
החסרון שנעשה מצד הסתלקותו של רבי עיקרו בנוגע לענינים נעלים הקשורים עם שלימות העבודה באופן פנימי, משא"כ בנוגע לענינים פחותים שמצד המקיף, הרי, כיון שגם לאחרי ההסתלקות נשאר רושם מהצדיק בבחי' מקיףז [ופועל פעולתו על כל המקושרים אליו, גם בהפחותים שבהם, וגם באלה שרק מודים בו], נשארים ענינים אלה גם לאחרי שמת רבי.
ולכן אומרים רב יוסף ורב נחמן להתנא "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" - לפי שמדרגתם בענין הענוה ויראת חטא היא (לפי דעתםח) מדרגה פחותה (כדלקמן), ולכן נמשכת גם לאחרי שמת רבי, ע"י ההשפעה שמבחי' המקיף.
וענין זה מרמז רש"י בפירוש דברי רב יוסף "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", "שאני ענוותן" - שזוהי מדרגה פחותה בענווה; וכאמור, הכרחו של רש"י הוא מסיפא דמילתא, דברי רב נחמן "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא", שזוהי מדרגא פחותה ביראה, כדלקמן.
ה. בנוגע לדברי רב נחמן - "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא":
ביראה ישנם כו"כ דרגות, ומהם: יראת הוי', כמ"שט "יראו מהוי' כל הארץ", יראת אלקים וכו', ועד להדרגא הכי תחתונה - יראת חטא בלבד.
ומהחילוקים שביניהםי - שיראת הוי' או יראת אלקים היא מצד ידיעה והרגש פנימי בקדושה, משא"כ יראת חטא היא מצד הרגש המקיףדקדושה בלבד, היינו, שאף שאין לו ידיעה והרגש פנימי בקדושה (שלכן אינו שייך ליראת הוי' או יראת אלקים), מ"מ, ירא לנפשו מדבר הסותר ומנגד לקדושה, עד שבורח ממנו כבורח ממות, שכן, מצד המקיף דקדושה (אף שאין זה בפנימיותו) נרגש אצלו עכ"פ ששלילה וחסרון (חטא מלשון חסרוןיא) הקדושה הוא דבר המופרך.
וענין זה מודגש ביותר אצל רב נחמן:
ובהקדמה - שיש חילוקי דעות מי הוא סתם רב נחמןיב, ורש"י אזיל לשיטתי' שסתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יצחקיג, ומה גם שבסוגיא זו יש גירסאות שבהם נתפרש בגמרא רב נחמן בר יצחקיד.
ומצינו בגמראטו ש"אימי' דר"נ בר יצחק אמרי לה כלדאי (חוזים בכוכביםטז) בריך גנבא הוה, לא שבקתי' גלויי רישי', אמרה לי' כסי רישיך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא .. יומא חד .. נפל גלימא מעילוי' רישי' וכו'".
ומזה מובן שמצד טבעו הי' רב נחמן שייך לענינים בלתי-רצויים (ומי יודע לאיזה מעמד ומצב הי' יכול להגיע), והיראת שמים ("אימתא דשמיא") שלו היתה מצד ההשפעה של כיסוי הראש - בחי' המקיףיז - מצד הרגש המקיף דקדושה בלבד.
ו. ומזה מובן גם בנוגע לדברי רב יוסף, "לא תיתני ענווה דאיכא אנא" - "שאני ענוותן":
בענווה וביטול ישנם בכללות שתי דרגות: (א) ביטול במציאות - כמשל חכם קטן שעומד לפני חכם גדול ביותר, שמתבטל ממציאותו לגמרי ("ער פארלירט זיך און הערט זיך אינגאנצן ניט אן"), (ב) ביטול היש - שמציאותו נרגשת (ואינו מתבטל ממציאותו), אלא, כיון שאינו רואה בעצמו מעלה יתירה להיות מזה בישות (בידעו שמישהו אחר במקומו הי' מגיע לדרגא נעלית יותר, וכיו"ב), ה"ה ענוותן.
ובעומק יותר - בשרש הענינים למעלהיח, בספירת הכתר:
איתא בתקו"זיט "כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אור מצוחצחאוכם הוא קדם עילת העילות", כי, "הכתר הוא למעלה מכל הע"ס לכך הוא משיג יותר הביטול איך שאין ערוך אל המאציל א"ס ב"ה לכך הוא אוכם .. שהוא בבחי' ביטול ואין בו הגבהה נגד .. אור א"ס ב"ה שלמעלה מהכתר"כ.
והנה, בדרושי חסידות שמביאים מאמר זה מצינו לפעמים הלשון "אוכם אוכם" (ב"פ)כא. ויש לומר, שרומז לב' אופני ביטול ("אוכם אוכם") בהתאם לב' האופנים בספירת הכתר: (א) ספירת הכתר כפי שהיא במקומה - ביטולה הוא באופן של העדר תפיסת מקום לגמרי, ביטול במציאות, (ב) וספירת הכתר כפי שהיא לאחרי ירידתה ממלכות דאצילות להיות כתר לבי"ע - שביטולה אינו באופן של העדר תפיסת מקום [ואדרבה: כשמלכות דאצילות יורדת ונעשית כתר לבי"ע ה"ה מקור לנבראים, ובודאי אינה בביטול של העדר תפיסת מקום], אלא, כיון שיודעת מעמדה ומצבה שהיא בירידה משרשה ומקורה, אינה בישות, ביטול היש בלבד.
ומהחילוקים שביניהם - שהביטול דהעדר תפיסת מקום, ביטול במציאות, נעשה עי"ז ש"משיג יותר הביטול איך שאין ערוך כו'", השגה והרגש פנימי; אבל כאשר אין זה בהשגה והרגש פנימי, כי אם בבחי' מקיף בלבד - אזי הביטול אינו באופן של העדר תפיסת מקום, אלא שאינו בישות, ביטול היש בלבד.
ובנוגע לעניננו - מדת הענווה של רב יוסף:
להפירוש שרב יוסף מדבר אודות הענווה של אנשי דורו שמינוהו לנשיא עליהם אף שלדעתו אינו ראוי לכך - גדלה ביותר ענוותנותו של רב יוסף - שאינו מרגיש את עצמו למציאות כלל, העדר תפיסת מקום, שלכן, המינוי שלו לנשיא נתפס אצלו כענווה של אנשי דורו; משא"כ לפירוש רש"י, "שאני ענוותן" - ה"ז דרגא פחותה בענווה - שנרגשת מציאותו (ולא באופן של העדר תפיסת מקום), אלא שאינו מחזיק טובה לעצמו כו'.
וכאמור, הכרחו של רש"י לפרש שרב יוסף מדבר אודות דרגא פחותה בענווה ("שאני ענוותן"), הוא, מזה שגם רב נחמן מדבר אודות דרגא פחותה ביראת חטא. וזוהי הנקודה המשותפת במאמריהם של רב יוסף ורב נחמן להתנא "לא תיתני כו' דאיכא אנא" - שבנוגע לדרגאפחותה בענווה ויראת חטא, שמצד בחי' המקיף, אין לשנות "משמת רבי בטל כו'", כי, הדרגא הפחותה נשארת גם לאחרי מיתת רבי, כיון שנשארת ההשפעה של רבי מבחי' המקיף (כנ"ל ס"ד).
ז. ויש להוסיף ולקשר תוכן סיום המסכת עם ימי הספירה [כדברי כ"ק מו"ח אדמו"רכב שבימי הספירה, מ"ט יום, נוהגים ללמוד מסכת סוטה, שיש בה מ"ט דפים, דף ליום דף ליום] - הימים שבין פסח לעצרת - ימי ההכנה למתן-תורה:
תוכן סיום המסכת בדברי רב יוסף ורב נחמן, הוא, שיש חשיבות ומעלה גם בדרגות פחותות בענווה ויראת חטא שאינן חודרות בפנימיות אלא באופן מקיף בלבד.
וענין זה נוגע ושייך להכנה למתן-תורה:
ידועכג שהחילוק בין קודם מ"ת ולאחר מ"ת הוא באין-ערוך לגמרי, שכן, אף שגם קודם מ"ת קיימו את התורהכד, הי' זה בגדר דאינו מצווה ועושה, ואינו בערך לגבי קיום המצוות לאחר מ"ת בתור מצווה ועושהכה.
ועד"ז בנוגע לזמן מ"ת בכל שנה ושנה - שנעשה גילוי אור חדש ("אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם"כו) בכללות הענין דמ"ת, ולגבי החידוש במ"ת בשנה זו, נחשב המעמד ומצב שלפנ"ז כמו לפני מ"ת (ע"ד אינו מצווה ועושה).
ונמצא, שאף שקודם מ"ת (ועד"ז קודם זמן מ"ת בכל שנה) לא היו בנ"י כלים להגילוי דמ"ת באופן פנימי, ועד כדי כך, "שעל כל דיבור פרחה נשמתן כו'"כז, מ"מ, הי' זה מספיק שיוכלו לקבל את התורה באופן פנימי, בהבנה והשגה בשכל אנושי.
ועד"ז בנוגע לפנימיות התורה - שבשעת מ"ת היתה פנימיות התורה בהעלם, ולאח"ז נתגלתה בתורת החסידות הכללית ע"י הבעש"ט ותלמידיו - באופן מקיף, אותיות בלבד, עד להגילוי דתורת חסידות חב"ד, ע"י רבינו הזקן וממלאי מקומו, שהלבישו פנימיות התורהבהבנה והשגה בשכל אנושי, כך, שכל בנ"י, מקטן ועד גדול ("קליינע קינדער און אלטע אידן"), לומדים חסידות ומבינים חסידות, ועי"זכח ממשיכים ופועלים ביאת המשיח ("מ'שלעפט אראפ משיח'ן") למטה מעשרה טפחים.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור