בס"ד. ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשי"ב

בס"ד. ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשי"ב

(הנחה בלתי מוגה)

ויקהל^א משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם, ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון להוי'^ב. וידועים הדיוקים בזה, א' מהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם, ולכאורה הי' מספיק שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בנ"י גו'^ג, דמזה עצמו כבר מובן שהקהיל אותם, וכמ"ש בכמה מקומות, וגם להלן לענין עשיית המשכן, ויאמר משה אל כל עדת בנ"י, דמזה מובן ממילא שהקהיל אותם, ומהו ויקהל משה. גם צריך להבין מ"ש אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם, ולא פירש בכתוב מה הם הדברים. דהנה רוב המפרשים^ד כתבו דקאי על ענין עשיית המשכן שנתפרש לקמן בפרשה, אבל לכאורה פירוש זה אינו מובן^ה, שהרי לענין ציווי מלאכת המשכן כתיב לאח"ז^ו עוד פעם ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל גו', ואם כן צריך להבין מה הם הדברים. ומשמע דקאי על מ"ש ששת ימים תעשה מלאכה גו', וצריך להבין הענין בזה. והנה^ז על מ"ש כאן ששת ימים תיעשה מלאכה, ארז"ל^ח תיעשה בדרך ממילא, ואיתא במכילתא עה"פ בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים. ונמצא, שתיכף כשהתחיל משה לדבר עם ישראל, כבר דיבר עמם אודות דרגא נעלית ביותר בעבודת הוי', עושין רצונו של מקום. וצריך ביאור, מהו הענין בזה. גם צריך להבין מ"ש לאח"ז וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון להוי', מהו ענין שבת שבתון, כפל הלשון, דמשמע שיש בזה תוס' קדושה. גם צריך ביאור הקשר דכל הענינים שבכתובים אלה, ענין אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם, וענין הציווי על השבת, וענין ההקהלה. וגם מהו שהוצרךלהיות ענין ההקהלה בשביל הציווי על מצות שבת^ט, והרי הציווי דשבת כבר נכתב לפני זה כמה פעמים, ומה נתחדש כאן בפרשה זו.

ב) ולהבין כל זה, הנה ברש"י על הפסוק איתא (וכ"ה במדרש^י ובזוהר^יא) שמשה אמר כל זה למחרת יום הכיפורים כשאמר לו הקב"ה סלחתי כדברך^יב, לאחר הכפרה על חטא העגל^יג. דהנה ענין חטא העגל הוא, דבתחילה עולם על מילואו נברא^יד, ואח"כ בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא^טו, שזהו ענין חטא עה"ד, וכשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן^טו, ובחטא העגל חזרה זוהמא זו^טו. ונמצא, דלמחרת יום הכיפורים, לאחר שמשה התפלל ק"כ יום על זה, והיתה הסליחה והכפרה על חטא העגל, היו ישראל צריכים להסיר מעצמם את זוהמת הנחש, ע"י תיקון חטא העגל. ובזה יובן מדוע הוצרך משה להקהיל את כל ישראל, ואמר להם אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם, דקאי על כללות סדר העבודה בתיקון החטא. אמנם, אף שאמר להם משה כמה דברים, כמ"ש אלה הדברים לשון רבים, מ"מ לא נכתב בכתוב אלא פרט אחד שנוגע גם לנו בעבודת האדם, והוא מ"ש ששת ימים תיעשה מלאכה, תיעשה בדרך ממילא, כנ"ל.

ג) וביאור הענין הוא^טז, דהנה כתיב^יז יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, וארז"ל במשנה^יח אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. וידוע הביאור בזה^יט, דענין יגיע כפיך הוא בדיוק, שעסק הפרנסה צ"ל באופן שהיגיעה בזה היא רק של הכפים, יגיע כפיך ולא ראשך, שהאדם לא יכניס את מוחו וליבו ביגיעה בעסק הפרנסה, אלא את כפיו בלבד. דמוחו ולבו של האדם צריכים להיות שקועים בד' אמות של תורה וד' אמות של תפלה וקיום המצוות, והיגיעה בעסק היא רק בכפיו, בכח המעשה בלבד. וזהו ענין תיעשה בדרך ממילא, שאינו מוטרדבמלאכה כלל, אלא הרי זה כאילו המלאכה נעשית בדרך ממילא. דהנה לפי האמת הרי האדם לא הי' צריך להתעסק כלל בעניני עצמו. דהרי להוי' הארץ ומלואה^כ, וא"כ הכל הוא ברשות הקב"ה, ויתר על כן כתיב^כא מלא כל הארץ כבודו וכתיב^כב את השמים ואת הארץ אני מלא גו', דאני קאי על עצמותו ית', ואם כן כשהאדם עוסק בעניני עצמו הרי זה כמו מאן דמחוי במחוג קמי' מלכא^כג. אלא שהתורה נתנה רשות לעסוק בעניני פרנסה, כמ"ש^כד ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, דכך קבע הקב"ה שהברכות מלמעלה יומשכו ע"י שהאדם יעסוק בצרכיו, כמ"ש^כה וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה. אך מכיון שהעסק בצרכי עצמו הוא רק כדי לקיים ציווי התורה, ולא משום שחושב שהמעשה והמלאכה שלו הם המביאים את הפרנסה מעצמם, לפיכך צ"ל העסק בהם רק באופן דיגיע כפיך ולא שיהיו מוחו וליבו טרודים בזה. והיינו שההתעסקות בעניני פרנסה היא רק בכח המעשה, ובזה גופא רק כפי ההכרח, שיהי' כלי לברכת הוי'^כו. ועוד זאת, שגם העסק בפרנסה שבכח המעשה גם הוא צ"ל לשם שמים, שישתמש בזה לעבודת הוי', כמ"ש^כז בכל דרכיך דעהו. ולכן נקרא עסק זה בשם יגיעה, אף שאינו מכניס בזה אלא את כח המעשה, משום שכשאדם עושה דבר רק מצד ההכרח והכפי', נקרא זה בשם יגיעה. וכן בעניננו, דלהיות שהוא מצד עצמו אינו חפץ במלאכה זו, שהוא הי' רוצה רק לעסוק בעניני תורה ומצוות, ועסק הפרנסה דידי' הוא רק מצד ההכרח, כאילו כופין אותו, הרי זה נקרא יגיעה. דהגם שהתורה נתנה רשות לזה, ועד שיש מצוה וציווי לעסוק בפרנסה, כמ"ש ששת ימים תעבוד זו מ"ע^כח, מ"מ האדם עושה זאת רק מחמת ההכרח, ולהיות שאינו חפץ בזה נק' זה בשם יגיעה. ונמצא שיש בזה ב' קצוות, דמצד אחד נק' בשם תיעשה בדרך ממילא, ומאידך גיסא נק' בשם יגיעה. דמצד אחד הרי העסק הוא באופן דיגיע כפיך ולא הראש והלב, שאינומכניס את מוחו וליבו בזה, אלא עוסק בזה רק בכח המעשה כפי ההכרח, אבל רצונו ומוחו וליבו אינם בזה, ולכן הרי זה כאילו העסק נעשה מעצמו וממילא. ומאידך גיסא, הרי הגם שמכניס בזה רק את כח המעשה בלבד, ובמידה הדרושה בלבד, והוא בדרך ממילא, מ"מ, להיות שאינו חפץ בזה, הרי זה נקרא בשם יגיעה.

וזהו^כט ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון גו', דדוקא כאשר המלאכה בששת הימים היא באופן דתיעשה בדרך ממילא, הנה אז דוקא וביום השביעי שבת שבתון. והענין הוא, דהנה כאשר ההכנה בערב שבת (טרח בערב שבת^ל) אינה כדבעי, היינו שעסק הפרנסה שלו אינו באופן דיגיע כפיך בלבד, אלא שמכניס בזה גם את מוחו וליבו, והוא טרוד בעסק, הרי אז גם כשמנתק את עצמו לשעה מהעסק ורוצה לעסוק בתורה ותפלה, גם אז המחשבות מבלבלות אותו. ולא זו בלבד שמצד הנתינה והמסירה שלו אל העסק במשך היום הרי מחשבות אלה מבלבלות אותו בעת התורה והתפלה, אלא עוד זאת, שנופלות לו מחשבות זרות כאלה שאינו שייך להם כלל^לא. דמצד זה שפתח פתח למחשבות אלה, הרי כשפותחים את הדלת נדחפים שמה כו' (אuז מען עפנט אu טיר ש|אuרט מען זיך אuהין). ולכן כשבא יום השבת הנה לא זו בלבד שאין לו בחינת שבת שבתון, בחינת אז תתענג על הוי'^לב, אלא שגם שבת סתם (שבת פעם אחת) אין לו, וכשהוא רוצה בשבת לאסתכלא ביקרא דמלכא אינו יכול. וביאור הענין, דהנה לענין שבת ארז"ל^לג לעולם יראה אדם בשבת כאילו כל מלאכתו עשוי'. וענין זה אפשר להיות רק כאשר עסק הפרנסה שלו הוא באופן דיגיע כפיך, שאינו מכניס מוחו וליבו בעסק הפרנסה, אבל כאשר הוא טרוד בעסק אי אפשר שביום השבת יהי' אצלו כאילו כל מלאכתו עשוי', ומצד עניני העסק שעדיין לא סיים לפני השבת יש אצלו בלבול גם ביום השבת. משא"כ כאשר עסק הפרנסה שלו הוא באופן דיגיע כפיך, שאינו טרוד בזה, ששת ימים תיעשה מלאכה בדרך ממילא, הנה אז וביום השבת שבת שבתון, שאז יש תוספת קדושה, משום שגם בימות החול הוא בדרגת שבת, משוםשאינו טרוד בעובדין דחול, וכשבא יום השבת, הרי זה אצלו שבת שבתון, שיש תוספת קדושה בשבת עצמו.

ד) וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו' ששת ימים תיעשה מלאכה. דהנה נת"ל שהקהלה זו היתה למחרת יום הכיפורים, היינו שאז הותחל התיקון על חטא העגל, חטא ע"ז, ותיקון זה הוא כאשר עסק הפרנסה הוא באופן דתיעשה בדרך ממילא. דהנה לענין חטא עבודה זרה כתב הרמב"ם^לד בביאור טעות דור אנוש שאז הוחל לקרוא בשם הוי'^לה, שדור אנוש חשבו, דלהיות שההשפעות מלמעלה הם ע"י ממוצעים, כמ"ש^לו ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, הנה הגם שהם ממוצעים בלבד, מ"מ להיות שההשפעה מלמעלה עוברת על ידם לכן טעו לחשוב שיש בהם כח, ולכן השתחוו לשמש ולירח, משום שרצו לקבל את ההשפעה מהם^לז. והיינו שגם הם הודו שהקב"ה הוא מלך מלכי המלכים, דקרו לי' אלקא דאלקיא^לח, אבל החשיבו אותם למציאות. אבל האמת היא שזהו איסור עבודה זרה, שאין להחשיב אותם למציאות כלל משום שאין הם אלא רק כגרזן ביד החוצב בו^לט. ובדקות יותר^מ היינו שענין חטא ע"ז הוא כשחושב שיש איזו חשיבות ללבושי וגדרי הטבע. ולכן התיקון על חטא זה הוא כשעסק הפרנסה הוא בדרך ממילא, בלי טרדת המוח והלב. דהשתחואה משמעה הרכנת הראש, שמשקיע את מוחו בלבושי הטבע ועסק הפרנסה, והתיקון על זה הוא תיעשה מלאכה, תיעשה בדרך ממילא, שהוא היפך הרכנת הראש.

ה) והנה^מא כשם שהוא בעסק הפרנסה כך הוא גם בדקות יותר בעבודת הוי', שאפ"ל בזה ב' אופנים, כדאיתא במשנה^מב אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס. דהעבודה ע"מ לקבל פרס ענינה (בדקות), כשיודע ומבין את הטוב והעילוי שבלימוד התורה וקיום המצוות, דמשום זה יש לו נועם ועריבות ומתיקות בתומ"צ, ולכן הואעוסק בתומ"צ. אך על זה אמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, שעבודת הוי' לאמיתתה היא לא מחמת שמרגיש את הטוב שיש לו מהעבודה, אלא שעובד בקבלת עול רק לקיים את רצון העליון. ונמצא, שעבודה זו דקבלת עול היא בבחינת תיעשה בדרך ממילא, ובבחינת יגיעה. דהיות שהעבודה אינה מחמת תענוג או רצון או חשק והמשכה, אלא בקבלת עול בלבד (וכאילו אינו חפץ בזה ועושה זה מחמת כפי'), לכן נקראת עבודה זו בחינת יגיעה. אך מחמת זה היא גם בבחינת תיעשה בדרך ממילא. דהנה כאשר העבודה היא מתוך הרגש הטוב, אז אפשר שיחשוב שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה^מג, שמחמת טיב כשרונותיו וטיב מדותיו הוא לומד תורה ונותן צדקה. אבל כשהעבודה אינה בהרגש עצמו אלא בקבלת עול בלבד, אז הוא מבין ומרגיש שאין העבודה מעצמו אלא בסייעתא דשמיא בלבד, שהוא רק פותח כחודו של מחט ואז מסייעין אותו הרבה מלמעלה, שהסיוע הוא העיקר, וכמאמר^מד פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. וזהו ענין העבודה בדרך ממילא, שמרגיש שאין הענין נעשה ע"י העבודה שלו, אלא שע"י שפתח כחודו של מחט נפעל הענין בדרך ממילא מלמעלה.

והנה ענין זה דיגיעה בדרך ממילא, שהוא תיקון על חטא העגל, יש בו גם תיקון על חטא עץ הדעת, וכנ"ל שחטא העגל הוא חזרת הזוהמא דחטא עה"ד^טו. ויובן זה ע"פ המבואר במ"א, שעיקר ענין חטא עץ הדעת הוא ענין ההרגש^מה, כמ"ש^טז ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, שהוא ענין ההרגש, שהרגישה את מציאות עצמה ותאותה. ולכן התיקון לזה הוא ענין העבודה בדרך ממילא, שאין האדם מרגיש עצמו למציאות, היפך ההרגש דחטא עה"ד. ובזה יש לבאר גם מ"ש במ"א^מו, שהנשמות שהיו בשיעבוד מצרים הן הנשמות דדור הפלגה,שאמרו נבנה לנו עיר ומגדל גו'^מז, ולכן התיקון על זה הי' שיעבוד מצרים שעבדו בחומר ובלבנים^מח. דיש לומר, שגם חטא דור הפלגה, שאמרו ונעשה לנו שם, הו"ע ההרגש, הרגש עצמו, והתיקון לזה הוא ע"י גלות מצרים בחומר ובלבנים ביגיעה. דהנה^מט העבודה בחומר ובלבנים לעשות את המגדל לא היתה ביגיעה, מאחר שהי' להם תענוג בזה, שאמרו נעלה לרקיע ונלחם בו^נ וכו', ולכן הי' התיקון לזה ע"י עבודת פרך, עבודה שמפרכת את הגוף^נא ואת הנפש. וכן הוא בענין תיקון חטא עץ הדעת, שהתיקון הוא ע"י עבודה ביגיעה, דתמורת חטא עה"ד שהוא ענין ההרגש, ההיפך דיגיעה בדרך ממילא, צ"ל העבודה בקבלת עול ומתוך ביטול מציאותו. דכאשר העבודה היא בהרגש, אין זו יגיעה, מאחר שמתענג בעבודתו, ואי"ז בדרך ממילא, משום שחושב שהוא עשה כל זה בעבודתו, ולכן התיקון על זה הוא תיעשה בדרך ממילא, דתמורת זה שהיתה עבודתו מתוך תענוג הנה עתה הוא ביגיעה, ותמורת זה שחשב דכוחי ועוצם ידי גו' הנה עכשיו ה"ז בדרך ממילא. וזהו התיקון על חטא העגל ועל חטא עה"ד, יגיעה בדרך ממילא, הן בעניני עסק הפרנסה והן בעניני עבודת הוי'. דבעניני עסק ה"ז כשאינו חפץ בזה כלל ועוסק בזה רק מצד ההכרח. היינו דחפצו ורצונו הם בתומ"צ, והעסק שלו הוא רק בהכרח, כאילו כופין אותו, ולכן הוא מחשב כמה זמן הוא מוכרח לעסוק בזה ורק בשעות אלה הוא עוסק בזה, וגם אז הוא מחכה וממתין שכבר יעבור הזמן המוכרח לעסק הפרנסה ויוכל להתעסק בתורה ותפלה. וכן הוא גם בעבודת הוי', שהעבודה היא מצד קבלת עול. ובכל זה יש תיקון על חטא העגל וחטא עה"ד.

ו) וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים גו'. דהנה למחרת יום הכיפורים, כשהוצרכו להסיר את הזוהמא, שיהי' העולם כמו שהי' קודם החטא, דעולם על מילואו נברא, הנה אז ויקהל משה גו' ויאמר גו' אלה הדברים גו', היינו כללות העבודה דהמשכת השכינה למטה. דאלה הדברים קאי על הל"ט מלאכות^נב, כדרשת רז"ל^נג דברים הדברים אלה הדברים אלה ל"ט מלאכות לשבת. ובכללות קאי על כל העובדין דחול. ובזה הוא הציווילהיות המשכת השכינה בעובדין דחול. דהנה תכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות היא מה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים^נד, היינו בעולם הזה הגשמי והחומרי שאין למטה ממנו. וכמ"ש בתניא^נה דאי אפשר לומר שהכוונה היא בעולמות העליונים, הואיל ולהם הוא ירידה [בלבד] מאור פניו ית'. וכמו עולם האצילות, דאי אפשר לומר שהכוונה היא בעולם האצילות, שהרי אצילות הוא גילוי ההעלם בלבד^נו, וכמו שהוא בהעלמו האור הוא נעלה יותר, דגילויים בהמשכתם למטה מתמעטים, ואי אפשר לומר, שינצלו (מ'זאoל אויסנוצען) ענין נעלה יותר בשביל ענין תחתון ממנו. אלא התכלית היא בעולמות בי"ע, ובבי"ע גופא בעולם הזה הגשמי והחומרי, דירידה זו היא צורך עלי', דכד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין^נז, שנמשך ענין כזה שהוא בכולהו עלמין בשוה^נח, דהיינו עצומ"ה א"ס ב"ה. דהרי הגילויים מתמעטים בהמשכתם, כנ"ל, וא"כ אינם בכולהו עלמין בשוה, ודוקא העצמות הוא בכו"ע בשוה, והמשכת העצמות היא כד אתכפיא סט"א, דהיינו בעוה"ז התחתון. ובעולם הזה גופא הרי יש ד' סוגים, דומם צומח חי ומדבר, ומכיון שהכוונה היא להיות לו דירה בתחתונים, הרי תכלית הכוונה היא בסוג הדומם דוקא. ולכן תכלית הכוונה היא בירידת הנשמה בגוף דוקא, שנשתנה אופן יצירת גוף האדם מגופות שאר הנבראים^נט, דכולם בצביונן נבראו^ס, וא"כ יש יחס וקשר בין הגוף והנפש שלהם, משא"כ באדם כתיב^סא גלמי ראו עיניך וארז"ל^סב שבתחילה צר אותו גולם, בחינת דומם, ורק אח"כ נפח בו נשמה, משום שדוקא בדומם נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, המשכת העצמות. וההמשכה היא ע"י הנשמות, משום שהנשמות אינם נפרדים, וכמאמר^סג נשמות ישראל עלו במחשבה, ובמחשבה גופא הם במדריגה היותר עליונה שבה^סד, דזהו דיוק הלשוןעלו במחשבה, ועד שהם מושרשים בהעצמות, דבידיעת עצמו יודע את הנשמות. דמצד זה שבידיעת עצמו הוא יודע את הנשמות, הרי בכל מקום שהם, בכל סדר ההשתלשלות, וגם בגוף האדם, נרגש בהם ענין ידיעת עצמו שהוא ודעתו אחד, וממשיכים את העצמות. והמשכה זו היא ע"י התורה, משום שהתורה שרשה גם כן בהעצמות. וכאשר באים יחדיו נשמות ותורה הנה הם ממשיכים את העצמות בגוף האדם, בחינת דומם. ולכן המשכה זו היא בבחינת אלה הדברים, עובדין דחול דוקא, בחינת דומם, שדוקא בזה נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים. וזהו אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם, צוה מלשון צוותא וחיבור, דע"י הדברים הגשמיים מתקשרים ומתחברים עם העצמות.

ז) והנה ידוע דיסוד כל סדר ההשתלשלות הוא על ג' הענינים דעולם שנה נפש^סה. וזהו מה שמבאר כאן ג' ענינים אלה. בתחילה מבאר ענין הנפש, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שהקהיל את כל נפשות ישראל לבחינת האחדות האמיתית^סו. וזה נעשה בכחו של משה דוקא, משום^סז שמשה שרשו הוא מהשמיטה הראשונה^סח, דהיינו למעלה מהשתלשלות, למעלה מהשמיטה דידן. ואח"כ ממשיך ויאמר אליהם אלה הדברים גו'^סו, בחינת עובדין דחול, בחינת עולם. דהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון וכוונת ירידתה למטה היא רק לברר את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם^סט. ולהיות שהחיבור דנפש ועולם הוא ע"י שנה, בחינת הזמן^ע, לכן ביאר משה את סדר העבודה בגדר הזמן, דזהו אומרו ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון.

והנה כשם שענין זה הוא בכללות כל ישראל, כן הוא גם בפרטיות בכאו"א מישראל, שצריך לעסוק בעבודתו בג' ענינים אלה. דענין^סז ויקהל משה את כל עדת בני ישראל הוא מה שצריך לאסוף ולהקהיל את כל עניניו המפוזרים, וענין זה הוא בכחו של משה שבכאו"אמישראל^סז, כמבואר בתניא^סח ע"פ מארז"ל^עא אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דקאי על בחינת משה שבכאו"א מישראל. וענין אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם קאי על העסק בעובדין דחול באופן דצוה מלשון צוותא וחיבור, דהיינו לחבר את עניניו הגשמיים עם אלקות, והיא תכלית כוונת ירידת הנשמה בגוף. וכל זה הוא ע"י העבודה בזמן, ששת ימים תיעשה מלאכה, ועי"ז באים אל בחינת שבת שבתון, וסמך שבת למלאכת המשכן, שע"י העבודה הנ"ל יהי' בנין בית המקדש השלישי, במהרה בימינו.

------- * -------

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org