בס"ד. ש"פ ויקרא, ג' ניסן ה'תשי"ב

בס"ד. ש"פ ויקרא, ג' ניסן ה'תשי"ב

(הנחה בלתי מוגה)

עם^א זו יצרתי לי תהלתי יספרו^ב, ואיתא בגמרא^ג יבוא זה ויקבל זאת מזה לעם זו שנאמר עם זו יצרתי (כ"ה לפי גירסת העין יעקב). ובמכילתא עה"פ^ד עד יעבור עם זו קנית איתא, שכל העולם שלך ואין לך עם אלא ישראל שנאמר עם זו יצרתי לי כו' ישראל נקראו קנין שנאמר עם זו קנית. וצריך להבין, מהי מעלת הענין דזה וזו, שאמרו יבוא זה ויקבל כו' לעם זו. דהנה לפני זה בגמרא שם איתא יבוא אדיר ויקבל כו' יבוא ידיד כו' יבוא טוב כו', דכל דברים אלה הם תוארי מעלה (אדיר ידיד טוב), משא"כ מ"ש יבוא זה כו' יש להבין מהי המעלה בענין דזה. גם צריך להבין, דהנה ארז"ל^ה כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, דמשמע מזה שרק משה שייך לדרגת זה, ואם כן איך אומרים דכל ישראל הם בדרגא דזו, עם זו. עוד צריך להבין מ"ש עם זו יצרתי לי, זו לשון נקבה, דהול"ל עם זה לשון זכר וכמ"ש^ו כי עמך הגוי הזה, ומדוע נאמר עם זו יצרתי, עם זו גאלת, עם זו קנית, לשון נקבה.

ב) ולהבין כל זה יש להקדים תחילה ביאור מארז"ל הנ"ל דכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה. דהנה ההפרש בין התואר כה והתואר זה לפי פשוטו הוא^ז, דהתואר זה משמעו שזההוא הדבר כמו שהוא, שמכיר את הדבר בדיוק בכל פרטיו, והתואר כה משמעו, שאינו מכיר ויודע את הדבר בכל פרטיו בדיוק, אלא כה בלבד. וזהו ענין שכל הנביאים נתנבאו בכה, שהיתה נבואתם בבחינת אספקלריא שאינה מאירה^ח, שלא הי' אצלם הגילוי למטה כמו שהוא למעלה ממש, משא"כ משה נתנבא בזה, משום שמשה הי' למטה כמו שהוא למעלה באצילות, כנודע^ט, דבאצילות איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד^י, וכן הי' משה גם למטה, שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו^יא, וזהו מה שהיתה נבואתו בזה.

וביאור הענין^יב, דהנה התואר זה מתאים על עניני קדושה בלבד^יג. דכל שאר הענינים אי אפשר להורות עליהם ולומר זה, זהו הדבר הנראה, וזו כל מהותו, מאחר שאין רואים את מהות הדבר שהוא התכלית שעבורו נברא, אלא רואים את החיצוניות שבו בלבד שהיא טפלה אל מהותו ותכליתו. ודוקא בקדושה שייך לומר התואר זה, משום שבעניני קדושה אין הדבר אמצעי בשביל דבר אחר, אלא התכלית והמהות היא הדבר עצמו^יד. ולפי האמת שייך לומר תואר זה רק על עצמות ומהות א"ס ב"ה וכל מה שקשור עמו, דהעצמות מציאותו מעצמותו^טו והוא אמיתית המציאות^טז, ולכן שייך לומר עליו התואר זה להיותו אמיתיות המציאות, משא"כ כל שאינו העצמות אין שייך לתארו בתואר זה להיות שאינו מציאות אמיתית (משום שמה שרואים בו אין זו מהותו, כי כל מהותו היא מצד העצמות).

ג) אמנם מצד הדביקות דישראל ותורה עם אלקות שייך גם בהם התואר דזה. משום שדביקותם היא בעצמות א"ס ב"ה, כמ"ש ואתם הדבקים^יז, ולדבקה בו^יח, והלכת בדרכיו^יט, וכן ע"י התורה דישראלאורייתא וקוב"ה כולא חד^כ. ולכן, מכיון שהעצמות מציאותו מעצמותו ישנו גם בישראל ענין שהוא דוגמת מציאותו מעצמותו^כא, ולכן שייך גם בהם התואר זה. אמנם, הקב"ה אינו רוצה שהענינים דישראל יהיו שלא ע"י עבודת עצמם, באופן דנהמא דכיסופא^כב, אלא שכל הענינים יהיו ע"י עבודת האדם ובבחירה חפשית דוקא. ולכן את זה^כג לעומת זה עשה האלקים^כד, שברא^כה את העולם הזה הגשמי שנדמה לו שמציאותו מעצמותו, ועד שהוא מלא קליפות וסט"א האומרים לי יאורי ואני עשיתיני^כו, אני ואפסי עוד^כז. וע"י עבודת ישראל בעולם הזה לגלות את העצמות, הרי אז יש בהם התואר זה ע"י עבודת עצמם ולא באופן דנהמא דכיסופא. ולכן (מכיון שבריאת הלעו"ז היא רק בשביל עבודת ישראל) גם היצר הרע עצמו יודע שאין עוד מלבדו^כח, ורק ניתן לו רשות לבלבל את האדם ולפתותו, כדי שכל הרוצה לטעות יטעה^כט וידמה בעצמו שמציאותו מעצמותו. וכוונת הדבר היא כדי שע"י שיעמדו בנסיון יהי' השכר והגילוי נעלה עוד יותר. וכמשל הזונה שבזוהר פ' תרומה^ל, דכאשר הזונה מפתה את בן המלך ובן המלך עומד בנסיון עי"ז יגדיל את שכרו. ופירוש הגדלת השכר היא, לא שהוא ריבוי בכמות, שהוא גדול יותר אבל עדיין אין זה השכר האמיתי, אלא שעי"ז נעשה שכר גדול כזה שאין גדול ממנו, והיינו ההתקשרות בהעצמות שלמעלה מכל האורות והגילויים. ועל זה נאמר^לא גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו, גדלות העצמות. וע"י שהאדם עומד בנסיון ואינו מתפעל מטענת הסטרא אחרא שמציאותו מעצמותו, בחינת זה, עי"ז דוקא הוא מגיע לגילוי ענין העצמות שבישראל, התקשרות עם העצמות, עד שנק' בשם עם זו.

ד) והנה ההתקשרות עם העצמות היא ע"י משה רבינו דוקא. וכדאיתא בגמרא שם יבוא זה זה משה דכתיב בי'^לב כי זה משה האיש,והיינו שמשה הוא המקשר את ישראל וממשיך בהם בחינת זה, משום שמשה הוא המחבר ומקשר עולמות ונשמות עם אלקות. ואתפשטותא דמשה בכל דרא^לג, שהם ראשי אלפי ישראל שבכל דור ודור^לד, שהם המקשרים את ישראל עם העצמות וממשיכים בהם בחינת זה. וכמבואר בארוכה בתניא^לה, דגם עמי הארץ וגם הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים הנה התקשרותם עם האלקות היא ע"י ראשי אלפי ישראל, כמו הבן המתקשר עם האב ע"י מוח האב. וזהו יבוא זה זה משה ויקבל זאת זאת התורה מזה זה א&

175;לי ואנוהו^לו לעם זו, דמשה הוא הממשיך בישראל ע"י התורה בחינת זה, וע"י קיום התומ"צ הרי הם בבחינת זה.

ה) אמנם בחינת זה כפי שהיא בישראל נאמרה בלשון נקבה, עם זו. וביאור הענין הוא, דהנה ההתקשרות בעצמותו ית' ע"י לימוד התורה וקיום המצוות היא דוקא כאשר אין לאדם בזה שום הרגש מעצמו. דכאשר יש בזה הבנה בטעם ודעת או הרגש, אפילו הרגש דקדושה, הרי אז קיום התומ"צ שלו אינו באופן שהוא מקושר עם העצמות, שהרי יש כאן איזה דבר מחוץ להעצמות. וע"ד המבואר בתניא^לז דגם מי שהוא צדיק ועובד הוי' באהבה ויראה ובאהבה רבה בתענוגים מ"מ הוא בחינת יש מי שאוהב, ומכיון שיש כאן מציאות שהיא מחוץ להעצמות אין הוא יכול להיות מקושר עם העצמות. וההתקשרות בהעצמות ע"י לימוד התורה וקיום המצוות היא דוקא כאשר הלימוד והקיום הוא בלי שום פניות, בלי טו"ד ובלי הרגש, ובלי פניות דקדושה, שעי"ז יצא (און וועט אuרויסגעשלע|ט ווערן) ממצבו הרע, אלא בקבלת עול בלבד. והיינו שאינו נגע לו שום דבר, והוא רק רוצה לקיים את רצון העליון. דקיום המצוות שלו הוא באופן שמצוות קלות שבקלות וחמורות שבחמורות שוין אצלו. דהגם שיש מצוות שהן קלות שבקלות אצלו, שאין קיומן נוגע לו כל כך, ויש מצוות שהן חמורות שבחמורות אצלו, שהן מוציאות אותו משאול תחתית, מ"מ אצלו קלות שבקלות וחמורות שבחמורות שוין^לח. דמכיון שקיום המצוות שלו אינו מצד טעם ודעת אלא מצד קבלת עול, שרוצה לקיים את רצון העליון, הרי אז הכל הוא בשוה, משום שמצד הרצון העליון אין חילוק בין קלות שבקלות לחמורותשבחמורות. דהנה ידוע^לט שהרצון חלוק מהכחות הפנימיים שבנפש, שבכל הכחות הפנימיים, וגם בכח השכל שהוא המעולה שבכחות הפנימיים, יש בהם התחלקות, דמצד השכל על דרך משל, אפשר להיות גם עשיית פרט אחד, ובזה הוא ממלא את מה שהכריח השכל בחלקו. משא"כ ברצון הנה אין בו התחלקות, ואם אינו מקיים אפילו פרט אחד שברצון חסר בזה כל ענין הרצון. דקיום הרצון הוא בא' בשני פנים, או שמקיים את כל פרטי הרצון, דאז הוא משלים את הרצון, או שמחסיר אפילו פרט אחד, ואפילו פרט קל, במילוי הרצון, דאז חסר כל הרצון. וטעם הדבר הוא, משום שהרצון הוא בחינת מקיף, שהוא כח מקיף נעלה ביותר ואינו קשור עם ענינים פנימיים. ומזה מובן גם לעניננו, דמצד הרצון העליון אין הפרש בין קלות שבקלות וחמורות שבחמורות, ואם הוא רוצה לקיים את רצון העליון הרי אינו נוגע לו אם מצוה זו היא מקלות שבקלות או מחמורות שבחמורות. ובזה גופא יש ב' מדריגות, דאפשר שיהי' קיום המצוות בדרך קבלת עול כמו עבד פשוט. ולמעלה מזה (כמו שנתבאר לעיל^מ) הוא בחינת בן שהוא עבד, שיש בזה מעלה על עבד סתם, משום שהעבד רק ממלא את רצון האדון אבל אינו מרגיש את הרצון ואינו יודע את טעמו, ולכן אין זו רבותא שעושה הכל בקבלת עול. משא"כ בחינת בן הוא שמרגיש את הרצון ויודע את טעם הרצון, ומ"מ קיום הרצון שלו הוא לא מצד הטעם אלא רק כדי לקיים את רצון האדון^מא. ודוקא ע"י בחינת קבלת עול דעבד מתקשרים עם העצמות. ולכן נאמר עם זו בלשון נקבה, משום שכל ענינו הוא שהוא בבחינת מקבל, נקבה, שהוא רק כלי קיבול ועובד עבודתו בקבלת עול, ועי"ז הוא מתקשר עם העצמות.

ו) וזהו מה שממשיך הכתוב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, דדוקא כאשר העבודה היא בבחינת עם זו, בחינת קבלת עול, אז דוקא תהלתי יספרו, היינו שמספר תהלת הקב"ה כפי הכוונה. דכאשר העבודה היא ע"פ טעם ודעת, הרי יש כאן איזו מציאות של האדם העובד, דאף שהוא צדיק גמור אוהב את הוי' באהבה רבה בתענוגים מ"מ הוא יש מי שאוהב, וצריך להתבונן שהוא עומד בפני המלך, וכיון שהוא מציאותיש, הרי אין זה כפי הכוונה, ואדרבה, מאן דמחוי לי במחוג קמי' מלכא כו'^מב, משא"כ כאשר עבודתו היא בבחינת קבלת עול לגמרי, הנה אז תהלתי יספרו כפי הכוונה, משום שאז הוא מתקשר עם העצמות. ובזה יובן גם מה דנקט הכתוב כאן לשון עם, עם זו, אף דהתואר עם מורה על מדריגה פחותה ביותר, כנודע^מג. כי זהו החידוש דקבלת עול, דגם מי שהוא במדריגה פחותה ביותר, מ"מ ע"י הקבלת עול דוקא מתקשר עם בחינת זה, ונעשה בבחינת עם זו. והגם שכל הנביאים נתנבאו בכה, הרי זהו כשמדובר (ווען עס האuנדלט זיך) בגדר של מדריגה, דמצד המדריגה דנביאים, אף שהיא מדריגה נעלית ביותר, דרוח הוי' דיבר בם ומלתו על לשונם^מד, מ"מ להיותם במדריגה דגילוי אינם מגיעים אלא בבחינת כה, ולכן נתנבאו בכה. אבל ע"י הקבלת עול, שהיא עבודה שאינה בגדר מדריגה, דמצד ענין הקבלת עול, הרי האדם הגדול שבגדולים והפשוט שבפשוטים הם בשוה, ולכן גם באופן העבודה הוא שמצד קבלת עול קלות שבקלות וחמורות שבחמורות שוין, הרי עי"ז ממשיכים מבחינת זה, עצומ"ה ית'.

ז) והנה גם בגילוי דבחינת זה יש כמה אופנים. דהגילוי דבחינת זה כמו שהוא בזמן הזה עדיין אינו בתכלית השלימות. דאפילו בקריעת ים סוף, דאז ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל^מה (גדול בנביאים^מו), מ"מ נאמר הלשון זה פעם אחת בלבד, זה אלי ואנוהו, אמנם לעתיד לבוא בימות המשיח ובתחיית המתים אז יאמרו ב' פעמים זה, כמ"ש^מז ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו. וכדאיתא במדרש^מח, אמר הקב"ה בעולם הזה אמרתם לפני פעם א' זה א&

175;לי אבל לעתיד לבוא אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' גו'. ומבואר בזה במאמרו של בעל ההילולא^מט (כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע)^נ, דהנה אלקינו זה הוא זעיר אנפין, וזה הוי' קוינו לו היינו עתיקא קדישא. וי"ל הביאור בזה, דזעיר אנפין הוא ענין של קטנות וצמצום, ועכשיו בעוה"ז גילוי בחינת זה הוא פעם אחתבלבד דהיינו בצמצום, היינו שהגילוי הוא רק בהשגה ולא בבחינת ראי' מוחשית. ולכן הגם שבקריעת ים סוף כתיב זה א&

175;לי גו' וארז"ל ראתה שפחה כו', מ"מ נבקע הים לי"ב גזרים כנגד י"ב השבטים^נא, היינו שלכל שבט הי' דרך בפני עצמו. והגם דכתיב^נב אז ישיר משה ובני ישראל בו' המחבר מ"מ היו חילוקים ביניהם. משום שעכשיו הגילוי הוא רק בהשגה ולא במוחש, שאין הגילוי שייך לחושים הגשמיים, ראי' שבעין ושמיעה שבאוזן וריח שבחוטם ודבור שבפה. משא"כ לעתיד לבוא יהי' גם ענין זה הוי', גילוי עתיקא קדישא, היינו הגילוי דבחינת הוי' שלמעלה מכל הגדרים, בחינת הי' הווה ויהי' כאחד^נג, ולמעלה מזה, בחינת הוי' שאין בו נקודות דהיינו שהוא למעלה מנקודות^נד, וגילוי זה יהי' במוחש, שכל אחד יראה באצבעו הגשמית ויאמר זה הוי', זה דאריך וזה דעתיק. וכל זה יהי' לעתיד לבוא במהרה בימינו, שתהי' גאולת מצרים בגשמיות ובמילא תהי' גאולת מצרים ברוחניות, דירידת הנשמה למטה היא ענין גלות מצרים ברוחניות כנודע^נה, במהרה בימינו, ע"י משיח צדקנו, וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר^נו.

------- * -------

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org