שם
ולא אסרו לעשות שום הכנה מיו"ט לחבירו וכו' אלא בדבר שמתקנו ומקרבו להנאת האדם ע"י הכנה זו וכו', אבל הכנת המוקצה מותרת ביו"ט ראשון וכו', שהכנה זו שמכין ביו"ט אינה מתקנת כלום, ואינה נקראת הכנה כיון שאינה מכשרת ואינה מקרבת שום דבר להנאת האדם.
משגרת לשון רבנו "בדבר שמתקנו ומקרבו להנאת האדם", וכן בסוף דבריו "שאינה מכשרת ואינה מקרבת שום דבר להנאת האדם", משמע שדין הכנה לא נאמר אלא כשההכנה היא כדי לתקן את הדבר לצורך הנאת האדם (וה"ה בכל דבר שהוא לתשמיש האדם אף שאינו להנאתו ממש, כדמוכח מאיסור הכנת הס"ת ביו"ט ראשון לקריאה ביו"ט שני המבואר לקמן סי' תק"ג ס"ג), אבל הכנה למצוה לחוד אפשר שלא נאסרה מעולם.
ובזה יש ליישב קושיית החלקת יואב בספרו קבא דקשייתא קושיא ח', שהקשה על מאי דפריך הש"ס ביומא ס"ו ע"ב עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא, ופרש"י דמה חילול שבת יש, והקשה דהא משכחת לה ביוהכ"פ באחד בשבת, ואתא קרא לאשמועינן דשרי להזמינו בשבת עריוהכ"פ אף דיש כאן איסור הכנה דאורייתא. ולהנ"ל אתי שפיר, דכיון שהכנת האיש עתי אינה לצורך הנאת האדם אלא למצוה גרידא אין בה איסור הכנה כלל. ויל"ע בזה.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור