שם סכ"ה
כל דבר שהוא מוקצה אינו אסור אלא אם כן בעליו הקצו אותו והסיחו דעתם ממנו, אבל אם בעליו לא הסיחו דעתם ממנו אינו נקרא מוקצה כלל. ולכן נכרי שהביא דורון לישראל בני יונה קטנים שאינם צריכים צידה משובכות שיש לו בתוך התחום מותרים, לפי שאין הנכרי מקצה מדעתו כלום, כמ"ש בסי' ש"י.
כתב במ"מ וציונים וז"ל: כמ"ש בסי' ש"י – ס"ג, ועיי"ש ברמ"א ס"ב ומ"א סק"ב בשם הכלבו. ובשוע"ר שם הטעם כיון שראוי לאיש אחד, וכאן משמע שהטעם כיון שהבעלים לא הקצוהו, ועיין מ"א סו"ס ש"ח ושוע"ר שם, וצ"ע, עכ"ל.
ובאמת אין כאן מקום עיון כלל, דהיינו הך, דהא דמוכן לאיש אחד מוכן לכל היינו דוקא כשהוא הבעלים, וכמפורש בלשון המג"א סו"ס תקט"ו: "וכיון דמוכן לבעה"ב מוכן לכל". וכן מבואר גם מלשון רבנו בסי' ש"י שם שדוקא כשהגרוגרות וצימוקים הם של הנכרי אמרינן מוכן לאחד מוכן לכל, וכמבואר בדבריו בכ"מ בסי' ש"ח (סעיפים ל', מ"א, פ"ט) שהכל הולך אחר הבעלים.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור