סי' תצ"ח סכ"ג
השוחט בהמה ביו"ט לא יתלוש את הצמר שבמקום שחיטה כדי לעשות מקום לסכין, אע"פ שאין דרך גזיזה בכך והעושה כן בשבת אינו חייב משום גוזז, מכל מקום הרי הוא חייב משום עוקר דבר מגידולו, לפיכך אסור לעשותה ביו"ט, שהרי אין בה צורך אכילה מפני שאפשר לשחוט אף אם לא יעשה כן. וכן מזה הטעם השוחט עוף בי"ט לא ימרוט את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין, שהרי הוא עוקר דבר מגידולו, ועוד שהעושה מלאכה זו בשבת יש לחייבו גם משום גוזז, שהרי כן דרך העוף לתלוש נוצתו ביד. אבל מותר לפנות הצמר או הנוצה ממקום השחיטה ע"י שימשכם בידו אילך ואילך, ובלבד שלא יתכוין לתלוש, ואם נתלש מאלין אין בכך כלום, שהרי הוא אינו מתכוין לכך, ודבר שאינו מתכוין מותר אפילו באיסורי תורה.
מקור דברי רבנו הוא בבכורות כ"ד ע"ב, וז"ל המשנה שם: רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, עכ"ל. ובגמרא שם וז"ל: בעו מיניה מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו, טעמא דרבי יוסי בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז, וביו"ט אסור דהוה ליה עוקר דבר מגידולו, או דילמא בעלמא סבר רבי יוסי בן המשולם תולש היינו גוזז, והיינו טעמא דשרי דהוה ליה דבר שאין מתכוין, וביו"ט דבר שאין מתכוין מותר וכו', אמר להו כנגדו ביו"ט מותר. עכ"ל.
וכתבו במפרשים שם (פרש"י ד"ה שאינו, תוד"ה והיינו, רא"ש שם ס"ה) דכיון שטעם ההיתר הוא משום שאינו מתכוין, ע"כ דתולש דמתני' לאו דוקא, אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך ואם נתלש נתלש. ועפ"ז פסק רבנו כאן דלא שרי אלא לפנות את הצמר אילך ואילך, אבל לתלוש במתכוין אסור, וכנגדו בשבת חייב משום עוקר דבר מגידולו.
והנה בהמשך הגמרא שם איתא וז"ל: איתמר נמי אמר רב חנניא בר שלמיא משמיה דרב כנגדו ביו"ט מותר. ומי אמר רב הכי וכו', והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יהודה (אלמא ס"ל לרב דבר שאין מתכוין אסור, רש"י) וכו', אלא לעולם סבר רב דבר שאין מתכוין אסור, ותולש לאו היינו גוזז, וביו"ט היינו טעמא דשרי דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד. עכ"ל. וכן הובא שם כמה פעמים בתוס' (שם ובד"ה אי ובד"ה דהוה) וברא"ש דתולש הוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד.
ורבנו שכתב שהתולש בשבת חייב משום עוקר דבר מגידולו ולא הוי כלאחר יד1, קאי לשיטתיה בקו"א סק"ג שדברי התוס' והרא"ש אינם אלא לדעת רב דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור, או לדעת המתירין אפילו לתלוש במתכוין לצורך שחיטה, דלדידהו עכצ"ל דהוי כלאחר יד שאינו אלא מדרבנן ולכן התירו לצורך שחיטה, אבל לדידן דדבר שאינו מתכוין מותר אפילו באיסורי תורה, ולאידך במתכוין אין אנו מתירין כלל, שפיר מצינן למיסבר כהס"ד דתולש חייב משום עוקר דבר מגידולו2 (ובמ"מ וציונים הקשה לרבנו מדברי התוס' והרא"ש, ותימה רבתי שלא עיין בקו"א על אתר).
ויש למצוא מקור לזה בדברי המג"א (סקכ"ג), שכתב שם בדעת השו"ע שבבכור מותר לתלוש ממש משום דתולש לאו היינו גוזז ומ"מ ביו"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגידולו, והרי במסקנת הגמרא שם (אליבא דרב) השוו יו"ט לבכור משום דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד, וא"כ השו"ע שמחלק ביניהם עכצ"ל דס"ל דלא חשיב כלאחר יד אלא יש חיוב דאורייתא בדבר (כהס"ד בגמרא)3.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור