שם ס"ו
הגאונים תקנו לומר בעשרת ימי תשובה בברכת אבות זכרנו ובגבורות מי כמוך ובהודאה וכתוב ובשים שלום בספר. ואם שכח לאומרם ונזכר קודם שסיים הברכה ששכח בה אומרם במקום שנזכר.
מלשון "אומרם במקום שנזכר" משמע שלאחר אמירתם אינו צריך לחזור למקום שבו תיקנו לאומרם, אלא ממשיך מאותו מקום ששם נזכר לאומרם. ולכאורה צ"ע מאי שנא מאמירת ועל הנסים בחנוכה ובפורים, שפסק המחבר (סי' תרפ"ב ס"א) "כל זמן שלא הזכיר את השם אפילו נזכר בין אתה להשם חוזר", היינו שחוזר למקום שבו תיקנו לאומרו1.
וי"ל ע"פ המבואר בדברי רבנו לעיל סי' קי"ד ס"ז לענין אמירת משיב הרוח ומוריד הגשם, וז"ל: אם נזכר קודם שסיים הברכה יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם במקום שנזכר, שלא קבעו חכמים מקום בתוך הברכה להזכיר שם הגשם, אלא אמרו סתם מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, אלא שנהגו לאמרו לפני מכלכל חיים לפי שהגשם כלכלה ופרנסה, אבל אם לא אמרו לפני מכלכל חיים בכל הברכה מקומה. עכ"ל.
ועפ"ז לק"מ, דהא דבעל הנסים צריך לחזור למקום אמירתו היינו לפי שתיקנו לאומרו במקום מיוחד ולכן צריך לחזור לשם, משא"כ כאן שכל אמירתו אינה אלא תיקון הגאונים, לא עדיף מאילו לא קבעו לו מקום ונהגו לאומרו במקום מיוחד, דבכה"ג אומרו במקום שנזכר ואינו צריך לחזור למקום אמירתו כמבואר בסי' קי"ד. ופשוט.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור