בס"ד. שיחת ש"פ שלח, כ"ג סיון, מבה"ח תמוז ה'תש"כ.
א. ידוע פתגם הבעש"טא על מאמר רז"לב "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שכאשר קורא את המגילה באופן שחושב שזהו מאורע שאירע בעבר, למפרע, אזי לא יצא, כיון שהתורה היא נצחיתג, וכל עניני' ישנם גם בהוה.
והנה, אף שבנוגע לכמה דינים למדים כתיבת המגילה מכתיבת ספר תורהד, מ"מ, מגילה נקראת "אגרת"ה, ואילו תורה נקראת "ספר".
והחילוק ביניהם – כמבואר בהוספות לתו"או ש"הספר הוא נצחי תמיד בלתי יבוטל לעולם . . אך האגרת אינו נכתב אלא לפי שעה בלבד ולא להתקיים כלל, כי הרי אחר קריאתו את האגרת . . אין צריך לו עוד כו'". ומצד זה יש גם חילוקי דינים בין אגרת לספר בהלכות שבת, לגבי מוקצהז.
ומזה מובן, שהתורה יש בה ענין הנצחיות יותר מאשר המגילה. וכמובן גם מענין הקדושה שבהם, שהתורה יש בה קדושה יותר מאשר המגילה שבה לא נזכרו שמות הקדושים, וככל שהקדושה היא יותר אזי הנצחיות היא יותר.
ואין זה בסתירה למארז"לח "כל ספרי הנביאים והכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר" (כידוע השקו"ט בזה בשו"ת הרשב"אט) – כי, הפירוש ד"עתידין ליבטל" אינו כפשוטו שיתבטלו ח"ו, אלא הכוונה היא לביטול "כשרגא בטיהרא"י, והיינו, שמצד גודל מעלת הגילויים דלעתיד לבוא, ש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"יא,אזי הגילוי ד"כתבי הקודש" לא יהי' לו ערך, "כשרגא בטיהרא", משא"כ הענין דמגילת אסתר שהוא מבחי' "סתימא דכל סתימין"יב, יהי' לו ערך וחשיבות אפילו לגבי הגילוי דלעתיד לבוא; אבל לגבי ענין הנצחיות – התורה היא נצחית יותר מאשר המגילה.
וכיון שכן, הרי, אם לגבי המגילה אומר הבעש"ט ש"הקורא את המגילה למפרע לא יצא", עאכו"כ לגבי עניני וסיפורי התורה, שבודאי ישנם בכל זמן.
ב. בפרשת השבוע מסופר אודות שילוח המרגלים. וע"פ האמור לעיל, ישנו הענין דשילוח המרגלים גם עתה.
כלומר: נוסף לכך שגם עתה ישנם התוצאות של שילוח המרגלים,
– כי, במעשה המרגלים התחיל הענין שמשה רבינו לא יכנס לארץ ישראל [במי מריבה בא הדבר לידי פועל, אבל התחלת הענין הי' כבר במעשה המרגלים]יג, ומצד זה שהכניסה לארץ ישראל לא היתה ע"י משה, אלא ע"י יהושע, נעשה נתינת מקום לענין הגלותיד.
והענין בזה, דהנה, אמרו רז"לטו "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", והחילוק ביניהם, שחמה אין בה שינויים, משא"כ לבנה יש בה שינויים, שלפעמים היא במילואה, ולפעמים היא בתכלית ההעלם, ולכן, כיון שהכניסה לארץ היתה ע"י יהושע, "פני לבנה", שיש בה שינויים, הי' נתינת מקום לגלות, משא"כ אילו היתה הכניסה לארץ ע"י משה, "פני חמה", שאין בה שינויים, לא הי' ענין הגלות –
הנה לא רק התוצאות דמעשה המרגלים, אלא גם הענין דמעשה המרגלים עצמו, הוא – ככל עניני התורה – ענין נצחי.
ג. ויובן ע"פ המבואר בלקו"תטז בענין החילוק בין שילוח המרגלים דמשה, שהי' שלא כדבעי, לשילוח המרגלים דיהושע, שהי' לתועלתיז.
ותוכן הענין בקצרה – שישנם ב' אופני עבודה: (א) עבודה ששייכת לכל אדם, וזהו"ע שילוח המרגלים דיהושע, (ב) עבודה ששייכת רק לאלו שהם בבחי' משה, ואינו שוה לכל נפש, ולכן, כאשר המרגליםדמשה הלכו לארץ ישראל והיו בריחוק מקום ממשה רבינו – לא היו יכולים לפעול עבודה זו.
ועפ"ז יובן מה שאמרו רז"ליח בנוגע למרגלים "אותה שעה כשרים היו" – דלכאורה אינו מובן: כיון שבהיותם במדבר "כשרים היו", הרי בבואם לארץ ישראל היו צריכים להתעלות במדריגה, ואיך יתכן שנעשה להיפך? אך הענין הוא – שבהיותם בסמיכות למשה, היו בביטול, ולא היו מציאות לעצמם (שהרי תלמיד אצל רבו אינו מציאות כלל, שלכן ישנו הדין דמורה הלכה בפני רבו כו'יט), ולכן "כשרים היו"; אבל כאשר הלכו למקום אחר – ללא נפק"מ אם לגריעותא אם למעליותא – הרי כיון שנתרחקו ממשה, ונתגלתה המציאות שלהם, אזי נעשה מצב בלתי רצוי כו'.
וזהו גם הטעם שמשה התפלל על יהושע "י-ה יושיעך מעצת מרגלים"כ: ענינו של יהושע – "פני לבנה" – שקיבל ממשה, "פני חמה", ובאופן ש"לא ימיש מתוך האוהל"כא, כך, שבהיותו אצל משה לא הי' מציאות כלל, וכמו אור הכלול במאור, שעם היותו בתוקף יותר, הרי אינו מציאות כלל; אבל כאשר הלך בריחוק מקום ממשה, אזי הוצרך לתפלה ונתינת כח מיוחדתכב.
וזוהי ההוראה לכל אחד – שמבלי הבט על גודל מעלתו עד לתכלית העילוי, הנה כאשר יוצא מד' אמותיו של רבו, זקוק הוא לנתינת כח מיוחדת.
עומדים אנו עתה בסמיכות לימי הקיץ, וכפי הנהוג, הנה בזמנים אלו ממעטים בלימוד התורה כו', ועוסקים יותר בענינים הגשמיים דבריאות הגוף וכו'. ולכן, צריכים לקחת כח מהזמן שלפנ"ז כדי שזמן הקיץ יהי' כדבעיכג.
החילוק בין ב' הזמנים הנ"ל הוא בדוגמת החילוק שבין המדבר לארץ ישראל:במדבר – ניתנה התורה, וכדאיתא בגמראכד "כיון שעשה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה"; משא"כ ארץ ישראל שנתחלקה לי"ב שבטים, ואינה מקום הפקר, ושם התחילה העבודה בענינים גשמיים, חרישה וזריעה וכו'.
ובדוגמת הנתינת כח מהמדבר על ארץ ישראל, יש ליקח כח מהזמן שעוסקים בתורה על הזמן שבו עוסקים בעבודה בענינים הגשמיים.
אפילו לדעת אלו האומרים שימי הקיץ הם ימי חופש, הרי זה גם ענין של עבודה, כמ"שכה "בכל דרכיך דעהו", אלא שהעבודה היא באופן של חיזוק בריאות הגוף, כדי לעשות את הגשמי כלי לאלקות, שהרי גם עמו צריכים לעבוד את ה', כתורת הבעש"טכו על הפסוקכז "כי תראה חמור גו' עזב תעזב עמו".
ועל זה יש צורך בנתינת כח – י-ה יושיעך מעצת אלו התועים וחושבים שהעולם הוא אכן מציאות ("די וועלט איז טאַקע אַ וועלט"), ועד שמזה באים לידי טעות ש"כביכול אפי' בעה"ב אינו יכול להוציא כליו משם"כח. צריכים איפוא להזהר מטעות זו, ולדעת שהעולם אינו מציאות לעצמו, וגם את הגשמיות צריכים לעשות כלי לאלקות.
ה. בהשגחה פרטית נקבע ששבת מברכים החודש הוא בחודש שלפניו, וכך גם שבת מברכים תמוז הוא בחודש סיון.
ענינו של חודש סיון – שהוא החודש של מתן-תורה. כלומר: לא רק ששי בסיון, כי אם כל החודש קשור עם מ"ת, אלא שבמיוחד הרי זה ששי בסיון.
וראי' לדבר – מדברי הגמראכט "אוריאן תליתאי . . בירחא תליתאי", וכמרומז גם בתושב"כל: "בחודש השלישי גו' באו מדבר סיני", היינו, שהחודש כולו קשור עם מ"ת.
ובחודש זה גופא הנה "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"לא, היינו,שיש בכל יום ענין מיוחד שנפעל בנוגע למתן-תורה. ועד"ז בנוגע ליום זה – כ"ג בסיון, כדלקמן.
ו. אודות יום כ"ג בסיון מסופר במגילת אסתר – ש"הקורא את המגילה למפרע לא יצא" (כנ"ל) – "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלשה ועשרים בו גו' ויכתוב בשם המלך אחשורוש גו' פתשגן הכתב גו'"לב.
וככל הענינים דתושב"כ שנתפרשו בתושבע"פ – מפורש בתרגום שני תוכן "פתשגן הכתב", ובין הדברים: "להגיד לכם על תמימות היהודים אשר הם אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד לכל המלכים וכו'".
והנה, איתא במדרשלג ש"אחשורוש" קאי על הקב"ה ש"אחרית וראשית שלו", שכן, כל ענין בתורה ישנו כפי שהוא ע"ד הפשט, רמז דרוש וסוד. וכיון שכן, הרי דברי התרגום שני צריכים להיות מתאימים גם לפי המדרש הנ"ל, היינו, שזהו תוכן "פתשגן הכתב" של הקב"ה.
ולכאורה אינו מובן: הרי הלכה שעשו שונא ליעקבלד, וא"כ, איך אפשר לומר ש"היהודים . . אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד וכו'", בה בשעה ששונאים אותם?!
ז. ויובן בהקדם תורת הבעש"ט על הפסוק "כי תראה חמור גו' עזב תעזוב עמו":
"כי תראה חמור" – כאשר תסתכל בעיון בהחומר שלך שהוא הגוף, אזי תראה – "שונאך", שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלקות ורוחניות.
מבואר בתניאלה ש"גם שיהי' צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים, לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי . . שהגוף אינו יכול לסבול כו'".
כאשר הנשמה היתה למעלה – הנה גם בהיותה במדריגות שלמטה מאהבה בתענוגים, היתה בתכלית הדביקות והביטול כו', כמ"שלו "אשר עמדתי לפניו"; ואילו בירידתה למטה – הנה גם במדריגת אהבהבתענוגים אינו בתכלית הדביקות, והוא עדיין בבחי' ישות. וכל זה – מצד הגוף.
וכיון שכן, הרי כאשר מתבונן בזה, אזי הוא והגוף נעשים שונאים היותר גדולים זל"ז, כיון שהגוף מונע אותו מחייו – מענין שנוגע לא רק לחיי עוה"ז, אלא לחיי עוה"ב.
ומזה מובן שמאמר הבעש"ט נאמר בנוגע לכל בנ"י – ככל ענין בתורה ששייך לכל בנ"י – גם לצדיקים הגדולים כמו הבעש"ט עצמו, כי, אע"פ שאצל הבעש"ט לא הי' הגוף מעלים על גילוי הנשמה, וגם הגוף עצמו הי' גוף קדוש, מ"מ, הרי זה "שונאך", כיון שאפילו "צדיק גמור . . לא יגיע למעלות דביקותו בה' . . בטרם ירידתו לעוה"ז", כנ"ל.
ואעפ"כ מסיים בכתוב "עזב תעזב עמו", וכפירוש הבעש"ט, שלא לשבר את הגוף ע"י תעניות וסיגופים, אלא לעבוד את ה' עם הגוף עצמו, וכמבואר בזהלז, שע"י עבודת הגוף נעשה תוספת מעלה בהנשמה בעילוי גדול יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה, והיינו, שמגודל הירידה מובן גודל העלי' שנעשית על ידה, עד כדי כך, שבשביל זה הי' כדאי שתהי' הירידה. וכל זה נעשה מצד הגוף.
ונמצא, שאע"פ שבתחילת העבודה הי' הגוף במעמד ומצב ד"שונאך", הנה לאחרי כן באים למעמד ומצב שנרגשת מעלת הגוף.
ח. וזהו גם הביאור ב"פתשגן הכתב" – ש"היהודים . . אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד לכל המלכים וכו'":
אע"פ שבתחילה היו היהודים והגויים שונאים זל"ז (כמסופר במגילה), הנה לאחרי כן נעשה מעמד ומצב ש"היהודים . . אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד לכל המלכים", כיון שעל ידם באים לתכלית העילוי, שהרי כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמיןלח.
ועפ"ז מובן ענינו המיוחד של יום כ"ג סיון בשייכות למתן-תורה – שגם את הגשמיות יש לעשות כלי לאלקות.
ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ועתה יגדל נא כח אד'.
***י. כנהוג בעולם, הנה בימי הקיץ ממעטים בלימודים, ועד שסוגרים את בתי-הספר, ולא עוד אלא שגם במקומות שבהם לומדים בימי הקיץ, אי אפשר לדרוש מהתלמידים שילמדו כל כך, כיון שיש כאלו שנוסעים למחנות-קיץ וכו'.
ולכן נתייסדו מחנות-קיץ כאלו, אשר, ביחד עם עניני חיזוק בריאות הגוף, כמו בכל המחנות, לומדים בהם גם תורה, ומחנות אלו נקראים ע"ש הבעש"ט ("גן ישראל")לט – בהתאם לשיטת הבעש"ט שצ"ל "עזב תעזב עמו".
ומעלה יתירה במחנות אלומ – כי:
כאשר הילד נמצא בסמיכות להוריו, הרי ישנם הורים שמתייחסים לילדיהם מתוך רחמנות שלא במקומה,
– ועד"מ שמצד גודל הרחמנות והחיבה מחבקים את הילד בחוזק כ"כ עד שמועכים אותו ("מ'צוקוועטשט אים") רח"ל –
וטוענים, שהילד עייף מהלימודים במשך כל השנה, ולכן אין לו ללמוד הרבה, ומהו שיעור "הרבה" – משער מישהו ש"מחמיר"...
וזוהי המעלה שבמחנות הנ"ל – שהילדים לומדים תורה כדבעי, כפי שצריך להיות ע"פ תורה, שהיא "תורת חיים", היינו, שהיא דואגת גם לחייו ובריאותו של האדם, שכן, לימוד התורה מביא חיזוק בריאות הנשמה, ובמילא גם חיזוק בריאות הגוף.
וכמו"כ ישנם מחנות-קיץ עבור ילדות, שכן, אע"פ שנשים פטורות מלימוד התורה בתור מצות תלמוד תורה, הרי גם הן צריכות ללמוד כדי לידע את הדינים שחייבות בהם, כמו כל מצוות לא תעשה, ומצוות עשה שאין הזמן גרמאמא, כולל גם החיוב במצוות יחוד ה', אהבתו ויראתו כו', וכמו"כ צריכות לידע יסודות היהדות בשביל חינוך הילדים והילדות שנתון בידם, וכיון שהסדר הוא באופן ד"חנוך לנער על פי דרכו"מב, לכן נתייסדו מחנות כאלו גם עבור ילדות.
יתן השי"ת שיהי' לילדים ולילדות קיץ בריא, וינצלו את הקיץ כדי לעשות מגשמיות – רוחניות, היינו, שע"י הקיץ יתוסף חיזוק בעניני תומ"צ.ונקודה נוספת בזה:
ישנם כאלו שכאשר מדברים עמהם אודות הוספה בלימוד התורה, טוענים הם, שאין להם פנאי; כאן הוא עסוק בדאגת הפרנסה, וכאן הוא עסוק לדאוג בנוגע לילדו, כיצד מתייחס אליו המלמד, אם מנשקו או מלקהו...
אמנם, בימי הקיץ שאין מקום לדאגה זו – יכולים לנצל את הזמן כדי להוסיף בלימוד התורה.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה למנהלי מחנה גן-ישראל, לחלק קצת על אתר (לאלו שיסעו למחנם), והשאר – לחלק במחנם, וכן נתן משקה למנהלי המחנה של הילדות. כמו"כ נתן משקה כדי לחלק לאנ"ש שבעיר.
כמו"כ נתן משקה עבור התלמידים דישיבת אחי תמימים דבוסטון, וצוה שינגנו ניגון, ולאחרי שניגנו הניגון "אימתי קאתי מר", אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שהענין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה" הוא ההיפך מ"קאַלעדזש", וזהו גם המענה על שאלת כמה מהתלמידים (והכריז בקול) – "נאָ קאַלעדזש", ואמר שיכריזו "נאָ קאַלעדזש" שלש פעמים, ואח"כ התחיל לנגן הניגון הנ"ל].
יא. בחודש תמוז הוא תוקף החוםמג, ולכן, כאשר רוצים להדגיש את גודל הקרירות של חמור, אומרים הלשוןמד "חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא לי'". והיינו, שגם בתקופת תמוז שישנו ענין החום מצד "שמש הוי'"מה שמאיר בתקפו, הנה מצד חומר הגוף – "חמור" – הרי הוא עדיין במצב של קרירות.
אמנם, גם טבע הקרירות של חמור, צריכים לנצל בעבודת ה' – להיות בקרירות ביחס לענינים גשמיים.
האמת היא שצריך להיות חמימות והתלהבות – "קאָך" – בקדושה. אבל, אם מצד טבע הגוף אין לו התלהבות בקדושה, צריך עכ"פ לפעול קרירות בעניני העולם.כיצד פועלים קרירות זו – הרי זה קשור עם מצות ציצית שבסיום הפרשה:
ישנו פתגם מהבעש"ט בענין ציצית – "כשמניח הטלית יראה את התכלת, פירוש שתפול עליו יראה"מו.
ואינו מובן: מדוע מדבר הבעש"ט אודות ענין התכלת שאינו מצוי בזמן הזה? ובפרט ע"פ מ"ש בכתבי האריז"למז בביאור הטעם מדוע אי אפשר שיהי' תכלת בזמן הזה?
והביאור בזה – שאותו ענין שהי' נמשך פעם ע"י תכלת, נמשך גם היום, אלא שנמשך ע"י חוטי לבן.
והרי ענין התכלת הוא כמארז"למח "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד". ולכן, כאשר מתבוננים בזה, ומתבוננים בענין האדם שעל הכסא כו' – אזי תפול עליו יראה כו'.
והנה, טבע היראה – שפועלת כיווץ, ולכן, הרי זה מבטל את העריבות ("געשמאַק") וההתלהבות ("קאָך") שבענינים הגשמיים.
וכיון שיראה תתאה היא כלי ליראה עילאהמט, הרי יראה זו שמביאה קרירות בגשמיות, יביא סוכ"ס גם את ההתלהבות בקדושה.
ומובן, שהעדר ההתלהבות בענינים גשמיים אינו מונע השפעת הגשמיות בפועל, ואדרבה, שנמשכים כל ההשפעות גם בגשמיות, ללא מניעות ועיכובים, וכמבוארנ בענין הכהונה ומקל שקדים (שעל זה מדובר בפרשה שלאחרי פרשת ציצית – פרשת קרח), שההמשכה היא באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו"נא.
**********בס"ד. ר"ד יום א' פ' קרח, כ"ד סיון, ה'תש"כ.
– לתלמידים ולתלמידות דישיבת "אחי תמימים" בוסטון, בחדרו הק' –
היום התחילו לקרוא וללמוד פרשה חדשה, שבה מסופרא אודות שבט לוי, שבהם בחר הקב"ה בתור באי-כח של כל עם ישראל, "לעבוד את עבודת אוהל מועד", במשכן ובבית-המקדש, שבו היתה הקרבת הקרבנות ע"י הכהנים שנבחרו משבט לוי גופא, ועי"ז פעלו המשכת ברכותיו של הקב"ה לכל עם ישראל, ומה גם שהכהנים נצטוו לברך את בנ"י.
ואע"פ שכל זה הי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים, משא"כ עכשיו – הרי החסרון עכשיו הוא רק בגשמיות, במובן הפיזי, אבל תוכן הענין ברוחניות, בחיי הנשמה, ישנו גם עתה.
וכדברי הרמב"םב: "לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו וכו'", ומסיים, "ויהי' ה' חלקו ונחלתו כו' ויזכה לו כו'".
ומשמעות הדברים היא, שהעבודה דשבט לוי ישנה גם עכשיו, ואצל כל אחד מישראל – כאשר בוחר ללכת בדרך של התעסקות בעבודה האלקית, להתמסר ללימוד התורה וקיום המצוות, ולא רק לעצמו, אלא גם לכל אחד מישראל, ואז מתברך מהקב"ה בכל המצטרך לו, ועי"ז ניתוסף גם בברכותיו של הקב"ה לכל עם ישראל.
כלומר: כאשר ישנם ילדים, ועד"ז ילדות, שמתחנכים בישיבה, לומדים תורת ה' ומקיימים מצוות, ומתנהגים בהנהגה הראוי', ובאופן שמשמשים "דוגמא" לכל ישראל כיצד צריכים להתנהג – הנה מצד תוכן הענין, הרי הם כמו שבט לוי והכהנים שהיו בזמן שביהמ"ק הי' קיים, וניתנים להם ברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך להם, ועל ידם – גם להוריהם, מוריהם ומדריכיהם, וגם לכלל ישראל.
ולכן, כיון שזכיתם ללכת לישיבה, ללמוד בהתמדה, ולהתנהג כדבעי, צריך כל אחד מכם להרגיש שהשנים האלו הם המעמד ומצב הכי נעלהשיכול להיות אצל בנ"י – שהרי אתם הכהנים והלוים, ועל ידכם נמשכות הברכות בכל המצטרך לכם, להוריכם ולכלל ישראל.
ברצוני לברך אתכם עתה, שבנסיעתכם מכאן, תוסיפו בלימוד בהתמדה, ובהנהגה המתאימה בתור דוגמא לאחרים, ועי"ז תקבלו את הברכות בכל המצטרך לכם בגשמיות וברוחניות.
קיץ בריא וקיץ שמח. תמסרו דרישת-שלום לכל חבריכם וחברותיכן בבוסטון, ושנזכה להתראות בהזדמנויות שמחות, ועד שיבוא משיח צדקנו ויוליכנו בחזרה לארצנו הקדושה, ויבנה את ביהמ"ק, ואז תחזור להיות עבודת השי"ת ע"י הכהנים, כפי שהיתה בזמן שביהמ"ק הי' קיים.
סעו לשלום, ושיהי' לכם קיץ טוב ונסיעה שמחה, ונזכה להתראות בהזדמנויות שהם באופן של טוב ושמחה.
**********בס"ד. ר"ד יום ג', כ"ו סיון, ה'תש"כ.
– למדריכות הנוסעות למחנה-קיץ "אמונה",
ולתלמידות המסיימות "בית יעקב", בחדרו הק' –
נמצאות כאן מדריכות של ילדי ישראל, וכמו"כ גם אלו שסיימו "בית יעקב" (ועד"ז שאר מוסדות חינוך שעל טהרת הקודש), שגם הן מתכוננות להיות מורות או מדריכות בבתיהם הפרטיים שיבנו בעזר השם.
הדרכה של ילדים היא הדבר החשוב ביותר בחייהם, כיון שבהדרכה זו תלוי כל העתיד של משך חייהם.
ומזה מובן גודל האחריות שבדבר, וגם גודל הזכות שהקב"ה נותן לאותם אנשים שמעמיד אותם להדריך ילדי ישראל בדרך החיים, שהיא דרך התורה והמצוות.
כל דבר הוא בהשגחה פרטית. וכמבואר בתורת הבעש"טא שאין אפילו דבר קטן שהוא במקרה ח"ו, אלא כל דבר הוא בהשגחה פרטית של הקב"ה. ובפרט הענינים הקשורים עם הדרכת ילדי ישראל, שהם בודאי בהשגחה פרטית במדה המקסימלית.
כיון שאתן מדריכות של ילדי ישראל, הרי בודאי שאין זה במקרה, אלא כך נקבע מלמעלה, שהקב"ה בחר בכן ומסר בידכן את העתיד של בניו – שהרי על כל בנ"י נאמרב "בנים אתם לה' אלקיכם" – בהטילו עליכן את התפקיד הקדוש להדריך אותם, כך, שההשפעה שיקבלו מכן תשאר אצלם במשך זמן ארוך ביותר.
חכמינו ז"ל אומרים לנו ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"ג, דהיינו, שכאשר הקב"ה תובע מיהודי דבר מסויים ומטיל עליו תפקיד מסויים, נותן הוא את הכחות שיוכל למלא זאת.
כיון שהקב"ה הטיל עליכן את התפקיד של חינוך והדרכת ילדיישראל, בודאי נתן לכן את הכחות הדרושים, שתצליחו להשפיע עליהם לילך בדרך הטובה, דרך התורה, שמביאה אושר אמיתי בחיים.
אלא, כשם שבכל דבר ישנה בחירה חפשית, הרי זה תלוי ברצונכן, שתרצו לנצל את הכחות שנותנים לכן, וכאשר רק תרצו, בודאי תצליחו.
יתן השי"ת שתרצו באמת לנצל את הכחות שלכן, ואז תצליחו להעמיד דור שעליו תוכלו לומר – מתוך רגש אמיתי – ראו גידולים שגידלנו.
וכל זה יביא גם הצלחה בענינים שלכן, בכל הפרטים.
יתן השי"ת לכן קיץ בריא בגשמיות וברוחניות, ותנצלו את הקיץ הן ברוחניות והן בגשמיות,
– שכן, לפי דברי הבעש"ט, יכולים לעבוד את השי"ת ע"י הגשמיות לא פחות מאשר ע"י הרוחניות –
ותעבדו את עבודתכן בשמחה ובטוב לבב.
(אח"כ פנה כ"ק אדמו"ר שליט"א לר.מ. ואמר לו:)
אם הדברים אמורים בנוגע להמדריכות – הרי זה במכ"ש בנוגע להמדריך של המדריכות, הן בנוגע לאחריות, הן בנוגע לזכות, והן בנוגע לכחות.
**********בס"ד. ר"ד יום ג' פ' קרח, כ"ו סיון, ה'תש"כ.
– לתלמידי הכתה המסיימת בישיבת "אהל משה", בחדרו הק' –
בפרשת השבוע מסופר אודות המחלוקת שהיתה על כהונת אהרן, והסימן והעדות על כהונתו שבו בחר הקב"ה הי' – ש"פרח מטה אהרן גו' ויגמול שקדים"א.
סיפורי התורה הם חלק מהתורה, זאת אומרת, שהם מוסר השכל והוראה בהנהגתינו.
הכהן – הי' נמצא במשכן, ועבד את ה' בעבודת הקרבנות וכו', ולכן הוצרך להיות תמיד בטהרה, בכדי שיוכל לעבוד את ה' בטהרה.
וכן הוא בכל אחד מישראל – שבאותם השעות שהוא עובד את ה' ע"י לימוד התורה, תפלה וקיום המצוות, הרי הוא בבחי' כהן, ובזמן זה דרוש שיהי' בטהרה מיוחדת. – בשעה שמשחקים או עוסקים במסחר, לא נוגע כ"כ ענין הטהרה, אבל בשעת הלימוד, תפלה וקיום המצוות, צריך להיות בטהרה – מחשבות טהורות, מוח זך ולב טהור.
הסימן לכהונתו של אהרן הי' – שקדים.
שקדים הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, דהיינו, ששוהה זמן פחות ביותר מהנטיעה עד הפריחהב.
וכמו בכהונתו של אהרן, כך גם בכהונה של כל איש ישראל, שהיא עבודת ה' (כנ"ל) – שהסימן לכהונתו הוא השקדים, כלומר, שכאשר מחליט לעשות רצון ה', אזי מתבטלים כל המניעות שבדרכו, כי, ביכלתו של הקב"ה להסיר כל מניעות ועיכובים, ומהמחשבה טובה פורח מיד (בלי כל מניעות) מעשה הטוב.
כיון שנמצאים אתם במוסד שבו לומדים תורה, תורת ה', הרי שנים אלו הם זמן הכהונה שבחייכם.
ולכן, עליכם לדעת שהנכם צריכים להיות בדרגא של טהרה מיוחדת – טהרה במחשבתכם, וטהרה בכל הנהגתכם.וכאשר תחליטו באמת במחשבתכם להוסיף בלימוד התורה, בתפלה ובקיום המצוות, אזי יסורו ויתבטלו ממילא כל המניעות, ומהמחשבה יבוא מיד אל הפועל, וכהבטחת רז"לג: יגעת ומצאת.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור