סי' ח' ס"ב

סי' ח' ס"ב

וכשיתחיל להתעטף קודם שיתעטף לגמרי יברך מעומד להתעטף בציצית.

א. בסידורו כתב רבנו שיברך קודם שיתחיל להתעטף, ודלא כמ"ש כאן שיברך כשיתחיל להתעטף קודם שיתעטף לגמרי (וראה בהנסמן בהגה"ה על הגליון).

ובשו"ת דברי נחמיה ס"ט (נדפס גם בהוספות לשוע"ר) כתב דתליא בפלוגתא דלקמן ס"ה ואילך אי בעינן עיטוף דוקא, דמ"ש רבנו כאן (ומקורו בלבוש) הוא לשיטת הגאונים דבעינן עיטוף, ונמצא שאין המצוה מתקיימת אלא בגמר העטיפה, וכיון שצריך לברך עובר לעשייתן מברך אחר התחלת העטיפה קודם שיתעטף לגמרי, ומ"ש בסידור הוא לפי הא דקיי"ל דלא בעינן עיטוף (דלא כהגאונים), ונמצא שהמצוה מתקיימת מיד בשעת הלבישה וקודם העטיפה, ולכן צריך לברך קודם הלבישה (וזהו כוונת רבנו במ"ש "קודם שיתחיל להתעטף", היינו קודם הלבישה).

ועוד הביא בדברי נחמיה שם דעה שלישית, והיא דעת התוס' סוכה ל"ט ע"א שאינו מברך עד לאחר שנתעטף לפי שהמצוה מושכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד. ובביאור הדברים כתב ע"פ דברי התוס' יבמות צ' ע"ב (שצויין בהגה"ה הנ"ל), וז"ל התוס' שם: וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף, דכסותך משמע שאתה מכוסה כבר וכו', ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה, עכ"ל. ועפ"ז כתב בדברי נחמיה, דמ"ש התוס' בסוכה שאינו מברך עד לאחר שנתעטף הוא לפי הס"ד בתוס' שם שקיום המצוה אינו בשעת העיטוף אלא לאחר שנתעטף, ומה שפסק רבנו כאן לברך קודם גמר העיטוף, וכן מה שפסק בסידורו לברך קודם שיתחיל להתעטף, היינו לפי מסקנת התוס' ביבמות שם ממשמעותא דברכת להתעטף בציצית דבשעת העיטוף עביד מצוה (אלא שמ"ש כאן הוא ע"פ שיטת הגאונים ומ"ש בסידור הוא למאי דלא קיי"ל כוותייהו כנ"ל).

אמנם דבריו צע"ג, דהנה לקמן סי"ג ס"ה ואילך פסק רבנו וז"ל: ההולך לביהכנ"ס ומצא שנפסלה טליתו וכו', אבל בשבת כיון שאין יכול להטיל ציצית מחמת איסור שבת אין איסור מן התורה ללבוש טלית בלא ציצית, שהרי לא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית, אלא לאחר שילבשנו מ"ע להטיל בו ציצית, וכיון שאינו יכול להטיל אינו עובר, עכ"ל. הרי שכתב רבנו להדיא כהס"ד בתוס' יבמות שם שמצות ציצית היא רק לאחר הלבישה.

ועיי"ש במג"א סק"ח שציין למקור הדברים במרדכי (הובא בב"י כאן), וז"ל המרדכי שם (הלכות ציצית רמז תתקמ"ד): אומר ה"ר שלמה מדרוש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו וכו', והשיב ר"י דליתיה וכו'. ונראה לר"י דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו, ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפים בלא ציצית, דאז ודאי היה הדין עמו, אלא מ"ע גרידא להטיל בו ציצית, ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת, עכ"ל.

ואף שבדברי המרדכי אפשר לדחוק ולפרש כמ"ש השאגת אריה בסי' ל"ב, שאין כוונתו לומר שהמצוה מתקיימת רק אחר הלבישה, אלא ודאי מתקיימת בשעת לבישה עצמה, ומ"מ אין הלבישה עצמה המצוה אלא הטלת הציצית היא המצוה, ולכן אין איסור בלבישה עצמה היכא דאינו יכול להטיל בה ציצית באותה שעה, אבל מ"מ בדברי רבנו א"א לפרש כן, שהרי שפתיו ברור מללו "לאחר שילבשנו מ"ע להטיל בו ציצית", היינו שהמצוה מתקיימת לאחר הלבישה דוקא.

ועיין בתוס' הרא"ש יבמות שם, שמבואר להדיא גם למסקנא כדעת הס"ד בתוס' שם שקיום המצוה אינו אלא לאחר שנתעטף, ומסיק וז"ל: ומכאן הורה ריצב"א דאם נפסק לאדם אחד ציצית בשבת או ביו"ט יכול להתעטף בטליתו אפילו לכתחילה, משום דלא מיחייב עד לאחר שנתעטף, וא"כ דוקא בחול אסור ללובשו בלא ציצית שהוא מחוייב לעשות ציצית כשילבשנו, אבל בשבת ויו"ט דא"א לעשותו, ובשעת עיטוף ליכא עבירה, גם אין עבירה שהוא מעוטף בו בלא ציצית כיון דא"א לעשותו, עכ"ל. הרי שתלה להדיא דין זה דמי שנפסלה טליתו בשבת בסברת הס"ד הנ"ל שקיום המצוה הוא רק לאחר שנתעטף, ומשמע דלולא כן לא היה הדין כן לענין שבת.

ולכן נראה ברור שדעת רבנו היא כדעת הס"ד בתוס' ביבמות שאין המצוה מתקיימת אלא לאחר העיטוף, ולכן פסק רבנו לברך בשעת העיטוף ולא קודם לכן. ומה שכתב רבנו לברך בהתחלת העיטוף ולא לאחר שנתעטף, עיין בזה בנו"כ כאן¹.

וגם מה שפסק רבנו בסידורו לברך קודם העיטוף לא נראה כדעת הדברי נחמיה, אלא נ"ל שהוא מטעם אחר, והוא דס"ל דהא דתקנו לברך עובר לעשייתן אין הכוונה קודם קיום המצוה, אלא קודם מעשה המצוה, והיכא דהמצוה היא הנפעל ולא הפועל (כמו בנדו"ד שהמצוה אינה ללבוש בגד של אלא שיהיה ציצית בבגד שלבוש בו) צריך לברך קודם הפועל שעל ידו נעשית המצוה².

ב. והנה בשאג"א שם האריך להקשות על מ"ש התוס' ביבמות שם דסדין בציצית מיקרי שב ואל תעשה לפי שאין מצות ציצית מתקיימת אלא אחר העיטוף, והקשה דמה בכך, הא מ"מ כיון דחיוב ציצית חל עליו ע"י מעשה של העיטוף, אע"פ שלא נתחייב בשעת עשיית מעשה העיטוף אלא לבתר הכי, כל כי האי גוונא חשיב ליה כקום ועשה הואיל והתחלתו א"א אלא ע"י מעשה. והביא כמה ראיות לדבריו: (א) מהא דהמוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק כדאיתא בברכות כ' ע"א, ואין כבוד הבריות דוחה את ל"ת דכלאים אע"ג דשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות, משום דבתר תחילתו אזלינן שא"א ללבישה בלא מעשה, אע"פ שבשעה שלבש היה שוגג. (ב) מהא דמכות כ"א ע"א לא פושט ולובש ממש אלא אפילו שהה כדי לפשוט וללבוש חייב על כל אחת ואחת, אע"ג דקיי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, דהואיל ותחילת הלבישה ע"י מעשה באה נגרר כל משך זמן הלבישה אחר תחלתה. (ג) מהא דבשבועות ט"ז ע"ב גבי טומאת מקדש דאם צריך שהייה כדי השתחויה מיחייב אשהייה אע"פ שאינו מעשה, דבתר תחילתה אזלינן שא"א לו אלא ע"י מעשה בשעת כניסתו למקדש. (ד) מהא דנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דחייב משום טומאה ומשום ביאה דבהדי הדדי קא אתיין, אף שתחילת כניסתו בהיתר ואינו עושה מעשה משעה שבא עליו האיסור, מ"מ כיון שתחילת המעשה של היתר גורם לאיסור חשיב כעושה מעשה בידים.

וליישב קושיות השאג"א י"ל, דבכל הנך שהביא השאג"א עצם האיסור הוא הפועל, היינו שאסור ללבוש כלאים ולהכנס למקדש בטומאה ולהטמא למתים, שכל אלו מעשה בידים הם, ולהכי גם בכה"ג שהפועל היה בהיתר נמשך הנפעל אחרי הפועל. משא"כ בנדו"ד המצוה הוא הנפעל שיהיה ציצית בבגדו, ולא יצוייר כלל קיום המצוה בהפועל, ולהכי אין הנפעל נמשך אחרי הפועל.

ומה שהקשה שם בתחלת דבריו דלשיטת התוס' היכי שרא רחמנא כלאים בציצית והא בעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים עשה, שהרי הלאו חל בשעת עיטוף והעשה אינו חל אלא לאחר עיטוף, עיין טורי אבן חגיגה ב' ע"ב ושו"ת נוב"י מהדו"ת אהע"ז סי' קמ"א דלק"מ.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org