בס"ד. ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תש"כ
אחרי הוי' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקוןא. ומבואר בלקו"תב ובסידורג שבפסוק זה נימנו כל פרטי אופני העבודה, שהתחלתה היא בבחי' אחרי הוי' אלקיכם תלכו, ושלימותה היא בבחי' ובו תדבקון. ועפ"ז יש לבאר גם הטעם שפסוק זה קורין תמיד בר"ח אלול או בשבת מברכים חודש אלול. דהנה, חודש אלול הוא חודש החשבון על כל השנהד, וזהו ג"כ ענין התקיעות שבחודש אלול, שענינם הוא כמ"שה אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, והיינו, לפי שבחודש אלול מאירים י"ג מדות הרחמיםו (כדאיתא במשנת חסידיםז ובפרי עץ חייםח), ועל ימים אלו נאמרט ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים, מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, שהו"ע גילוי בחינת הרצון שלמעלה, שעי"ז מתעורר ג"כ הרצון הפנימי שבנפש האדם, ולכן אפשר אז לתקן את כל הענינים כו'. וזהו שבחודש אלול קורין הפסוק אחרי הוי' אלקיכם תלכו וגו', שבו נימנו כל עבודות הכלליות שצריכים לעשותם בכל יום ויום מימי השנה, כיון שאז צריך לעשות חשבון על כל השנה אם עשה עבודתו בכל ענינים אלה.
ב) והנה נוסף על הפסוק אחרי הוי' אלקיכם תלכו גו' שבתורה, שמבאר סדר המדריגות בעבודה עצמה, מהתחלת העבודה בבחי' אחרי הוי' גו' עד לבחי' ובו תדבקון, ישנו גם הפסוק בנביא שבו מבאר את ההכנה להתחלת העבודה בבחי' אחרי הוי' אלקיכם תלכו, שזהו מ"שי אחרי הוי' ילכו (שההכנה לזה היא) כארי' ישאג כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור. והענין בזה, דהנה העבודה דאחרי הוי' גו' הו"ע היראה, שהרי ההפרש בין אהבה ליראה הוא שאהבההיא עבודה פנימית ויראה היא בחיצוניות, שזהו"ע אחרי הוי'. ולכן גם ההכנה לזה היא כארי' ישאג, שארי' הו"ע היראה, כמ"שיא ארי' שאג מי לא יירא. וזהו ג"כ מ"ש ויחרדו בנים, דחרדה הו"ע היראה, והחרדה דאלול (שע"י התקיעות) היא בכללות ישראל, שזהו מ"ש ויחרדו בנים, שקאי על כל ישראל שנקראים בנים, כמ"שיב בנים אתם להוי' אלקיכם. ועוד זאת, שפעולת החרדה היא לא רק על אלו שהם בבחינת בנים, אלא גם על אלו שהם בחינת עם, שזהו מ"ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, עם דייקא. וזהו ג"כ שלאחרי ויחרדו בנים מים, מוסיף ומסיים יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור, שגם אלו שהם בבחינת גלות בב' האופנים דמצרים ואשוריג, הנה גם בהם נעשה ענין החרדה בחודש אלול. וחרדה זו היא הכנה להתחלת העבודה דאחרי הוי' ילכו גו'.
ג) ולהבין זה בפרטיות יותר, וגם להבין מ"ש כארי' ישאג כי הוא ישאג (ב"פ שאגה), וגם להבין מה שמייחס ענין השאגה לארי' דוקא. והענין בזהיד, דמ"ש כארי' ישאג קאי על עבודת המלאכים, ובפרט עבודת השרפים, שנקראים שרפים לפי שהם נשרפים בהשגתםטו, והיינו, שהשרפים הם בעלי השגה גדולה, שהרי השרפים הם בעולם הבריאה, ואימא עילאה מקננא בכורסיאטז, ולכן מאיר שם השגה באלקות. וזהו גם מ"שיז שרפים עומדים ממעל לו, דלכאורה אינו מובן, כפי שהקשה הבעש"טיח, איך אפשר להיות שיעמדו ממעל לו, והרי מ"ש ממעל לו קאי על מ"ש לעיל מיני'יט ואראה את אד' יושב על כסא רם ונשא, ואיך אפשר שהשרפים יעמדו ממעל לבחי' זו, ובפרט שבחי' זו היא מקור חיותם, ואיך אפשר שיעמדו ממעל לו, למעלה ממקור חיותם. אך הענין הוא, ע"ד מ"ש בתניאכ בענין מקיף ומוקף, שכאשר לומד ומשיג דבר הוי' זו הלכהכא, הנה אף שההלכה היא למעלה משכל האדם, מ"מ, עי"ז שמשיג אותה הריהוא מקיפה בשכלו, וכיון שהוא מקיף אותה הרי הוא למעלה ממנה. ובזה יובן מ"ש שרפים עומדים ממעל לו, דכיון שהם משיגים את מקור חיותם הרי הם מקיפים את החיות והם למעלה ממנו. ומצד השגה זו הרי הם בהתפעלות והתלהבות, וזהו ענין כארי' ישאג.
אמנם עיקר ענין השאגה הוא מצד ענין שהוא בריחוק הערך ממנו, וע"ד מ"שכב שאגתי מנהמת לבי, שקאי על ענין התשובה, שזהו ענין שבאין ערוך, וואָס ער שטעלט זיך איבער מן הקצה אל הקצה, שבתחילה הי' בארץ צי' ועיף בלי מיםכג, וע"י התשובה נעשה במעמד ומצב שזדונות נעשים לו כזכיותכד, והיינו, שמצד דבר שבאין ערוך נעשה ענין של שאגה, אבל כאשר משיג דבר שבערכו, הנה ההשגה מעוררת רק התלהבות והתפעלות, ולא שאגה. ומזה מובן, שמ"ש כארי' ישאג הוא מצד התבוננות והשגת השרפים בענין שבאין ערוך, והיינו, שלא זו בלבד שמשיגים את מקור חיותם, אלא עוד זאת, שהם משיגים גם שמקור חיותם הוא הארה בלבד שבאין ערוך כלל לבחי' העצם שממנה נמשך ההארה, וכמו שם האדם שהוא באין ערוך לעצם הנפשכה, ואפילו להכחות עצמיים ואפילו להכחות מחשבה דיבור ומעשה. והגם שידוע בענין השם שעל ידו הוא המשכת החיותכו, וכידוע בענין מארז"לכז בשעה שבא הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת כו' אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להן חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם את הבהמה ואת החי' ואת העוף, אמר להם זה מה שמו, ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם, אמר לו זה מה שמו, אמר זה שור כו', והביאור בזהכח, לפי שאדה"ר ידע והשיג שורש החיות של כל נברא, שזהו"ע השמות, אך מ"מ, המשכת החיות ע"י השם היא רק לגבי הגוף (ודוגמתו בענין השם למעלה שהוא המשכת החיות לגבי כללות ההשתלשלות), אבל לגבי עצם הנפש, ומכ"ש לגבי עצם הנשמה, הרי זה רק הארה שבאין ערוך כלל. וזוהי השגת השרפים,שמתבוננים ומשיגים הענין דאין קדוש כהוי'כט, שאין שייך לומר עליו שהוא קדוש ומובדל, לפי שאינו בגדר העולמות כלל, ועי"ז נעשה אצלם ענין השאגה, שזהו מצד ההשגה בבחי' שבאין ערוך. וזהו פירוש הב' במ"ש שרפים עומדים ממעל לו, דמאחר שהם משיגים הפלאת הסובב, ורוצים ומשתוקקים להכלל בבחי' זו, הרי הם נמצאים בבחינה זו, דבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, כפירוש הבעש"ט בזה. ופירוש זה הוא בעומק יותר מפירוש הא', דלפי פירוש הא' הרי הם באותה המדריגה של מקור חיותם, ורק מפני שהם משיגים ומקיפים מדריגה זו, הרי זה נקרא שהם למעלה ממנה, אבל לפי פירוש הב', הרי הם נמצאים בבחי' הסובב, שבאין ערוך למקור חיותם.
ד) אך עדיין צריך להבין, מה שהכתוב מייחס את השאגה לבחי' ארי' דוקא, שהרי כל האמור לעיל שייך לכללות עבודת המלאכים, ולא לבחי' ארי' דוקא. אך הענין הוא, דהנה כתיבל פני ארי' אל הימין גו' ופני שור מהשמאל, והחילוק בין ימין ושמאל הוא, שימין הו"ע הגילוי, ושמאל הו"ע הצמצום, ומזה נמשך גם החילוק בין ארי' ושור למטה, שזהו החילוק שבין חיות לבהמותלא (שהרי ארי' הוא מלך שבחיות ושור מלך שבבהמותלב), שהחיות הם בבחי' התפעלות וחמימות יותר מבהמות, שבהמות הם בקרירות וחיות הם בחמימות, והיינו מפני תגבורת החיות, שזהו התגלות החיות, משא"כ השור שכחו חזק, כמ"שלג ורב תבואות בכח שור, כשור לעוללד, אבל זהו בהעלם. וחילוק זה הוא מצד שרשםלה, שפני שור הוא מהשמאל, שהו"ע הצמצום וההעלם, ופני ארי' הוא מימין, שהו"ע האור והגילוי, שמזה נמשך תגבורת החיות. וזהו ג"כ שארי' בגימטריא גבורהלו, דלכאורה אינו מובן, הרי פני ארי' אל הימין, ואיך הוא בחי' גבורה, אלא שזהו ענין תגבורת החיות מצד הגילוי אור שמאיר בהם.
ובזה יובן ג"כ הטעם ששור הוא בהמה טהורה משא"כ ארי', דלכאורה אינו מובן, הרי בשרשו פני ארי' אל הימין, והוא למעלה מפני שור מהשמאל, ומה השור שחיותו בצמצום והעלם טהור הוא, הרי ארי' שחיותוהוא בגילוי הי' בודאי צריך להיות טהור. אך הענין הוא, דהיא הנותנת, שמצד הגילוי אור דפני ארי' אל הימין, אינו יכול להאיר למטה בכלים, רק בדרך שבירה, ולכן הוא טמא. וע"ד הידועלז בענין שבירת הכלים דתהו, דכיון שהיו אורות מרובים, לא היו יכולים להתקבל בכלים, ולכן היתה שבירת הכלים. ועד"ז מובן גם בענין ארי' ושור, דארי' שחיותו היא מבחי' ימין, שהוא ריבוי אור וחיות, הנה גוף הארי' אינו כלי לריבוי אור וחיות, ולכן הוא גוף טמא, כיון שהגוף הוא רחוק מהחיות, משא"כ שור שחיותו בצמצום, הנה גוף השור הוא כלי לחיותו, ולכן הוא גוף טהור. ומובן גם מהמשל הידוע דנפילת החומה, שכל מה שנופל מבחינה עליונה יותר נופל למטה יותרלח, שלכן, ארי' ששרשו למעלה יותר, הוא חי' טמאה. וזהו גם הטעם שארי' הוא טורף ודורס. אמנם, ע"פ האמור נמצא שהסיבה שארי' הוא טורף ודורס היא מצד גופו, שאינו כלי לריבוי אור. אך באמת צ"ל שזהו ג"כ מצד האור, כי, אופן הכלים הוא לפי אופן האורות, וכמו בתהו, שהסיבה לכך שהכלים הם מועטים היא לפי שהאורות הם מרובים, ולכן בהכרח לומר שכל הענינים שישנם בהכלים הנה מעין זה הוא גם בהאורות. ומזה מובן גם בנוגע לארי' שטורף ודורס, שאין זה רק מצד הכלי בלבד, אלא מעין זה הוא גם מצד האור והחיות.
וזהו גם מ"שלט אם יגעה שור על בלילו (בתמי'), שכאשר יש לשור בליל תבואתו, אז אינו גועה, ודוקא כשאין לו טרף מזונו אז הוא גועה, ובארי' כתיבמ הישאג ארי' ביער וטרף אין לו (בתמי'), שדוקא כשיש לו טרף אז הוא גועה. והענין בזה, שפני שור מהשמאל הוא בבחי' שוב, שמסתפק בהגילוי אור, שמרווה צמאונו, ולכן הוא בהתיישבות (ורק כשהאור אינו מאיר והוא בבחי' העלם והסתר לגמרי, אז היא השאגה), אבל פני ארי' אל הימין הוא בבחי' רצוא, שאינו מסתפק בהגילוי אור, ואדרבה, ככל שיהי' הגילוי אור יותר הרי זה פועל הרצוא ביותר, והיינו, שמצד גודל הגילוי דאור הממכ"ע נרגש אצלו הפלאת אור הסוכ"ע, ומצד זה נעשה ענין השאגה כנ"ל. וזהו גם מה שארי' טורף ודורס, שענינו בקדושה הוא הכעס וההתגברות על המנגד. וכפי שרואים בענין העבודה, שמי שעבודתו היא בהתיישבות, בבחי' שוב, מצד בחי' ממכ"ע, לא נוגע לו כ"כ שיש מציאות של מנגד לאלקות, דכל זמן שהמנגד אינו מנגדלעבודה שלו אין זה נוגע לו (וכללות עבודתו היא בדרך הכנעה וביטול, כשור לעול), משא"כ מי שעבודתו היא בהתלהבות, בבחי' רצוא, מצד בחי' הסוכ"ע, הנה כאשר ישנו מציאות של מנגד, אינו יכול לסבול זאת, ופועל לבטל את המנגד (ער זאָל ווערן אויס מנגד), דזהו"ע טורף ודורס, וכמו הזאב שטורף מלפניו ומלאחריומא, והיינו שבכל מקום, מלפניו ומלאחריו, שרואה איזה מציאות של מנגד, הרי הוא טורף אותו, שמבטלו ממציאות של מנגד ועד שמהפכו לקדושה.
ה) וממשיך בכתוב (לאחרי כארי' ישאג) כי הוא ישאג, הוא לשון נעלם, ששאגה זו היא למעלה גם משאגת הארי'. והענין בזה, ששאגת הארי' היא מצד האור שבעולמות, והיינו, שגם ע"פ משנת"ל ששאגת הארי' היא מצד הפלאת אור הסובב, הרי גם אור הסובב שייך לעולמות, שלכן נקרא בשם סובב כל עלמיןמב, ולכן הרי זה ג"כ בכלל אחרי הוי'. אמנם מ"ש כי הוא ישאג הרי זה מצד אמיתית הסובב שלמעלה מגדר סובב לעלמין. ובנפש האדם הרי זה מצד בחי' המקיף דיחידה שלמעלה גם מבחי' המקיף דחי'. וממשיך בכתוב ויחרדו בנים גו', היינו, שב' הבחי' הנ"ל בענין השאגה, חודרים (דערנעמען) את כל אחד ואחד מישראל, שנקראו בנים, ולא רק אלו שהם בבחי' בנים, אלא גם אלו שהם במצב הגלות, כפי שמשיך בכתוב כצפור ממצרים, שזהו הגלות שבבחי' מיצר, וכיונה מארץ אשור, שזהו הגלות שבבחי' וישמן ישורון ויבעטמג, הנה גם בהם נעשה החרדה הבאה בסיבת שאגת הארי'.
וכללות ענין שאגת הארי' בעבודת האדם קשור עם עבודת הקרבנות, שהרי ענינו של הארי' הוא דאכיל קורבניןמד, וענין הקרבנות בעבודת האדם הוא כמ"שמה אדם כי יקריב מכם גו', והו"ע הקרבת נפש הבהמיתמו בכל פרטי הסוגים דשור כשב ועזמז, שכולם צריכים להיות קרבים באהבה מסותרת שבנפש האדם, שזהו הארי' דאכיל קורבנין שבאדם, שהרי אף שאש יורד מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוטמח, והאששלמטה הו"ע האהבה מסותרת. וכל זה הוא ההכנה לבחי' אחרי הוי' ילכו, שזוהי התחלת העבודה כנ"ל.
ו) והנה עיקר ענין הארי' הוא בראש השנה, כידועמט שר"ה הוא בחינת ארי'. אמנם ההכנה לר"ה מתחילה בחודש אלול, כמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמרים דאלול לפני עשרים שנהנ בבואו לארצות הברית [ע"מ לדור]. ולכן הנה גם באלול ישנו ענין הארי', שהו"ע התקיעות דאלול הפועלים השאגה והחרדה, ועי"ז נעשה אחרי הוי' ילכו, שזוהי התחלת העבודה כנ"ל, ולאח"ז באים שאר המדריגות, ועד שמגיעים לבחי' ובו תדבקון, בתוספת נו"ן פשוטה, שיש לה רגל ארוכה ומשוכה למטה, לרמז שתתפשט ותומשך הארת והמשכת גילוי אלקותו ית' למטה מטה כו'נא, ובאופן שגם למטה ישנו ענין הדביקות כו'. וכן הוא גם בענין חודש אלול, ר"ת אנינב לדודי ודודי לינג, שההתחלה היא מאני לדודי, ואח"כ נעשה ודודי לי, שהו"ע הדביקות, ועד שהאני לדודי ודודי לי נעשים דבר אחד. וממשיך בכתוב הרועה בשושנים, דשושנה אית בה תליסר עלין כנגד י"ג מכילין דרחמינד, שמאירים בחודש אלול. וגם פירוש הרועה בשושנים הוא ששונים בתורה, והו"ע י"ג מדות שהתורה נדרשת בהןנה, שהמשכה זו היא בשמע"צ ושמח"ת. והרי התורה היא הכלי להמשכת הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחי.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור