151
ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל1094. וצריך להבין, מהי המעלה דיום השמיני, שהוצרך להודיענו שהי' זה ביום השמיני, ליתן טעם מה יום מיומיים (כמ"ש הכלי יקר1 והובא בדרושי חסידות1095). גם צריך להבין1096 מ"ש קרא משה לאהרן ולבניו, והלא אהרן ובניו היו אז באהל מועד, כמ"ש בסוף הפרשה הקודמת1097 ומפתח אוהל מועד לא תצאו וגו', וא"כ היכן היו ביום השמיני, שהי' צריך לקרוא אותם. וגם צריך להבין מ"ש ולזקני ישראל, דלכאורה למה הי' צריך להם, והלא לא מצינו בהמשך הפרשה שום ענין שבשבילו הי' צריך לזקני ישראל.
בהקדם המבואר במאמר ד"ה אז ישיר דשנת תרכ"ט1098 שנאמר לפני מאה שנה (שעליו הי' מיוסד המאמר שנאמר באחש"פ1099), שמביא מאמר המדרש1100 הה"ד נכון כסאך מאז1101, אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה (והיינו בקרי"ס, כמ"ש1102 אז ישיר משה ובני ישראל גו'), לכך נאמר נכון כסאך מאז, באז ישיר. והיינו, שע"י קרי"ס (אז ישיר) נעשה ענין הישיבה למעלה, שזהו"ע הכסא שיושבים עליו, נכון כסאך מאז, וכפי שמביא במדרש משל למלך כו' (ש)עשו אותו אגוסטוס כו', מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס, אלא המלך עומד כו' ואגוסטוס יושב. דהנה1103, כאשר המלך עומד בין כל שריו העומדים סביבו, אזי לא ניכר מי הוא המלך, כיון שגם הוא עומד, אבל אגוסטוס יושב, שאז ניכר וידוע לכל מי הוא המלך, לפי שכולם עומדים והוא יושב, שישיבה מורה על רוממות המלוכה (וע"ד המבואר בתניא1104 שגם מי שלא ראה את המלך מעולם, אעפ"כ, כשנכנס לחצר המלך ורואה
152
שרים רבים ונכבדים משתחווים לאיש א' תפול עליו אימה ופחד). ועד"ז בנמשל, שאמרו ישראל להקב"ה, משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז, נתיישבה מלכותך וכסאך נכון.
בהמאמר בענין קרי"ס (שעי"ז נתיישבה מלכותך), שמחד גיסא גדלה מעלת בנ"י על הים, שלכן נבקע לפניהם, כמ"ש1105 בוקע ים לפני משה, וכדאיתא במדרש1106 בפירוש מ"ש1107 לגוזר ים סוף לגזרים, שבזכות המילה נקרע הים, שכן בלשון ארמי קורין למהולין גזורים, כי מולים היו כל העם היוצאים ממצרים1108, ובגלל זה נבקע הים לפניהם, וא"כ גדלה מעלתם על הים, ומאידך גיסא מצינו שגדלה מעלת הים על בנ"י, כמארז"ל1109 ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. וכיון שקרי"ס היתה הכנה למ"ת, הנה כשם שבקרי"ס מצינו ב' ענינים הנ"ל, כמו"כ מצינו גם בענין התומ"צ כלפי ישראל, יש מעלה בישראל על תומ"צ ויש מעלה בתומ"צ על ישראל. דממ"ש תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה1110, משמע, שגדלה מעלתה ומדריגתה של התורה על מדריגתם של ישראל, שע"י התורה מתקשרין ישראל בקוב"ה. אמנם, ממש"נ בלימוד התורה לשמה שעי"ז מקשרים התורה באוא"ס ב"ה (כמו דוד שהי' מקשר תורה של מעלה עם אוא"ס1111, ועד"ז בכל אחד מישראל), מובן, שישראל הם למעלה מהתורה, שלכן בכחם לקשר תורה באוא"ס. וכן הוא בענין המצוות, שמזה שאנו אומרים אשר קדשנו במצוותיו, וכמו"כ קדשנו במצוותיך, מובן, שהמצוות הם למעלה מישראל. אמנם ממ"ש1112 ועשיתם אותם, אל תקרי אותם אלא אתם, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני כביכול1113, היינו שכאשר ישראל מקיימים רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת אזי נעשים עי"ז רמ"ח איברין ושס"ה גידין דמלכא כביכול, הרי מובן שישראל הם למעלה מהמצוות.
בזה1114, דכשם שבקרי"ס היו ב' הענינים הנ"ל (מעלת הים על בנ"י ומעלת בנ"י על הים) בבת אחת, כמו"כ הוא בענין
153
התומ"צ, שמעלת התומ"צ על בנ"י ומעלת בנ"י על התומ"צ הם בבת אחת, היינו, שמעלת בנ"י על התורה היא לא רק כאשר באים לשלימות העבודה דלימוד התורה לשמה, אלא גם בתחלת העבודה ישנה כבר מעלת ישראל על התומ"צ. והענין בזה, כפי שמצינו שמיד בקבלת התורה נאמר כבר תורה צוה גו' מורשה גו'1115, אל תקרי מורשה אלא מאורסה1116, שהתורה נקראת כלה וישראל הם החתן, שזהו מצד מעלת נש"י שקדמו לתורה1117. ולכן הנה מיד בתחילת לימוד התורה מתגלה בו שורש נשמתו, ובכח זה יכול אח"כ ללמוד תורה לשמה, לקשר את התורה באוא"ס ב"ה. וכמו"כ הוא בקיום המצוות, בכל מצוה שמקיימה כל אדם מישראל, אפילו בהפחותים שבהם, כמבואר בתניא1118 שיד המחלקת צדקה לעניים נעשית מרכבה ממש לרצון העליון, והרי ענין המרכבה הוא שבלעדה לא הי' יכול הרוכב להגיע למקום מטרתו ורק ע"י המרכבה מגיע לשם, ונמצא, שבשעת מעשה דקיום המצוה הרי הוא למעלה מהמצוה.
להוסיף, שמצינו עד"ז גם בענין ספירת העומר. דהנה ידוע שסדר העבודה דספירת העומר הוא בדרך מלמעלה למטה, שההתחלה היא מחסד שבחסד עד שמגיעים למלכות שבמלכות, וכמ"ש בסידור. אמנם ישנו גם הסדר דספירת העומר כפי שהוא מלמטה למעלה, כמובא בשם האריז"ל1119 שההתחלה בזה היא ממלכות שבמלכות עד שמגיעים לחסד שבחסד. וב' השיטות שניהם אמת. ונמצא, שבלילה הראשונה דספה"ע, וכמו"כ בכל יום מספירת העומר, ישנם ב' הענינים גם יחד, הן ההמשכה מלמעלה למטה והן ההעלאה מלמטה למעלה.
כללות הענין דקרי"ס הי' הכנה והדרכה למ"ת, שאז הי' החידוש שנתבטלה הגזירה כו'1120, היינו, שהעליונים ירדו למטה והתחתונים יעלו למעלה, שזוהי הנתינת כח לכללות העבודה דתומ"צ, שעי"ז פועלים הבירור והזיכוך של כל חומריות וגשמיות העולם, כפי שיהי' בגילוי לעתיד לבוא, הנה ההכנה וההדרכה לכל זה היתה בקרי"ס, שבו נשלם הענין דיצי"מ. והנה, אע"פ ששלימות בירור וזיכוך הגשמיות
154
יהי' לעתיד לבוא, מ"מ, התחלת ענין זה הי' כבר ביצי"מ וקרי"ס, וכידוע מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר1121 מיוסד על מ"ש בזהר1122 על הפסוק1123 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, בביאור דיוק הלשון כימי לשון רבים, דלכאורה כיום מבעי לי', דהא בחד זמנא נפקו, אך הענין הוא, שמזמן יצי"מ עד גאולה העתידה לבוא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים (היינו שבכל יום ויום ניתוסף עוד דרגא ביצי"מ). ויש להוסיף ביאור בדברי הרב, דכשם שבכל יום ישנו הענין דיצי"מ, כמו"כ יש בכל יום הענין דאראנו נפלאות, וההוכחה לזה, דכיון שהכתוב כולל ומקשר הענין דימי צאתך מאמ"צ עם הענין דאראנו נפלאות ומדמה אותם להדדי, הרי מובן, שבשעה שישנו הענין דיצי"מ ישנו כבר הענין דאראנו נפלאות. וההסברה בזה, דכיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות1124, בענין הבירורים וזיכוך הגשמיות, נמצא, שע"י מעשינו ועבודתנו ממשיכים ופועלים ביאת המשיח, ובמילא ישנם כבר עכשיו כל הענינים והגילויים דלעתיד, אלא שהם בהעלם, והתגלותם תהי' לעתיד לבוא. וכיון שהשלימות דלעתיד לבוא היא שהעולם יתברר ויזדכך להיות בטל לגבי גילוי האלקות שיאיר בו, שזהו"ע דנכון כסאך, שתתיישב מלכותך, אגוסטוס יושב, הנה עז"נ נכון כסאך מאז, משעמדת בים ואמרנו לפניך שירה באז, כיון שהענין דקרי"ס (השלימות דיצי"מ) הוא הכנה והקדמה להחידוש דמ"ת לפעול בירור וזיכוך העולם.
שמסיים בהמאמר1125 שלעתיד לבוא נאמר1126 אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד (דלכאורה למה נקט פסוק זה דוקא), דכיון שמתחיל בהענין דאז ישיר שהי' בקרי"ס, שהוא ההכנה להחידוש דמ"ת שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, ששלימות הדבר ותכליתו הוא גילוי אלקות באופן דאגוסטוס יושב, שעז"נ נכון כסאך מאז, לכן מסיים גם באותו ענין: אז אהפוך אל עמים וגו'. ומטעם זה מסיים גם הרמב"ם1127 בפסוק זה, דכיון שמבאר פרטי הענינים של מלך המשיח וסדר ביאתו, שענין זה נעשה ע"י כללות העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות [ומטעם זה מדגיש הן הענין דתורה והן הענין דמצוות, הן בנוגע למלך המשיח עצמו: הוגה בתורה ועוסק במצוות, והן בנוגע
155
להפעולה באחרים: לילך בה ולחזק בדקה, לילך בה הו"ע לימוד התורה, כמ"ש1128 אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה1129, ולחזק בדקה הו"ע קיום המצוות], לכן מסיים בהפסוק אז אהפוך אל כל העמים וגו'.
כללות הענין דקרי"ס הוא גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות1130. וזהו גם הקשר עם מ"ש ויהי ביום השמיני1131, שגם ענין זה הוא למעלה מסדר השתלשלות, כדאיתא בתשובות הרשב"א1132 ששבעה הו"ע שבעת ימי ההיקף שהם בסדר השתלשלות, ושמיני הוא בחי' שלמעלה מסדר השתלשלות. וזהו שכינור של ימות המשיח של שמונה נימין1133. וזהו גם ענין אז, א' רוכב על ז'1134, שמספרו שמונה. ובספירות הו"ע ספירת הבינה, שהיא ספירה השמינית מלמטה למעלה. ועפ"ז מובן גודל העילוי דויהי ביום השמיני. וזהו גם שאותו היום נטל עשר עטרות1135, שזהו"ע עשר ספירות דעתיק, דגילוי עתיק הוא בבינה1136, ועד להעשר ספירות הגנוזות, שהם הנקראים בדרך כלל בשם עטרות. אמנם, כל זה הוא במדריגות עליונות כו', ואילו החידוש דמ"ת (ששלימותו הוא בהקמת המשכן ביום השמיני) הוא שיהי' הענין דאתערותא דלתתא, הנה עז"נ קרא משה לאהרן ולבניו, שאין הכוונה שקרא להם לאוהל מועד, שהרי הם היו באוהל מועד, אלא הענין הוא, דמשה ואהרן הם חכמה ובינה, דמשה הוא ספירת החכמה, שהרי במשה נאמר1137 וירא ראשית לו, וראי' הוא ספירת החכמה, ואהרן, אור נו"ן, הו"ע ספירת הבינה, וענין קרא משה לאהרן הוא ההמשכה מבחי' החכמה לבחי' הבינה. ונוסף לזה קרא גם לזקני ישראל, שזהו"ע ההמשכה גם בבחי' המוחין השייכים להמדות1138. ובעומק יותר, הנה הקריאה דמשה לאהרן הו"ע יחוד פנימי דאו"א, והיינו, שיחוד חיצוני דאו"א ישנו בכל זמן, והקריאה היא לפעול שיהי' יחוד פנימי דחו"ב, ששרשו מבחי' פנימיות עתיק1139, שעי"ז תהי' ההמשכה גם בבי"ע, שזהו העילוי דמשה שעל ידו היא ההמשכה גם לבי"ע. ועז"נ1140 ותצא אש מלפני
156
הוי' עד וירא כל העם גו', שזהו"ע ההתגלות בבי"ע. וזהו גם מ"ש לפנ"ז1141 ויבוא משה ואהרן גו' ויצאו ויברכו את העם, אמרו ויהי נועם הוי' אלקינו עלינו1142, דנועם הו"ע התענוג1143, דהיינו המשכת פנימיות עתיק, שזהו מה שיתגלה בביאת משיח, כמ"ש במ"א1144 שעכשיו ההמשכה היא רק מחיצונית עתיק, אבל לעת"ל תהי' ההמשכה מפנימית עתיק, וענין זה נעשה ע"י יחוד פנימי דאו"א (קרא משה לאהרן גו'), ששרשו בפנימית עתיק, שעי"ז נעשית ההמשכה גם למטה מטה. וזהו גם מש"נ1145 וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, ברכת כהנים, יברכך יאר ישא1146, שזהו"ע ההמשכה באופן דעד מהרה ירוץ דברו1147, בלי מניעות ועיכובים, בכל המצטרך, הן בכל הענינים הפרטיים, יברכך בבנים וישמרך בממון1148, והן בכל הענינים הכלליים, ועד להצורך הכי גדול, שתהי' הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור