26
היינו לפרעה במצרים ויוציאנו הוי' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי'199 (כפי שקבע כ"ק מו"ח אדמו"ר שמנהגנו לומר עבדים היינו בשבת הגדול200). ומבואר על זה בהדרושים שבסידור201 (דרושי אדמו"ר הזקן עם ביאורים מאדמו"ר האמצעי והערות מאדמו"ר הצ"צ), דלכאורה אינו מובן, איך יכול להיות המציאות דעבדים היינו לפרעה. ויובן ממש"נ בהמשך הענין ויוציאנו הוי' אלקינו משם ביד חזקה וגו', היינו, שכאשר הוי' הוא אלקינו אזי נעשה הענין דויוציאנו גו', אבל כאשר חסר הענין שהוי' יהי' אלקינו, אז יכול להיות עבדים היינו וכו', כמבואר שם פרטי הענינים שבזה.
ביתר ביאור ע"פ המבואר בהמאמר של אדמו"ר מהר"ש שנאמר לפני מאה שנה, על הפסוק202 וזאת תורת זבח השלמים203, דצריך להבין מה שבשלמים נאמר וזאת בוא"ו, ובעולה וחטאת נאמר זאת (זאת תורת העולה204, זאת תורת החטאת205) בלא וא"ו. ובהמשך המאמר206 [לאחרי שמדייק מה שקרבן עולה הי' זכר דוקא ולא נקבה, והחטאת היתה נקבה דוקא ולא זכר, והשלמים הי' אם זכר אם נקבה, ומביא את דברי רבינו בחיי207 בענין זה, ומאריך בביאור הדברים], מביא את דברי המדרש208 במעלת קרבן שלמים, שיש בה מינים הרבה, דם ואימורים למזבח, חזה ושוק לכהנים, עור ובשר לבעלים (משא"כ בקרבן עולה שכולו למזבח, וקרבן חטאת שיש בו חלק למזבח וחלק לכהנים, אבל לא לבעלים).
בזה, דהנה, הקרבת דם ואימורים ע"ג המזבח הו"ע העלאה מלמטה למעלה, וכמו שהוא בקרבן עולה, שכיון שכולו
27
כליל לה', לכן נקרא בשם עולה209, מלשון עלי' למעלה. והגם שבקרבן עולה נאמר210 ריח ניחוח להוי', נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני211, שהו"ע ההמשכה מלמעלה למטה212, הרי ענין ההמשכה בא לאחרי ההקרבה, ואין זה ענין בהקרבה עצמה, ואילו עיקר הקרבת קרבן עולה הו"ע ההעלאה מלמטה למעלה213. ובקרבן חטאת, הנה נוסף על ענין הקרבת דם ואימורים ע"ג המזבח, שהו"ע ההעלאה, ישנו גם אכילת בשר הקרבן ע"י הכהנים (שגם זה הו"ע עיקרי בהקרבן, כמארז"ל214 כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים), שזהו"ע של המשכה מלמעלה למטה באופן גלוי, עד לענין האכילה שזוהי המשכה פנימית שנעשה דם ובשר כבשרו. אמנם, אע"פ שבקרבן חטאת ישנו גם ענין המשכה למטה בגילוי עד לענין האכילה, מ"מ, אכילה זו אינה אלא לכהנים בלבד, שענינו של כהן הוא כמ"ש הרמב"ם215 שנדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו כו' נתקדש כו' ויהי' ה' חלקו ונחלתו כו', שלכן, גם ענין האכילה למטה הוא אצלם באופן שמשולחן גבוה קאכלי216. ובענין זה ישנו עילוי בקרבן שלמים, שנוסף על ענין ההעלאה ע"י הקרבת דם ואימורים, ונוסף על ענין ההמשכה עי"ז שהכהנים אוכלים החזה ושוק, ישנו גם ענין ההמשכה למטה ביותר, שנמשך לא רק לכהנים, אלא גם לבעלים, דעור ובשר לבעלים, שהו"ע המשכת האלקות עד למטה מטה.
החילוק בין קרבן חטאת שנאכל לכהנים בלבד לקרבן שלמים שנאכל גם לבעלים, בלשון הקבלה והחסידות, הוא ע"ד החילוק שבין ההמשכה בעולם האצילות להמשכה למטה גם בעולמות בי"ע. דהנה, עולם האצילות הוא עולם האחדות217, לפי שבאצילות איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד218. והיינו, דאע"פ שמבואר בכ"מ219 דיוק הלשון ב"פ איהו, שמחלקים בין האחדות דאיהו עם חיוהי להאחדות דאיהו עם גרמוהי, לפי שהאחדות דאיהו וגרמוהי אינה דומה למעלת האחדות דאיהו וחיוהי, מ"מ, הרי איהו חד גם עם גרמוהי, ולכן נקרא עולם האחדות,
28
היינו, שעם היות שגם אצילות נקרא בשם עולם220, מ"מ הרי הוא עולם האחדות. וזהו גם ענינם של הכהנים, דאף שנשמתם ירדה למטה, מ"מ, כיון שנדבה רוחם להבדל מעניני העולם כו', הרי הם במדריגת עולם האצילות כמו שהוא למטה. ולכן, כשם שגילוי האור האלקי שמאיר באצילות פועל שגם עולם האצילות נעשה עולם האחדות, כן הוא בכהנים, שהענין שהוי' הוא חלקו ונחלתו נמשך ופועל בכל עניניהם, גם בענין האכילה, ועד שיש קרבנות שהמורם מהם נאכל גם לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם221. וכל זה הו"ע ההמשכה כפי שהיא בעולם האצילות. ונוסף לזה צ"ל גם ההמשכה בעולמות בי"ע, שעז"נ ומשם יפרד222, היינו שנפסק ההשפעה מלמעלה כו', שזהו שבעולמות בי"ע לאו איהו וגרמוהי חד20, ויתירה מזה, כדאיתא בכ"מ20 שאפילו לאו איהו חד עם חיוהי. וזהו העילוי שבקרבן שלמים לגבי קרבן חטאת, שבקרבן חטאת שהאכילה היא רק לכהנים, ההמשכה היא רק באצילות [ואפילו כאשר נמשך להענינים דבי"ע, הרי זה רק כמו שהם כלולים באצילות, וכידוע שבאצילות נמצאים בהתכללות גם הענינים דבי"ע, ובפרט בספירת המלכות, שלכן יש לה ע' שמות223]. אבל בקרבן שלמים שנאכל (לא רק לכהנים, אלא) גם לבעלים, אזי ההמשכה היא (לא רק בעולם האצילות, אלא) גם למטה בעולמות בי"ע.
לבאר איך אפשר שאכילת הבעלים יהי' חלק מענין הקרבן: והנה אכילת בעלים שהבעלים אוכלים בשר השלמים, בודאי אינה הנאה גשמית, כי אם אכילתם הוא לפני ה', ע"ד מ"ש224 וישמחו בך ישראל, ועל שמחה זו אמרו רז"ל225 אין שמחה אלא בבשר226. ומוסיף לבאר, שזהו עד"מ אדם העושה חתונה לבנו או לבתו או איזה בשורה טובה שמתענג ממנה, אזי עושה משתה וסעודה לאוהביו שרוצה מאד שיתענגו באותה הסעודה, ומזה שהם מתענגים מסעודתו ושמחים בשמחתו הרי הוא מתענג מאד, וסיבת כ"ז הוא העונג העצמי מהבשורה טובה או חתונת בנו כו'. ועד"ז הוא עונג הצדיקים בג"ע, זהו כמשל עונג הסעודה שעושה לאוהביו בעת שמחתו, שכ"ז בא מסיבת עונג העליון
29
שיש לו ית' תענוג כביכול מביטול היש האמיתי של הצדיקים ומשמחת בתו היא התורה כו', ומחמת זה עושה הסעודה שהוא ענין התענוג לצדיקים בג"ע, ואז משתעשע הקב"ה מעונג הצדיקים בג"ע227. ועד"ז יובן ענין השלמים, שגם כל אדם שאינם כהנים כלל נהנים ושמחים ומתענגים מהקרבן, ולא הכהנים והמזבח בלבד, וכל זה נמשך להם מהקרבן שהוא משל גבוה, שזה מורה על עוצם עונג העליון למעלה, אז עושה סעודה לאוהביו כו'. ולהעיר, שאף שממשל הנ"ל מובן שהעיקר הוא העונג העליון למעלה, שמצד זה הוא עושה סעודה לאוהביו ומשתעשע בהעונג שלהם, הרי, ביחד עם זה, מבואר בהמאמר שסיבת העונג העליון למעלה גופא היא מעבודת הצדיקים, ובמילא, גם תענוג הצדיקים שמתענגים מסעודתו של המלך ושמחים בשמחתו הרי זה קשור עם עבודתם. והו"ע שכר מצוה מצוה228, ששכר מצוה היא המצוה בעצמה229, שמזה הוא התענוג למעלה, ובמילא גם תענוג הצדיקים.
עדיין צריך להבין, מהו הטעם שההמשכה למטה נעשית ע"י קרבן שלמים דוקא, ולא ע"י קרבן חטאת, דלכאורה, אף שאכילת הכהנים לבדה מורה על ההמשכה כפי שהיא בעולם האצילות, מ"מ, הרי ההמשכה לבי"ע היא באופן שמשם יפרד, משם דייקא, היינו, שההמשכה היא מהמדות דאצילות230, וכמ"ש231 כי ששת ימים עשה גו', שהמדות עצמן נמשכו למטה בבי"ע, וא"כ, למה לא תוכל להיות ההמשכה לבי"ע גם ע"י קרבן חטאת. ויובן זה ע"פ המשל השני מענין הסעודה שהובא בסידור ד"ה עבדים היינו לפרעה במצרים232, שכאשר המלך עושה סעודה, הנה מהשיריים של הסעודה מקבלים גם פחותי הערך כמו עבדים ושפחות שאחרי הריחיים, ועד שגם הכלבים אוכלים את העצמות שמשליכים תחת שולחן המלך. ולכאורה אינו מובן, איך יתאים זה עם המבואר בהמאמר דלעיל שרק הצדיקים יכולים ליהנות מהסעודה. אך הביאור בזה, שבמאמר מבואר המשל מאדם העושה חתונה לבנו או לבתו, וענינו בנמשל, שבנו קאי על נש"י, ובתו קאי על התורה, ואילו בהדרוש שבסידור מבואר המשל ממלך שעושה סעודה סתם. והחילוק בין סעודת חתונת בנו או בתו לסעודה סתם הוא, דסעודה סתם הו"ע ההמשכה מחיצוניות הרצון בלבד, ולכן יכול להיות מזה יניקה לחיצונים, בדוגמת כלבים שמלקטים
30
פירורים תחת שולחן המלך, וכמובן שאפילו הפירורים שתחת שולחן המלך הרי זה הון יקר, והכלבים מלקטים זאת כו', משא"כ סעודת חתונת בנו או בתו מורה על ההמשכה מפנימיות הרצון, וידוע שמבחי' פנימיות הרצון לא יכול להיות יניקה לחיצונים34. ועפ"ז יובן שכיון שקרבן חטאת הו"ע ההמשכה מחיצוניות הרצון בלבד, לכן לא נעשית ההמשכה למטה בבי"ע כדי שלא תהי' יניקה לחיצונים, ורק בקרבן שלמים שההמשכה היא מפנימיות הרצון, נעשית ההמשכה למטה בבי"ע באופן שלא תהי' יניקה לחיצונים.
יובן מ"ש וזאת תורת זבח השלמים, וזאת בוא"ו. דהנה, זאת בלא וא"ו זהו בחי' המלכות כפי שהיא לעצמה, אבל וזאת בוא"ו היינו כשמתחבר ומתייחד הוא"ו שהוא ז"א עם מלכות הנקראת זאת233. וכיון שע"י קרבן שלמים נעשית ההמשכה גם בבי"ע, שזהו עי"ז שנמשך מז"א למלכות, לכן נאמר וזאת תורת זבח השלמים, וזאת בוא"ו, שמורה על החיבור דז"א ומלכות. ועוד זאת, כפי שמבאר בסיום המאמר234, שענין השלמים הוא ב"פ שלום, שלום למטה ושלום למעלה235, שלום למטה היינו שיומשך הגילוי אור גם בבי"ע, ושלום למעלה היינו שמחברים י"ה עם ו"ה, כי בזמן הגלות אין השם שלם כו', אבל בזמן שביהמ"ק הי' קיים הנה ע"י השלמים הי' נעשה השם שלם, חיבור בחי' י"ה עם ו"ה. ויש לבאר קישור הענינים, דהנה, בקרבנות היו מקריבים ע"ג המזבח חלב ודם, והענין בזה, שהקרבת הדם להוי' הו"ע רתיחת הדמים בקדושה, שזהו היפך ענין עמלק שהו"ע הקרירות. וכמו"כ בהקרבת החלב, שחלב הו"ע התענוג, והיינו, הקרבת התענוג להוי', שגם זה הוא היפך ענין עמלק, שהרי ענינו של עמלק הוא שמטיל ספק236, ואילו תענוג הוא רק מדבר ודאי. וזהו שע"י הקרבת הקרבנות נמחה זרעו של עמלק, ונעשה השם שלם והכסא שלם237.
עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו הוי' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי'. דהנה, מצרים הו"ע מיצרים וגבולים, והיינו, שהעבודה אינה באופן דהקרבת חלב ודם, שהרי החילוק בין חלב ודם לכל האיברים הוא, שהדם נמצא בכל הגוף בשוה, וכמו"כ החלב שמורה
31
על כח התענוג שאינו מוגבל, משא"כ כל האיברים, שכל אחד מוגבל במקומו וענינו המיוחד לו, ולכן הענין דמצרים, מיצרים וגבולים, הוא, שהעבודה אינה באופן דהקרבת חלב ודם. ואז ההמשכה היא מחיצוניות הרצון בלבד, ולכן נמצאים אז במצב דעבדים היינו לפרעה, דפרעה הוא אותיות העורף238, והיינו שכאשר פנו אלי עורף ולא פנים239, אזי ישנו הענין דעבדים היינו לפרעה. אמנם, עי"ז שהוי' הוא אלקינו, היינו שמרגישים שהוי' הוא כוחנו וחיותינו, אזי נעשה ויוציאנו גו' ביד חזקה ובזרוע נטוי', שהו"ע ההמשכה למטה בחסד וגבורה באופן דהשתלשלות עילה ועלול, והיינו, שאין זה באופן דיונק ממזלא, אלא באופן של התלבשות ממש240, ועי"ז נעשית היציאה ממצרים. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות241, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור