סימן כט
חמץ ישראל בבית נכרי1
מה שכתב הרא"ש בפ"ק דפסחים סי' ד', לתרץ ההיא מכילתא2 [דיצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו], שהביאו הגאוני' [ראי' לדבריהם דישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי וקיבל הנפקד אחריות דאין ה[מ]פקיד חייב לבער], דמיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו. לכאורה צע"ג, דהיכי מיירי אי במעכשיו אמאי קתני יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל, הא בישראל שהלוה לנכרי על חמצו תנן אחר הפסח אסור בהנאה, ומוקי רבא בדאמר ליה מעכשיו דוקא, ואי בדלא אמר ליה מעכשיו, הרי עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אסור בהנאה, דהא דתנן אחר הפסח מותר בהנאה מוקי לה רבא בדאמר ליה מעכשיו דוקא, ואפי' הרהינו אצלו אי לא אמר לי' מעכשיו לא קני לי' העכו"ם.
אבל אחר העיון אבע"א דאמר ליה מעכשיו, ואבע"א דלא אמר ליה מעכשיו, ואע"ג דרבא מוקי לה דוקא בדאמר ליה מעכשיו אבל בדלא אמר ליה מעכשיו אסור בהנאה, היינו מדרבנן, דהא טעמא דמוקי רבא בדאמר ליה מעכשיו, משום דבדלא אמר לי' מעכשיו עכו"ם מישראל ודאי לא קני משכון והרי הוא של ישראל, והרי אינו אסור אלא מדרבנן, לפי הטעם שכ' הרא"ש3 דאע"ג דהנפקד קבל עליו אחריות מקרי ביתו של מפקיד לפי שהשאילו ביתו לשמירת ממונו, ובעכו"ם שהלוהו לישראל על חמצו יש לומר דלא השאיל ביתו להישראל כלל לשמירת ממונו של הישראל, כי אדעתא דנפשי' קעביד לשמירת ממונו של עצמו, דשמא לא יפרענו הישראל ויהי' החמץ שלו ואדעתא דהכי משמרו. ואע"ג דבנפקד שקבל עליו אחריות נמי משמרו בשביל עצמו, שלא יצטרך לשלם עבור החמץ אם יגנב או יאבד, מכל מקום נק' שם הישראל עליו, דהיינו ששומר חמץ של ישראל דהא אי איתי' הדר בעיני', אלא שהוא לתועלת עצמו שלא יפסיד ממון, אבל הכא החמץ עצמו יהי' שייך להנכרי אם לא יפרענו הישראל, ונמצא שהוא משמר את החמץ שיהי' בעין לצורך הגביי' של החמץ עצמו אם יצטרך לגבות ממנו, ולא משום שמא יפסיד החוב בלבד. ואע"ג דלא מטא זימני' ושמא יפרענו הישראל, ונמצא שהוא שמר בשביל הישראל, מכל מקום בשעת השמירה יש לומר דעביד אדעתא דנפשי' מספק זה שמא לא יפרענו. ותדע שהרי אפי' בדאמר ליה מעכשיו שקונה למפרע אם לא פרעו אחר הפסח, מכל מקום בשעת השמירה נימא דהאינו ישראל שמר בשביל ישראל מספק שמא יפרענו, דהא אילו הוה לי' זוזי כו'. אלא על כרחך צריך לומר משום דהרהינו אצלו ולא מיחסרא גוביינא הוה ליה כאילו נטל החמץ לרשותו על ספק זה שמא לא יפרענו, והכי נמי בדלא אמר ליה מעכשיו, אלא דמשום דלא קני' לי' למפרע אסור מיהא מדרבנן, אבל מדאוריי' אין איסור כלל.
ואבע"א דאמר ליה מעכשיו, וישראל שהלוה לנכרי על חמצו דאסור בהנאה היינו מדרבנן, דמדאוריי' אע"ג דקני למפרע, מכל מקום מאחר שבפסח הי' ספק עדיין שמא יפרענו הנכרי, ונמצא שלא היה יכול לבערו ואנוס הוה שלא הי' יכול ליגע בחמץ של נכרי מספק שלא מדעתו, אלא דמדרבנן חייב לבערו אפי' היה אנוס כמ"ש הרמב"ם פ"א הל' ד'. וע' מ"מ שם דנלמד מדין עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו, ואין משם ראי' כל כך, דיש לומר הוה לפדותו כמ"ש הכ"מ, אבל מישראל שהלוה לעכו"ם מוכח שפיר. וע' ברמב"ם פ"ד שהשמיט דין ישראל שהלוה לעכו"ם, וטעמו ונימוקו עמו, משום דסבירא ליה דרישא דבהגיע הזמן פירעון קודם פסח מיירי, ומעכשיו מהני דלא הוי כפקדון ביד עכו"ם, אם כן ביד ישראל אפי' בלא מעכשיו נמי אסור, דאפי' פקדון אסור בקבלת אחריו', ומכל שכן הכא דהגיע הזמן קודם פסח, והרי הוא ביד ישראל לגמרי, אלא דלא קני לי' קנין גמור משום אסמכתא, ומכל מקום הרי הוא ודאי באחריותו.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור