סימן לט
א
סימן לט
עוד על ענין הנ"ל בקצרה* בש"ע ח"מ סי' רמ"ג ס"ב משמע במתנה מרובה אף בעני אין ע"ז דין נדר וכ"נ דעת הרז"ה פ' הזהב דפי' דהירושלמי איירי במתנה מועטת וכ"כ הגר"א בי"ד סי' רנ"ח ס"ק ל"א ואפשר שכ"ד הרמב"ם _____________________________________________________ *)תשובה הארוכה בחיו"ד סי' שמה. לקמן סי' פב. ______________________________________________________ אמנם הטור ונ"י והגמי"י ורוב הפוסקים ס"ל אף במתנה מרובה לעני חשוב נדר, ומ"מ נ' לומר טעם הא דבמתנה מרובה לא נעשה נדר, משום מתנה מרובה הוא ענין דורון ודורון אינו ענין לצדקה כמ"ש בהג"א פ"ק דברכות הובא בב"י בי"ד רס"י רנ"ג וכ"כ שם בשם הגמ"ר פרק [שור שנגח] כו' דרך צדקה אבל דרך דורון כו' וכ"כ בתשב"ץ ח"א סי' קמ"ז בשם הר"ר יונה בפרקי אבות וכיון שכן במתנה מרובה לעני דהוא דרך דורון א"כ אינו נק' גמר בפיו לשם נדר דצדקה, וגבי נדר דצדקה בעינן גמר [בלבו] והוציא בשפתיו ואף שי"א דהוציא בשפתיו אינו מעכב מ"מ גמר בלבו מעכב לכ"ע, וכיון דמוכרח בסי' רנ"ח ס"ח דאף שגמר [בלבו] והוציא בשפתיו רק שלא הוציא בשפתיו כדבעי לא מתקנינן לישניה ואינו נדר כלל ויעויין בתו' ב"ק דל"ו סע"ב והוא לא אמר כו', ובמרדכי ב"ב פרק מי שמת סס"י תרכ"ד מכ"ש כשי"ל שלא גמר בלבו כלל לשם צדקה אינו נדר. וקצת ראי' מהמשנה ח' פ"ד דשבועות דל"ה ע"א שאמר איש פלוני ליתן לי כו' משמע אפילו באומר לעני אינו חייב לשלם וכדפרש"י שם שהיה יכול לומר חוזרני בי, וכל זה לענין מתנה אבל לענין שכירות כששוכר פועל אף שהפועל איש עני נראה ודאי דלכ"ע אין בזה משום דין צדקה ונדר והיינו משום דלא היה בלבו רק לשם שכירות שיעשה לו מה ששוכרו ועבור זה משלם לו א"כ אין זה ענין לצדקה וראיה לזה ממשנתינו דר"פ האומנין וסוגית הגמרא שם וכל הפוסקים דתנן השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומות ומבואר בגמ' דע"ו ע"ב דהיינו כשחזרו בו בעה"ב או פועלים והרי סתם פועל עני הוא כמ"ש מפורש בתורה פ' תצא כ"ד י"ד לא תעשוק שכר עני ואביון כו' כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, והיינו סתם שכיר עני הוא והמשנה מיירי גם בשכיר יום כמו שאמר התוס' ר"פ האומנין ולפ"ז קשה לכאורה מה דמשמע בתשו' מיימוני דשייכי לספר משפטים סי' ס"ד דבשכירות לעני שייך ג"כ דין נדר ובש"ע ח"מ סי' פ"א ס"א בהגה' ובתומים ובקצה"ח שם הובאו דברי מהר"ם ויש ליישבו בשני חילוקים ושניהם אמיתיים האחד דהתם השכירות ששכרו שילמוד האב עם בנו הרי הוא דבר שהאב מצוה ע"ז מן התור', והסמ"ע והש"ך סי' פ"א אף שבלעדי השכר אינו מצווה מפני שהוא עני וטרוד במזונו מ"מ עכשיו שחותנו נותן לו שכירות על מזונו הרי מעתה הוא מצווה ע"ז מהתורה, ולא מחמת ציווי חותנו לבד, א"כ הרי ה"ל כנודר לו מנה בלי תנאי, כיון שזה התנאי שילמוד עם בנו הוא מצות הקב"ה שמחוייב לקיים, ועוד זאת שהשכיר נהנה מהתנאי עצמו יותר מהשוכר שהנאת השוכר מה שבן בתו ילמוד תורה והנאת השכיר שבנו ילמוד תורה ולפיכך לא דמי לשאר שכירות שהשכיר אין לו שום הנאה מהפעולה וגם אינו מצות הקב"ה, ע"כ דומה לאומר ליתן לו מנה בלי תנאי וכ"ש להתומים. דס"ל דאף בלעדי השכר היה העני הזה מצווה ועומד ללמוד עם בנו מגזה"כ א"כ ודאי ה"ל כאומר ליתן לו בלי תנאי. החילוק והתירוץ הב' הוא דהתם ג"כ אין השוכר מתחייב מדין נדר ממש אלא מדין השכירות דשכר פעולה מחייב בדיבור בעלמא כשכבר עשה הפעולה ע"פ דבורו רק דבעשיר יוכל לומר משטה אני בך אבל בעני אינו יכול השוכר לומר משטה אני בך כיון דבלא דיבורו של השוכר לא היה מחוייב ללמוד עם בנו מחמת שטרוד במזונו, ומה שהזכיר מהר"מ ענין נדר לומר דכמו"כ גם בשכירות עכ"פ נהי דאינו נדר אין שייך טענת משטה אני בך, ועוד ראיה דבשכירות לעני לא שייך דין נדר מהמבואר בש"ע י"ד סי' רנ"ג ס"ב שיהי' לו קרן כדי כו' א"כ כששוכרים מי שאין לו קרן בסך הנ"ל את"ל שיש לו דין נדר לעני בטלו כל דיני הש"ע ח"מ סי' של"ג של"ד דבעה"ב יכול לחזור בו כו' ועוד קצת ראיה ממ"ש הש"ך בח"מ רסי' רמ"ג בשם מהרי"ק שרש קל"ג ענף ב' שמשם נ' ללמוד בק"ו דבשכירות לעני אין שייך דין נדר:
ומעתה נשוב לנ"ד שהגם דלכאורה י"ל שבני מוהרר"ט יש להם דין עניים והיה נזכר שיפריש זה לבניו א"כ שמא הוה כנדר לעני וא"כ בדבור בלבד נתקיים בלי קנין אך באמת זה אינו משלשה טעמים האחד מטעם הנ"ל משום שזה היה דרך שכירות ובשכירות אף לעני גמור אין שייך לצדקה ונדר, כש"כ בשכירות עצום ורב כזה שהרי י"א דאף במתנה מרובה לעני אין שייך דין נדר כנ"ל כ"ש בשכירות וכשהשכירות הרבה מאד ודאי לכ"ע אין שייך ע"ז דין נדר שיהי' מתקיים בדבור לבד, הב' כיון שהאב מחוייב מדינא להשיא את בנו כדאיתא פ"ק דקדושין דכ"ט ע"א וילפינן להו מקראי. ובודאי יתן להם יותר ממאתים זוז א"כ אין להם דין עניים. ועי' בש"ע ח"מ סי' קכ"ה ס"ה. ועוד ראיה מתשו' מהר"ם הובא בב"י בי"ד סי' רנ"א כיון דקיי"ל כר' יוחנן דאמר כל שסמוך על שולחן אביו כו' יעו"ש. הטעם השלישי שבאמת לא הי' שום שמץ קפידא כלל שיתן זה לבניו כ"א דרך פטומי מילי אבל ניתן השכירות רק לו למוהרר"ט והרי הוא עשיר גמור וא"כ אין כאן רק בעה"ב שרצה לשכור את שכיר עשיר, ועוד כיון שאף לדברי מוהרר"ט כאשר בו ביום רשם לו מוהרר"צ נצרך שיומשך עד שיבא ר"ז ור"ן כו' שתק ולא תבע על החזרה א"כ זהו כעין הסכם על החזרה, ומ"ש שנשתומם ונאלם דומיה זה ודאי היה רק בתוכיות ובתעלומות לבו אבל ודאי לא הי' שום דיבור או אפילו רמיזא שאינו מסכים ואדרבה כמדומה הי' בדעת ר"צ אז שהסכים לדבר בהסכם גמור כי לדבריו לא הי' לו חפץ בעסק זה כלל אם מיראה אם מצד שאין זה לפ"כ וגם מהצעטליך שאח"כ שביקש י"ג פ' מובן שמסכים לפחות וגם אח"כ נתרצה בכתבו בפה מלא למחצה מהדבור הראשון ומ"ש וזאת מסתמא יסכים כו' הרי השיב לו ר"ץ שזה אינו ואי אפשר יותר, ואעפ"כ בא וא"כ שהסכים אח"כ הרי ודאי בטל דבור הראשון אף בענין שהיה דין נדר כמ"ש מהרי"ק שרש קל"ג ענף ב' כיון שנתרצה שמעון ופייסיה בממון כו' יעו"ש דכש"כ הכא, ואולי יאמר שכיון שגמרו השכירות בדבור אזי ממילא נעשה קנין ע"י שהיה בידו פקדון של בעה"ב ושכירות פועל אפשר נקנה קנין גמור בכסף כדין עבד כדמשמע בסי' רכ"ז סל"ג אך גם זה אינו ברור וכמדומה שיש בזה דיעות, וגם לו יהי' כן אינו יכול לתפוס הפקדון על השכירות ואף במקח וממכר לא יכול לעשות קנין בעצמו בלי ציווי המקנה אף שכבר גמרו המקח בדברים צריך לומר לו לך וקנה כדאיתא פ"ה דב"ב דע"ו ב' ובש"ע סי' קצ"ב ס"ב ויעויין בסי' ק"צ ס"ב. ואף כשנקנה לו אין יכולים לכתוב שטר בלי ציוויו משום דאינו זכות לו כמבואר בגמרא פ"ה דב"ב דע"ז א' ובש"ע סי' רמ"ג סעיף ז' ח' וכ"ז אפילו במקח וממכר דאם המכר קיים צריך ליתן המעות וכ"ש בשכירות דאף אם הי' קנין על השכירות שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ועיין במשנה פ"ה דב"מ דס"ה ע"ב ובגמרא שם מזה, מכ"ש דלא יוכל לתפוס המעות פקדון עבור השכירות ולהעשות קנין על ידי זה מה גם שאין ידוע כלל אם הי' בידו אז מעות פקדון שקרוב הדבר ביותר שלא היה אז בידו כלל. ועוד דלפמ"ש בעצמו התנה שלא ישולם לו השכר רק ממק"א לא ממעות הפקדון שלא רצה להשתלם מהם א"כ איך נאמר שיתפסם בתורת שכירות (עד כאן מצאנו):
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור