סימן יז

סימן יז

הלכות ציצית (סי' ח) עם קיצור דברי ראשונים ואחרונים¹

סימן ח: הלכות ציצית ועטיפתו

א ^א יתעטף בציצית ^ב ויברך ^ג מעומד:

ב סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם פעמים בכיסוי הראש פעמים בגילוי ^ד הראש ונכון שיכסה ראשו ^ה בטלית:

ג טליתות קטנים שלנו שאנו נוהגים ללבוש אע"פ שאין בהם עיטוף יוצאין בהם ^ו ידי חובת ציצית וטוב להניח אותו על ראשו ^ז רחבו לקומתו ולהתעטף בו ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות ואח"כ ימשכנו מעל ראשו ^ח וילבישנו:

ד מחזיר שתי ציציות לפניו ^ט ושתים לאחריו כדי שיהא מסובב במצות:

ה מברך להתעטף (*) בציצית אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית ^י כאחת כלם מברכים ואם רצו ^יא אחד מברך והאחרים יענו אמן:

ו על טלית קטן מברך להתעטף אע"פ שאינו מתעטף ^יב אלא לובשו. (הג"ה, וי"א שמברכין עליו ^יב* על מצות ציצית וכן נוהגין ואין לשנות. כל בו סי' כ"ב ונ"י בה"ק הל' ציצית):

ז צריך להפריד חוטי הציצית ^יג זה מזה:

ח יכוין בהתעטפו שצונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם:

ט קודם שיברך יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים כדי שלא יברך ^יד לבטלה:

י אם לובש טלית קטן בעוד שאין ידיו נקיות ילבשנו בלא ברכה וכשיטול ידיו ^טו ימשמש בציצית ויברך עליו או כשילבש טלית אחר יברך עליו ויפטור גם את זה ואין צריך למשמש בציציות של ראשון:

יא עיקר מצות טלית קטן ללובשו ^{(י) טז} על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות:

יב אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות ^טז* כלם חייבים בציצית ואם לבשם כולם ^יז בלא הפסק והיה דעתו מתחלה על כלם לא יברך אלא ברכה א' ואם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת ^יח וה"ה אם לא היה בדעתו מתחלה על כלם הוי כמפסיק ביניהם. (הג"ה, וכן אם ^יט פשט הראשון קודם שלבש השני צריך לחזור ולברך (ת"ה סימן מ"ה):

יג הלובש טלית קטן ומברך עליו וכשהולך לבית הכנסת מתעטף בטלית גדול צריך לברך עליו ^כ דהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבה הפסק ואם מתפלל בביתו אם היה דעתו מתחלה גם על טלית גדול ולא הפסיק בינתים ^כא בשיחה או בדברים אחרים אינו צריך לחזור ולברך:

קיצור דברי ראשונים

א. לקמן סי' כ"ד ית' אי חובת גברא הוא אי לא.

ב. מלשון זה משמע דבשעת עטיפה יברך² (וכ"כ להדי' בלבוש³) קודם שיעטפנו היטב ^(א) כדלקמן סי' כ"ה⁴ גבי תפילין דאמרי' בגמ' דמברכי' עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה (אליה רבה⁵).

ג. פי' דהברכה והעטיפה יהיו מעומד⁶, וטעמא (דעטיפה) משום דגמר לכם⁷ מספירת עומר דכתי' בי' בקמה ודרשי' בקומה⁸, ובירושלמי אמרי' דכל הברכות מעומד, מיהו היינו דוקא ברכת המצות אבל לא ^(ב) ברכת הנהנין (ב"י).

ד. ז"ל בעל העיטור⁹ רבותי הגאונים כתבו עטיפתו כעטיפת הישמעאלים עטיפה גמורה (וכדאמרינן פ' ואלו מגלחין (דכ"ד) אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה מחוי רב נחמן עד גובי דיקנא ופרש"י מחוי רב נחמן עטיפת הישמעאלים גובי דיקנא גומות שבלחי למטה מפיו), ומסתברא לן דעטיפת הישמעאלים לא הוזכרה אלא לגבי אבלות דכתי' (ביחזקאל) לא תעטה על שפם כו', אבל כו"ע לא מיחייבי בעטיפת הראש דאם כן יכסה פיו, וכי ר' ישמעאל שהי' מכסה בסדינין המצוייצין וכן חתנים מי היו מתעטפים כל כך, אע"ג דמברכי' להתעטף היינו כיסוי דכתיב אשר תכסה בה (שהתורה חייבה בציצי' בכסות שהאדם מתכסה בה) כמנהג בני אדם שמכסין בכסותן והולכין ועושין עסקיהן פעמים בכיסוי הראש פעמים בגילוי הראש. עכ'"ל.

ה. שאע"פ שראשו מכוסה ^(ג) מכל מקום דרך הצנועי' להטיל סודר או טלית על ראשם, וכדאי' בשלהי פ"ק דקידושין¹⁰ משתבח לי' רב חסדא ברב המנונא דאדם גדול הוא כו' כי אתא חזייה דלא פריס סודרא אמר ליה מאי טעמא לא פריסת סודרא אמר ליה דלא נסיבנא, ^(ד) ופרש"י דלא כריך סודרא כדרך הנשואי' שהיו רגילים לכסות ראשם עכ"ל, ופשיטא שלא היו הבחורים הולכים בגילוי הראש ממש אלא ודאי היינו סודר או טלית שפורסין על הראש לצניעות ולפי שכיסוי זה מכניע את לב האדם ומביאו לידי יראת שמים כדאי' סוף מס' שבת¹¹ אמרה לי' אמיה לרב נחמן בר יצחק כסי רישך כי היכי דתהוי לך אימתא דשמיא, לכך יכסה ראשו בטלית של מצוה, וגם כדי לקיים מצות עטיפה מן המובחר (ב"י) (לצאת י"ח גם לדעת הגאונים¹², שאף הם לא אמרו אלא שצריך לכסות הראש ולא עד גובי דיקנא כמו באבל (והבעל העיטור הוא דדייק לדידהו דאם כן יכסה פיו), ולכיסוי הראש קרו נמי עטיפת הישמעאלים (ואפשר נמי דלא סבירא ליה כפרש"י דמחוי רב נחמן עטיפת ישמעאלי', אלא דמחוי רב נחמן מילתא יתירתא), אי נמי דעטיפת הישמעאלי' לסימנא בעלמא נקט (וכ"ה לקמן¹³ בלשון המרדכי) ועיקר דמשמע להו דכיסוי הראש מיהא בעי לפי שהיא עטיפה גמורה, וכמו שיתבאר לקמן בשם הנימוקי יוסף והמרדכי והתרומת הדשן והכי דייק לישנייהו).

ו. ז"ל המרדכי¹⁴ כתב רבינו שמשון וז"ל אמר לי רבי בשם ר"צ דאותם טליתות שעושין באשכנז והם כמין מלבוש שיש לה בית הצואר וחציו לפניו וחציו לאחריו אין זה מן המובחר דלא מקרי אשר תכסה בה ואף ראשו משמע קצת שצריך לכסות מדבעינן בפ' התכלת שיעור טלית שהקטן מתכסה בו ראשו כו' וסימן לדבר שאנו מברכין להתעטף וכן גבי אבל עטיפת הראש עכ"ל.

ובב"י¹⁵ בשם ארחות חיים כתב שמ"כ בתשובה אחת שהמברך עליהן עובר משום לא תשא.

והנימוקי יוסף¹⁶ כתב וז"ל יש מן הראשונים שאמרו שאין מצות טלית מתקיימת אלא בעטיפת הראש לכסות בו ראשו וגופו או רובו כדכתי' אשר תכסה בה ואין נראה כן ומה שהיו מברכים להתעטף זהו למצוה מן המובחר. ואפשר שהתלמוד מדבר לפי מנהגם שלא היו רגילים ללבוש טלית בת ארבע כנפות אלא טלית גדול כדאמרי' טלית של ת"ח צריך שיהא נראה מתחתיו טפח אבל משורת הדין כל כסות של ארבע כנפות חייבת בציצית ויוצא בו ממצות ציצית אע"פ שאין בו לא כיסוי ולא עיטוף דרחמנא בגדיכם וכסותך קאמר וכל מלבוש וכסות במשמע ואי משום אשר תכסה בה ההיא לאו לכיסוי הגוף או לעטיפת הראש אתא אלא לרבות כסות סומא¹⁷ כו' והרי אמרינן¹⁸ טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו כו' ומסתמא אין לגדול בה כדי עטיפת הראש וכיסוי רוב גופו כו' וזו נראית ראי' ברורה וכן פסק הרב בעל הלכות ז"ל וכן פשט המנהג בכל ישראל ואין להרהר בוה ומכל מקום מצוה מן המובחר שיהא כולו מעוטף במצוה וזו דרך ירא שמים לחבב המצוה וכל שכן מצות ציצית השקולה כנגד כל המצות עכ"ל.

ובתרומת הדשן¹⁹ כ' בשם הר"ח אור זרוע²⁰ שמהר"ם הורה לברך על טלית קטן שיש לו בית הצואר ולובשין אותו ושאביו כ' דלא מיחייב דרך לבישה אלא דרך עיטוף ועיטוף בכל מקום משמע עטיפת הראש ונראה דבימיהם היו רגילי' בכסות המכסה הראש והגוף ולכך תיקנו לברך להתעטף ולדידן דכל כסות שלנו אינו אלא לכסות הגוף אינו נראה כלל שתיפטר מציצי' דעיטוף לא כתיבא ולא רמיזא באורייתא עכ"ל. וכן כתב מהרי"ק בשרש קמ"ט שאין לסמוך על הר"ח א"ז ב' אביו שכבר נהגו כל ישראל לברך על טלית קטן. ומכל מקום צריך לעשות הכתפיים רחבים דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה (אגור²¹ ב"י²²).

ז. כ"כ מהרי"א²³ וז"ל והרוצה לדקדק במעשה ולקיים מצות עטיפה בציציות שלנו כו' וישים אותו על ראשו רחבו לקומתו כו' (ונמשך לשיטתו שפירש כן דברי הטור שכתב ודרך העטיפה רחבה לקומת האיש שר"ל שגם זו ממצות עטיפה שטוב לעשות כן על צד היותר טוב, אבל הב"י²⁴ פירש דמה שכתב הטור ודרך העטיפה כו' נמשך לאחריו כדי לסיים ומחזיר ב' ציציות מלפניו וב' לאחריו, וה"ק דרך העטיפה רחבה לקומת האיש ונמצא שב' ציציות נופלים לו מצד ימין וב' מצד שמאל וצריך שיחזיר ב' לפניו וב' לאחריו ובטלית קטן ממילא הם ב' ציציות לפניו ושתים לאחריו (ומשום הכי נמי סתם השו"ע בסעי' ד' והשמיט מ"ש הטור ודרך העטיפה), מכל מקום כתב כן כאן לחוש לדברי מהרי"א לכתחלה, ^(ה) ומה שלא כתב כן בסעי' ד' משום דבטלית גדול בלאו הכי הוא דרך העטיפה רחבו לקומתו).

ח. וא"ת הרי לדעת א"ז אין שום מצוה במה שהוא לבוש ציצי' כשהוא בצוארו וי"ל דאין קפידא כל כך רק על תחלת חיוב המצוה לא על שיהוי המצוה (תרומת הדשן²⁵).

ט. ברוקח²⁶ כתב דאי' במדרש²⁷ בפסוק והמים להם חומה שהכריז גבריאל למים שאחריהם הזהרו שעתידין להשליך כנף לאחריהם ^(ו) וקשר של תפילין. ובהגהות מיימוניות סוף הלכות ציצית²⁸ מייתי ירושלמי גבי קטן היודע להתעטף לא סוף דבר להתעטף אלא יודע להשליך שתי כנפות לאחוריו ושתים לפניו כשורה בשעת קריאת שמע, ע"כ.

י. פירוש שכל א' מתעטף בטלית מיוחדת לו אלא שמתעטפים בפעם אחת.

יא. דעשרה שעושין מצוה א' מברך לכולם (תוספתא²⁹) אבל אם אחד מתעטף אין חבירו שאינו מתעטף יכול לברך לו (מ"א³⁰ בשם תרומת הדשן³¹. וכ"ה לקמן סי' רע"ג ס"ד³². וכ"מ בהג"[א] עצמו רפ"ק דחולין³³, דלא כאליה רבה³⁴) אלא אם כן המתעטף אינו יודע בעצמו לברך (מ"א).

יב. אעפ"כ אין לחוש בכך כי נוסח הברכה כך היא כמו לישב בסוכה וכהנה רבות (ב"י³⁵ מהרי"א).

*יב. כ"כ הכלבו³⁶ וגם הנימוקי יוסףי³⁷ כתב שנהגו כך ושאין לבטל המנהג (ועל כרחך צריך לומר לפמ"ש דהנוסח שתיקנו להתעטף היינו לפי מנהגם, וכ"כ בתרומת הדשן³⁸, אבל לפי מה שכתב בעל העיטור³⁹ יש לומר דשייך להתעטף גם לדידן וצ"ע).

וכתב ב"י שמהרי"א⁴⁰ הקשה ע"ז היאך יברך על מצוה זו על כיון דעל לשעבר משמע וקי"ל דכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן. ובתה"ד כתב בשם מהר"ם לברך להתלבש בציצית. וכ"כ האגור בשמו דומיא דלהתעטף עכ"ל. ובדרכי משה⁴¹ כתב לקיים המנהג כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית כזה ולכן לא מברכי' להתעטף או להתלבש דאז הוי משמע דעכשיו מקיימים המצוה כתקנה רק מברכים השי"ת שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתקנה ולכן תיקנו לשון על דלשעבר משמע, וכ"כ הרא"ש בשם ר"ת פר"א דמילה⁴² ופ"ק דפסחים⁴³ לענין ברכת מילה עכ"ל.

יג. בגמ' פרק התכלת (דמ"ב) ת"ר ציצית אין ציצית אלא כנף וכן הוא אומר⁴⁴ ויקחני בציצית ראשי אמר אביי וצריך לפרודא כי צוציתא דארמאי. וכ' בעיטור⁴⁵ בעידן תכלת קאמר להפריד תכלת לצד א' ויפה לדקדק ^(ז) ולעשות זכר לתכלת עכ"ל. והטור כתב ונק' ציצית על שם החוטין הנפרדין ממנה כדכתי' ויקחני בציצית ראשי ועל כן צריך להפרידן זה מזה עכ"ל (משמע דלא תליא בתכלת כלל).

יד. ובתשו' הרא"ש כלל ב' סי' ט' נתן טעם למנהג העולם שלא נהגו לבדוק בציצית בכל שעה שמתעטף משום דמוקמי' להו בחזקת כשרות ^(ח) עד שיודע לו שנפסלו ועוד דציצית אינו נפסל בקל והעולם רגילים לתקנם אף קודם שיגיעו לידי פסול הילכך מוקמי' להו אחזקתייהו לענין ברכה עכ"ל, מכל מקום כתב בפסקיו (הרא"ש) בהלכות ציצית⁴⁶ וז"ל והחרד אל דבר ה' יבדוק הציצית קודם עטיפה כדי שלא יברך ברכה לבטלה ^(ט) דהיינו אם יתקלקל א' מהחוטין מעיקרו. וז"ל הנימוקי יוסף הלכות ציצית⁴⁷ והותיקין כל זמן שמתעטפין מעיינין בחוטין ומפרידן אותן יפה ורואין אם נעקר בהם חוט מעיקרו ומנהג יפה הוא עכ"ל.

טו. וטעמא משום דילפינן מתפילין דתניא בפ' הקומץ רבה⁴⁸ הי' משכים לצאת לדרך ומתירא שמא יאבדו מניחן ולכשיגיע זמן ממשמש בהן ומברך ופירש"י ממשמש בהו דהוי כאלו מניחן. ואע"ג דבתפילין איכא במצוה במשמושן כדאמרי' בפ"ק דשבת⁴⁹ חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, מכל מקום ילפינן ציצית מיני' דאין לחלק בהכי (תוס' פ' הקומץ⁵⁰). ואע"ג דקי"ל שצריך לברך עובר לעשייתן כתב הרר"י בפ' תפלת השחר⁵¹ (גבי תפ"ה) שמאחר שכל זמן שציצית ותפילין הם עליו הוא מקיים המצוה אע"פ שאינו עובר לעשייתן ממה שעבר מכל מקום הוא עובר לעשייתן ממה שמקיים אחר כך, וכ"כ הכלבו סי' מ"ו⁵² דכל מצוה שיש לה משך זמן כל היכא דבריך מקמי סיום המצוה עובר לעשייתו הוי (וכ"ה לקמן סי' תל"ב⁵³), הילכך אם נתעטף בטליתו ולא בירך כו' מברך כל זמן שמניח עכ"ל. ויכול נמי לברך להתעטף (תוס' סוכה ד' ל"ט⁵⁴). (ולכאורה משמע מדבריהם דלא סבירא להו כפרש"י דממשמש בהו הוי כאילו מניחן (אלא דממשמש בהו כמו כל דבר שמברכין עליו שצריך לאחזו בידו כדלקמן סי' ר"ו⁵⁵, והיינו נמי לשון הר"מ פרנס שבאגור⁵⁶ משמוש והסתכלות כו' כדאמרי' בעלמא המברך צריך שיתן עיניו כו') משום דרש"י לטעמי' דס"ל רבנן דרב אשי כל אימת דממשמשי מברכי⁵⁷ אף אם לא נעקרו ממקום הנחתן, משא"כ לשאר פוסקים⁵⁸ דסבירא להו דוקא אם זזו ממקומן ומחזירן מברך אם כן המשמוש בעלמא לא הוי כמניח, ומשום הכי נמי שפיר ילפינן ציצית מתפילין דהמשמוש של תפילין נמי אינו גורם ברכה, משא"כ לפרש"י ודאי דיש לחלק ביניהם בהכי).

טז. ז"ל הנימוקי יוסף סוף ה' ציצית⁵⁹ אפי' אותן הנוהגין בט"ק ראוי ללבוש אותו על מלבושיהם לקיים בו יפה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ועוד שהרי דימו אותו חכמי' לחותם של עבד שמקפיד בו רבו כשמכסה אותו.

*טז. לאפוקי מארחות חיים⁶⁰ שכתב שי"א שאין צריך להטיל אלא בעליון וסברא דחוי' היא ולית מאן דחש לה (ב"י) וכ"מ מלשון הרא"ש דלקמן בס"ק שאח"ז.

יז. בגמ' פ' התכלת (דמ"ג א') רב יהודה רמא תכלתא לפרזומי דאינשי ביתיה (שהי' מטיל ציצית בבגדי אשתו), ומברך כל צפרא להתעטף (פירוש ועוד אחרת עשה שהי' מברך על טליתו בכל בקר), ופריך מדרמי סבר מצות עשה שלא הזמן גרמא היא (ולכך נשים חייבות) אמאי מברך כל צפרא (פירש"י כלומר כיון דלילה זמן ציצית לא הי' צריך לברך אלא פעם ראשונה ומכאן ואילך כחד יומא אריכא דמי דהא אין לילה מפסיקו), ומשני סבר לה כר' דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם, אי הכי כל שעתא נמי, רב יהודה אינש צניע הוה ולא שרי לגלימא כולי יומא, ופריך מאי שנא מצפרא (לבריך כשהוא עומד ומתעטף בה באשמור' קודם היום), ומשני כי משנה מכסות לילה לכסות יום ופירש"י שתי טליתות מצוייצות היו לו אחת ליום ואחת ללילה. וכתב הרא"ש⁶¹ וקשה לי גם בערב הי' צריך לברך כשמתעטף טלית של לילה והוה ליה למימר ומברך צפרא ופניא, וצריך לומר דטלית של לילה לא הי' פושטו ביום אלא מתעטף בגלימתו על טלית של לילה (ורוב פעמים לא הי' פושטו אף בלילה) הילכך לא פסיקא לי' למימר דמברך בפניא. ומכאן יש ראי' דאדם שהוא לבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום וכשהוא מתפלל מתעטף צריך לברך, דחייב אדם לעשות ציצי' בכל בגדים שלו שיש להם ד' כנפות וכל חד וחד באפי נפשי' הוא, אבל אם מתעטף בהם בזה אחר זה בלי הפסק מברך ברכה אחת על שתיהן עכ"ל. וכ"כ רי"ו⁶².

יח. כ"כ ב"י⁶³ שנראה לו מ"ש הרא"ש, וכ"כ האגור⁶⁴ בשם הרשב"א⁶⁵.

יט. יתבאר לקמן בסעיף שאח"ז.

כ. ז"ל ב"י בשם האגור⁶⁶ בתחלה נהג מהר"ם שלא להתעטף בטלית קטן עד צאתו מבית הכנסת ואז הפסיק בדברים בטלים ולבשו ובירך, אבל ה"ר משה פרנס כתב שחזר בו מהר"ם ולבשו בתחלה ולא הי' מברך עד בואו לבית הכנסת ונתעטף בטלית גדול ונתכוין להוציא שניהם, וכ"ה בא"ח, ובתשו' אשכנזית⁶⁷ מסיים בה דאפילו משמוש והסתכלות בקטן אין צריך אך דעתו יהי' על כל בגדיו המצוייצות אשר לובש ע"כ.

ובתה"ד⁶⁸ כ' וז"ל העתיק א' מן הגדולים מתשו' הר"ח א"ז⁶⁹ וז"ל אם שח בין טלית קטן לגדול הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. ומהר"ם שלא [הלך] בקטן לבה"כ (כמ"ש האגור שכן נהג בתחלה) אלא כשחזר לבית בירך נראה שטעמו לפי שלפעמים לא הי' צריך להסיח בין שני הטליתות וגם לא הי' רשאי להסיח את עצמו ללא צורך לחייב את עצמו בברכה כיון שיכול לפטור בברכה אחת, ואז הי' מסתפק אם יברך על הגדול, הילכך הי' ממתין עד אחר התפלה עד שהי' צריך להסיח. ובאשר"י⁷⁰ כתב מכאן יש ראי' דאדם שהוא לבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום וכשהוא מתפלל מתעטף בטלית גדול צריך לברך אבל אם מתעטף בזה אחר זה בלי הפסק מברך ברכה אחת על שתיהן. והשתא אם באנו להשוות דברי מהר"ם ואשר"י צריך לומר דהא דכתב אשר"י בזה אחר זה בלי הפסק לאו דוקא אלא רוצה לומר בלי היסח הדעת. והי' נראה לומר דדוקא בעודו לבוש בטלית אחת אינו חייב לברך על השני אא"כ הסיח דעתו בין זה לזה אבל פושט את זה ורוצה ללבוש אחר (דודאי ב' מצות הן. מ"א⁷¹) מתחייב אפי' לא הסיח דעתו, אמנם לשון הר"ח דלעיל לא משמע הכי, דכתב הי' ממתין עד אחר התפלה עד שהי' צריך להסיח, משמע שאם לא הי' מסיח אע"ג דמסתמא כבר פשט הטלית הגדול ביציאתו מבית הכנסת ואפילו הכי אי לא הסיח לא הוה אמרי' דכיון דפשט הטלית הראשון אזדא לה (המצוה) ברכה דידה ולא מיפטר בה הטלית השני אלמא בהיסח הדעת תליא מילתא, עכ"ל.

והב"י כתב דדברי הרא"ש ורי"ו נראין כפשטן דהפסק דוקא אע"ג דלא הסיח דעתו (ופליג אמהר"ם), והליכה מביתו לבה"כ הוי הפסק וצריך לחזור ולברך (ומשום הכי נמי פסק רמ"א בהג"ה סעי' שלפני זה דאם פשט הראשון כו', כמו שרצה לומר בתרומת הדשן מתחלה, אלא דחזר מפני הר"ח א"ז, והיינו לשיטתו שרצה להשוות דברי מהר"ם ואשר"י, אבל למסקנת הב"י דפליגי ופסק כהרא"ש, הוא הדין נמי בהא יש לפסוק כמו שעלה על דעת תרומת הדשן ^(יא) שהוא אמת לדעת הרא"ש).

כא. כן הוא בתרומת הדשן דלעיל, אפי' לדעת הר"ח א"ז דחשוב היסח הדעת⁷², ומכל שכן להרא"ש. ועי' בי"ד סי' י"ט דשיחה הוי הפסק בין שחיטה לשחיטה עיי"ש ודו"ק.

קיצור דברי אחרונים

(א) ובתשו' בית יעקב⁷³ כתב דהעולם נהגו לברך קודם שיתעטף מכל מקום משמע שם דאין נכון לעשות כן. גם בתפילין כתב הב"ח⁷⁴ דלא כמו שנוהגין העולם (אליה רבה⁷⁵).

(ב) המ"א⁷⁶ הקשה דבי"ד סי' שכ"ח כ' דמותר להפריש חלה מיושב והוא משנה ערוכה⁷⁷. ותירץ בס' אליה רבה⁷⁸ (גם המ"א כיון לזה) דהוה כמו ברכת הנהנין (כיון דלתקוני עיסה לאכילה קמכוין כמ"ש המ"א). ואם נתעטף או בירך מיושב יצא⁷⁹ (שם).

(ג) לשון הטור ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש, ופי' הט"ז⁸⁰ דה"ק שיהא לו כיסוי אחר על הראש מלבד הטלית שלא יסמוך על כיסוי הטלית שעל ראשו לפי שלפעמים אינו מקפיד עליו אם יפול מעל ראשו ונמצא הוא בגילוי ראש ממש. וכתב בכוונות שהאר"י ז"ל הי' מכסה הטלית על התפילין של ראש ועי' סס"י כ"ז דמכל מקום לא יכסה לגמרי (מ"א⁸¹), אלא פושט הטלית בראשו למעלה נגד כל תפלה של ראש (אליה רבה⁸²).

(ד) משמע דמי שאינו נשוי לא הי' מכסה ראשו בטלית ואפי' הוא ת"ח ואם אינו ת"ח אפי' נשוי לא הי' מכסה ראשו (מ"א⁸³) (ממשמעות הגמ' שם⁸⁴ ד"ח) (והיינו לפירוש הראשון שבב"י דמכסה ראשו בטלית לצניעות, אבל למאי דמסיק לצאת י"ח לדעת הגאוני' אם כן אין חילוק בין נשוי לאינו נשוי ובין ת"ח לעם הארץ).

(ה) וכתב המ"א⁸⁵ נראה לי דהיינו דוקא בבגד שעושין מחתיכה אחת מרובעת (שקורין אצלינו ארבע כנפות) ובית הצואר באמצע ואם כן כשמתעטף רחבו לקומתו (שזהו דוקא דרך עיטוף למהרי"א) נמצאו נופלים לו ב' ציצית מצד ימין וב' מצד שמאל אבל לא בבגד שהוא תפור (כעין שקורין בל"א קאפטין או זופיצע) (והוא פתוח מן הצד שבהבגד) דכשמתעטף רחבו לקומתו הרי כל הציציות באין לו מצד אחד ועס"י י' ס"ו. ומיהו אין קפידא כל כך בזה דרוב הפוסקים סבירא להו דאין צריך עיטוף וכל שכן לדידן דמברכים על מצות ציצית (כדלקמן) פשיטא דאין צריך עיטוף וכ"כ ר"מ מינץ סי' ק"י עכ"ל.

(ו) בב"י סי' ש"א שהכלבו⁸⁶ בשם הראב"ד כתב דעיטוף שלנו הוא שמניחין צד ימין על של שמאל, וכ"ה שם בלבוש סעיף ל, ובתוס' רפ"ק דערכין⁸⁷ כתבו שנותן ציצית א' לפניו וא' לאחריו בימין וכן בשמאל (אליה רבה). והאר"י⁸⁸ כתב בשעת הברכה יתעטף כעטיפת הישמעאלים דהיינו שאחר שמכסין ראשן כורכין קצה הימין סביב הצואר לצד שמאל לאחריו ונמצאו כל הד' ציציות מצד שמאל ויעמוד כך כדי הילוך ד"א וימשכנו למטה בענין שיהיו ב' ציציות מלפניו וב' מלאחריו (דסבירא ליה כפירוש הרמב"ן בתורת האדם⁸⁹ דהא דמחוי רב נחמן גובי דיקנא היינו לומר שמכסים פיהם בכריכתם קצה הימין סביב הלחיים, ולא בכיסוי ראשם, אלא דכ"ע לא מיחייבי לכסות פיהם כאבל ודי בכריכה סביב גרונם תחת הלחיים לבד, מפי מ"ו הרב נר"ו⁹⁰).

וכתב בתשו' משאת בנימין סי' מ"ח⁹¹ דמה שנוהגין עוברי דרכי' שמניחין הטלית כשהוא מקופל ומשלשלין אותן סביב הצואר על כתפיהם בענין שקצה הא' כשהוא מקופל עם ב' ציציות יורד לפניו מימין וקצה הב' עם ב' ציציות יורדין לפניו משמאל אינן יוצאין בהם י"ח דאין זה עטיפה כלל ואפי' לבעל העיטור דלא בעי עטיפת הישמעאלים מכל מקום כהאי גוונא לאו עיטוף הוא כלל עכ"ל.

(*) בפתח תחת הבית (הסכמת אחרונים⁹²).

(ז) ואם כן אם נשתהה לבא לבית הכנסת ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הצבור אין צריך לדקדק בזה (מ"א⁹³).

(ח) המ"א⁹⁴ הקשה על זה מיו"ד סי' א' בהג"ה דלא סמכי' אחזקה כל היכא דאיכא לברורי, וגם לא מיקרי חזקה דעשוי' ליפסק בכל שעה כמ"ש בי"ד סי' ר"א⁹⁵. והט"ז⁹⁶ כתב דלא דמי למ"ש בי"ד סי' א' בהג"ה כיון דכבר בדק הטלית רק דחיישינן לקלקול (ועוד דהתם בהמה בחזקת איסור עומדת. ומהאי טעמא נמי לא דמי למ"ש בי"ד סי' ר"א דהתם נמי העמד טמא על חזקתו. וכה"ג כתב הש"ך ביו"ד סי' פ"ג סקי"א). וגם המ"א מסיק דיש לסמוך על זה בשעת הדחק אם יודע שהיו החוטים שלמים מאתמול, אם בדקו כשגנזו אין צריך לבדוק בשעת הברכה וכמ"ש בי"ד סי' י"ח⁹⁷ (ב"ח⁹⁸ מ"א). כתב בט"ז סי' י"ג⁹⁹ שאם קראו לספר תורה ולובש טלית אין לבדוק בעת ההיא מפני טורח צבור. ובאליה זוטא¹⁰⁰ כתב בשם מטה משה¹⁰¹ שראה ממהר"ש שהי' בודק¹⁰².

(ט) ודוקא משום ברכה לבטלה החמיר דעובר בלא תשא אבל לא משום דלובשו בלא ציצית ולפי זה מי שלובש הרבה בגדים של ציצית אינו צריך לבדוק רק הראשון שמברך עליו (ט"ז¹⁰³) והאליה זוטא¹⁰⁴ מחמיר בזה.

(י) ובכתבים¹⁰⁵ איתא דטלית קטן דוקא תחת בגדיו (מ"א¹⁰⁶). וכתב המ"א שצריך שיהיו הציציות מבחוץ דלא כאותן שתוחבין אותן בהכנפות וזו היא ששנינו בגמרא¹⁰⁷ אין ציצי' אלא יוצא. מיהו האנשים ההולכים בין העכו"ם יוצאים בזה אך בשעת ברכה יהיו מגולים לפחות כדי הילוך ד' אמות¹⁰⁸ עכ"ל.

(יא) והמ"א¹⁰⁹ סבירא ליה כהר"ח א"ז. וכתב עוד דגם התרומת הדשן לא עלה על דעתו דפשט מתחייב אפי' לא הסיח דעתו אלא אם הפסיק ביניהם דעלה קאי (ומשום דהר"ח א"ז סבירא ליה לדעת מהר"ם חדא מצוה היא לא מהני הפסקה אלא אם כן פשט, דודאי יש לומר מצוה באנפי נפשה היא, ולשון תרומת הדשן לא משמע כן דהא רוצה להשוות דברי מהר"ם ואשר"י) אבל הפישוט לחוד לא הוי הפסק, דדמי לשחיטה ששחט א' דשחיטה לא הוי הפסק בין הברכות (זה אינו, דלבש דמי לשחיטה, ולא פשט, ופשט דמי לכיסוי דהוי גמר וסילוק, והתם דוקא דאפשר בחדא ידא כו'). וכ"כ באליה זוטא¹¹⁰ (וכ"ה דע' הלבוש¹¹¹). ומביאין ראי' מסי' ל"ד ס"ב גבי ב' זוגות תפילין (גם זה אינו, דהתם חדא מצוה היא (והכי נמי יש לפרש דברי אגודה¹¹²) משא"כ הכא כל חדא באפי נפשה היא כמ"ש הרא"ש. ועי' סי' תע"ד¹¹³ בהג"ה).

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org