סימן טז
ב
וכ"ז הי' נראה. אמנם בחידושי הריטב"א בשבועות דמ"ח ע"ב כתב וז"ל. אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל. פי' כי עיקר החוב על היתומים הוא. וכיון שנפטרו הם. שהם כמו הלוה עצמו נפטר גם הערב. ואפילו הוא ע"ק דערב במקום יתמי קאי אעפ"י שהוא קבלן. וכל מה דפרע הדר גבי מינייהו כי אית להו. וכ"כ הרמב"י והרמ"ה והרמב"ן ותלמידיו רבותי ז"ל ומיהו אם הערב נשא ונתן ביד הא אמרינן בפ' ג"פ אין למלוה על הלוה כלום. וכ"כ בעה"ת שער י"ד עכ"ל. ובכנה"ג בהגה"ט סס"י ק"ח ס"ק צ"ט כ"כ בשם הרדב"ז דאם נו"נ ביד כו'. והנה לכאורה יש להעיר מהדין הנזכר בטוש"ע סי' ק"י ס"ג. כי הנה בחידושי הרשב"א בשבועות שם ספ"ז בד"ה אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל. כתב הרמב"ן ז"ל הביא ראי' מכאן בג"פ. דכשם שאין נפרעין מן היתומים עד שיגדלו. כך אין נפרעים מן הערב של היתומים עד שיגדלו דערב בתר יתמי אזיל. ונ"ל דלא דמי כו'. ויכול הוא לחפש מן היתומים לאחר שיגדלו. והלכך אפילו מעכשיו נפרעין מן הערב עכ"ל. והטור בסי' ק"י ס"ז הביא שני דיעות אלו. וכתב שהרא"ש חילק בין ערב לקבלן כו'. א"כ ע"כ גם הרא"ש לא ס"ל חילוק דהרשב"א בין נד"ז ובין אטו ערבא. דא"כ אפילו בערב נמי. והרי בערב ס"ל כהרמב"ם. אלא דקבלן שאני. כיון דאפילו אם יש נכסים ללוה יוכל לפרע מהקבלן כמ"ש הרא"ש בפ' ג"פ סי' מ"ם. ועיי' מזה בנ"י פרק ג"פ אמתניתין המלוה את חבירו ע"י ערב שכ' בשם הרמב"ן הטעם וכו' שהיתומים פטורים מטעם חשש פרעון. איך יתחייב הערב כו' שהרי הערב או הקבלן חוזר עליהם. וכמו במת לוה בחיי מלוה יעו"ש. והביאו הפרישה סי' ק"י ס"ז. וא"כ הרא"ש ס"ל ג"כ טעם זה גבי ערב. ואעפי"כ קבלן שאני. שאעפ"י שהיתומים פטורין מטעם חשש פרעון כו'. והקבלן יחזור עליהם. עכ"ז המלוה גובה מהקבלן. כי אינו בא עליו מכח היתומים. כ"א שגם הוא הו"ל כמו לוה. וא"כ י"ל דג ם בדין מת לוה בחיי מלוה דוקא גבי ערב אמרו אטו ערבא כו'. משא"כ גבי קבלן. שהרי עיקר החוב מוטל עליו ג"כ. ולכן בשבועות שם לא הזכיר הרא"ש רק ערב ולא אמר שכמו"כ בקבלן. מיהו עכ"ז אינו ראי' דהא הרשב"א בתשו' סי' תתע"ג שהזכיר הב"י סי' ק"י ס"ל כהרא"ש גבי הדין דסי' ק"י ס"ג. ואעפי"כ כ' שם. דגבי מת לוה בחיי מלוה שוה ערב לקבלן:
קיצור. הריטב"א כ' דכמו"כ בקבלן. ולכאורה הרא"ש שבטור סי' ק"י ס"ז מחלק בין ערב לקבלן ואינו מוכרח:
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור