בחי' אות, שרומז לא"ס בלבד ברמז בעלמא בלי שום תפיסאיב כי לית מח' תפיסא בך כלל, וכמ"ש ודי לחכימא ברמיזא, שמחמת שהשכל גדול מאד א"א להתלבש בבחי' אותיות כ"א ברמז בעלמא, וכך הקוץ שעל היו"ד הוא בבחי' רמז בעלמא.
וענין קוצו ש"י שיש בנפש, כי הנהיג בכל נפשות הצדיקים יש בחי' אהבה הטבעיתיד המסותרתטו ומוטבעת בטבע נפשו האלקיתטז שלא להיות נפרד מיחודו ואחדותו ית', ואין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות המטעה אותו לומר שאעפ"כ עודנו כו' אבל ליפרד מיחודו ית' הרי אפי' קל שבקלים מוסר נפשו עק"ה כו' מחמת טבע נפשו, נר ה' נשמת אדםיז, כנר הדולק שהשלהבת עולה מאליה כו' בלי טעם ודעת אלא שהיא מסותרת ומכוסה בלבוש שק הוא הגוף הגשמי וממנו בא הרוח שטות כו', אבל כשמעורר את האהבה עד שתחפץ לצאת מלבושיה הרי הוא בא לידי יראת חטא שלא לעבור אפי' על דבר קל של ד"ס כי חמורים ד"ס יותר מד"ת שלכן נקראו סופרים, כי הנה יש בחי' סופר וספר וסיפוריח, ספר הוא בחי' תשב"כ וסופר הוא העושה את הספר הוא בחי' תשבע"פ א"ח עטרת בעלה. וזהו ומותר האדם מן הבהמה אין היינו בחי' אין שיש בכל נפש מישראל דהיינו בחי' רצון שלמעלה מטעם ודעת כו'.
וענין בחי' יו"ד דש' הוי'יט, הנה יו"ד הוא בחי' חכמה כח מ"ה שהוא בחי' אצי' כי יו"ד באצי' כו', והנה פי' אצי' הוא מל' ויאצלכ מן הרוח אשר עליו כו'