במענה על מכתבו - בלי הוראת זמן הכתיבה - בו כותב אודות בתו תחי' בקשר עם שידוכין ונשואין ומסיים בסברא אשר אכתוב אלי' או להמדובר שלה.
הנה אין זה נוהג כלל בית הרב, ואחד הטעמים העיקרים בזה, אשר דברי התעוררות הבאים מבלי שאלה מוקדמת ולבלי אחיזה כל שהוא במי שכותבים אליו, השפעתם מתמעטת כו"כ, ועוד זאת אשר גם אם אחרי זה פונה זה שנכתב אליו בשאלה גם המענה שבא על זה, כחו נחלש, כיון שאין בזה הענין דפנים חדשות אשר במענה בפעם הראשונה, נוסף על כל האמור, הרי בנדון דידי' יש עוד טעם אשר כיון שבתו תחי' הבטיחה לו כל אותן הענינים אודותם כותב מהנכון ביותר שיהי' אצלה ההרגש שנתקבלו דברי' בבטחה הכי גדולה וכאילו סומכין על דברי' במאה אחוז, אשר עי"ז מתגדל רגש האחריות למילוי ההבטחה, וכנראה במוחש, ובפרט שהענינים אודותם כותב הרי הם תלוים בהאשה (במדה קטנה ביותר - בהבעל), זאת אומרת שברצונה הטוב של האשה יכולה לנהל כל ענינים אלו באופן הכי טוב ומבלי קישוים ניכרים.
בכל זה באתי עכ"פ במכתבי המוסגר בזה, ואם לפי דעתו יכול להביא תועלת, ינצלו באופן המתאים לתכונת נפש הנ"ל ולתנאי הזמן.
כיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית מבורא עולם ומנהיגו, מרגיש אני החובה וגם הזכות להודיע ע"ד התקנה של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע בשלשת השיעורים השוים לכל נפש, והם: אמירת שיעור תהלים - כפי שנחלק לימי החדש בכל יום אחר תפלת הבקר, ב) לימוד פרשה חומש עם פירוש רש"י מהסדרה של השבוע, ג) לימוד שיעור תניא בכל יום כפי שנחלק התניא לימות השנה, ומה טוב ונכון שישמור אותם עכ"פ מכאן ולהבא.
Kehot Publication Society · commercial
יובא מ: igros-index · Kehot Publication Society · commercial · העותק השמור ב־RebbeHub