אגרת ט'תקטו

ב"ה, עש"ק פ' עלי באר ענו לה, ה'תשכ"ח

ברוקלין, נ.י.

הרה"ג הרה"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ צנמ"ס כו'

מו"ה שלמה יוסף שי'

מאשר הנני קבלת מכתבו מד' תמוז והקודמיו.

אביע תקותי חזקה . . .

בברכה לבשו"ט מתוך בריאות טובה,

מ. שניאורסאהן

נ. ב.

בנוגע לרחשי לבבם הט' דיו"ח (הררבמ"א) שי' כו' להנציח שמו כו' – מה טוב שיהי' בכולל שע"י תו"א. ומהמעלות – בירות"ו וגם האמצעים שברשותם יספיקו. ועוד.

להערות כת"ר במכ' מג' סיון (בנוגע לפ"ש בשנה זו וכיו"ב – היש ענין להיות בדרך רחוקה, כמש"כ ברשימתי), ובהקדמה [–] ויסוד הוא בשקו"ט שלי – שכיון שהמדובר: 1) בענין דשייך בו כרת, 2) לאידך גיסא – שהזכרים מבני יג"ש ומעלה יהיו משך שעות אחדות בד"ר מירות"ו לאו מילתא רברבא הוא (ועאכו"כ – שאלה שהם בלאה"כ בד"ר לא ידחקו את השעה ליכנס לירות"ו דוקא בשעות אלו),

מסקנתי שיש ספק וס"ס וכו' בנדו"ד, ולכן אלו שבד"ר לא יעלו ומה טוב שהנמצאים בפנים – יצאו.

– דיון בפני עצמו בנוגע לאלה שמעולם לא יצאו מירועה"ק –

ועוד להקדים – שכש"כ וק"ו שכן הוא בנוגע לפסח ראשון (ובהוספת – נשים), וכמו שאמרתי לאלה ששאלוני אז.

וע"ס מכ' כת"ר: 1) ראשית דבר הרי ממנ"פ כו' – המענה: (כנ"ל) בפ"ר מכש"כ שיש חשש הנ"ל, ומי שלא הי' בד"ר אז – לתא דמזיד בזה. ובכ"ז: פשוט שאפילו למ"ד דאפילו הי' בד"ר בפ"ש בכ"ז חייב כרת על שלא עשה פ"ר (כשבמזיד), אעפ"כ אל לו להוסיף פשע בפ"ש – ולהיות מזיד גם אז, אף שאין נפק"מ לכרת דפ"ר. 2) כשיהי' בד"ר בפ"ש – יפטר מכרת ג"כ עכ"פ לדעת מד"א דהזיד בראשון ובד"ר בפ"ש פטור. 3) ועיקר – כל אלו שהיו בד"ר בפ"ר (ובהם – רוב האורחים) ירויחו הכל ע"י שיהיו בד"ר בפ"ש (להספק הנ"ל).

שאלה עצומה על כל הדורות כו' – עד לאחרי המלחמה דאשתקד, הייתה יד האומות תקיפה כו'.

דיוק "שלי" בל' הש"ס שהתורה דחתו, ובפרט הדיוק בענין "מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה" – ומקשה ע"ז שהרי המנ"ח אומר שכ"ז לאו דוקא, במחכ"ת דהמנ"ח איני מחוייב לדחוק לתרץ דבריו 1) במקום דלתא דכרת 2) כשהם היפך הפי' הפשוט בש"ס. ועוד להוסיף – שע"פ החילוק (כפשטות הל' והענין בש"ס) בין דחי' דטומאה (וד"ר) לשאר אונס, יובן מה שבכל הדוגמאות שבש"ס מפרט טמאין כו', אף שבכו"כ הי' אפ"ל אונסין וכיו"ב. ולא נצטרך לומר שכיון שבאחדים צ"ל טמאין – נקט כן בכולהו.

כוונתי בל"השוות הבבלי והירושלמי" היינו שלא נאמר דסתמי' דהבבלי פוסק דלא כר"י. ובירוש' נשאר במחלוקת (אלא שצריך ללמוד מהכלל דיוה"ך, שכמה יוצאים מכלל זה).

הלכה פסוקה ברמב"ם כו' סתמיות לשונו כו'. הרי ידוע בכללי הרמב"ם דאינו מביא דברים הנלמדים מדיוקא וכו'. וחידוש גדול יותר ממה שכתבתי – עיין בצפענ"ח (המלוקט) עה"ת בהעלותך (בענין צבור ודחיית שבת).

ואת רובע דאין בגכ"ה ומזבח בער"פ כו' – הרי לדעת ר"י מפריש קיימינן, שלא הי' בימיו נביא לקבוע מקום המזבח וכו' – ובכ"ז רצה להקריב כו'. וכבר האריכו בזה האחרונים. וז"ע אתי לידי קונטרס מיוחד לזה קרנות המזבח (וורשה, תרפ"ח) שקיבץ כל הקושיות הנ"ל וכיו"ב ומתרצם (אף שקצת דבריו – צע"ג).

ולהעיר – (לכאורה) בנין המזבח (הל' ביהב"ח ספ"ב) אפ"ל במשך זמן חיוב הקרבת ק"פ ועדיין שהות להקריבו.

שאלת תם: היכן מצינו דין ד"ר בפ"ש?

מענה תם: במשנה (פסחים צה, א) מה בין פה"ר לשני כו'. וברמב"ם (סוף הל' ק"פ) ולא אשתמיט בשום מקום (שראיתי) לומר דתני ושייר ד"ר. וראה תוד"ה מה שם.

בסוף מכ' כת"ר סליחה כו' – ג"ז לפענ"ד פשוט שאין כל מקום לבקשה זו כו', ואדרבא. וע"ד ב"מ (פד, סע"א)[.] ורגילני לפרש מחז"ל (קדושין ל, ב) את והב (ביותר, את לרבות) – (ע"י שתחלתם בסופה) בסופה.

ובכמה מקומות (בכל מקום?) נמצא שהלימוד ד"אל תקרי" אינו שולל הקרי שבפי', כ"א מוסיף, ותרווייהו איתנהו למסקנתו. ולא מצאתי עד"ז באנציקלופדיא התלמודית.

ומסיימים בשאלה (והפצרה) בטוב: מתי סו"ס יו"ל הכרך הי"ג, י"ד וכו'? והרי הטוב בריבוי בכאו"א מהם, ולא ימנע ח"ו מבעליו טוב.

מ. שניאורסאהן

ט'תקטו

חלקה נדפס בלקו"ש חי"ב ע' 221, והושלמה ע"פ צילום האגרת.

מו"ה שלמה יוסף: זוין. אגרות נוספות אליו – לעיל אגרת ט'תז (ע' לז), ובהנסמן בהערות שם.

אביע תקותי חזקה . . .: כנ"ל אגרת שלפנ"ז.

דיו"ח (הררבמ"א): דיוצאי חלצי הרב ר' ברוך מרדכי אטניגר מבאַברויסק. וראה תולדותיו ב"אהלי ליובאוויטש" גליון ד' (שבט תשנ"ו) ע' 59 ואילך. וראה גם לקמן אגרת ט'תקמז. ט'תקנא.

להערות כת"ר במכ': לתועלת הלומדים מועתק בזה [במקומות המתאימים] מכתבו של הרש"י זוין:

ב"ה. ג' סיון תשכ"ח

לכ"ק אדמו"ר שליט"א!

קבלתי שיחת כ"ק שליט"א מאחש"פ, ונהניתי מאד מחידושים היקרים, ותח"ח. ולא אמנע מלהבי[ע] את פליאתי בנוגע להמסקנא של כ"ק כי "יש להמנע עכשיו ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים", זאת אומרת שכל בני ירושלים כרבע מיליון איש כ"י צריכים לעקור בזמן פסח שני מירושלים, ואפילו אם [ת"ל] שזה אמור רק אל המהדרים, וכמש"כ כ"ק, "ואפילו את"ל שאינו אלא ספק וס"ס" וכו', הרי ב"ה יש בירושלים אלפים ורבבות יראים ושלמים המהדרים בהידור מצוה, וא"כ כולם צריכים לפרוש מירושלים כיהודה בן דורתאי, אתמהה.

ובעצם הדבר כמה פליאות יש לי, ובעניותי קצרה דעתי מהבין [כדלהלן].

ברשימתי: שיחת אחש"פ שנה זו (נדפסה בלקו"ש חי"ב ע' 216 ואילך).

בד"ר: בדרך רחוקה.

קבלתי שיחת כ"ק שליט"א מאחש"פ: בהעתק השיחה ששלח הרבי אליו, נרשם בראשה:

למהררש"י שליט"א

שלום וברכה

ת"ח על הפ"ש ע"י הררח"ל שי' ותהא רפוקו"ש ויבש"ט

מ. שניאורסאהן

מסקנתי: לאח"ז נשתנה המצב והרבי כתב באגרת מי"ג אייר ה'תשל"ה (נדפסה בלקו"ש שם):

"בהמשך להשקו"ט מאז עדמש"כ ונאמר בשיחות אחש"פ, תשכ"ח,

בעוה"ר (כולל שמתחיל מביום הז' (ממש – מכריזים) אחי הוא . . ויעלהו גו' (מ"א כ, לב-לג))

נשתנה המצב ואין עתה היכולת ואפשריות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת ק"פ וכו' –

ולכן גם אין מקום שלא להיות בער"פ או בי"ד באייר קרוב לירות"ו.

ויה"ר שיקויים בעגלא דידן בלשון הרמב"ם (תשובה פ"ז, ה"ה) ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין – וגם עשיית התשובה מיד – ויבנה ביהמ"ק במקומו ויקבץ נדחי ישראל כו' (הל' מלכים ספי"א)".

ראשית דבר הרי ממנ"פ כו': ז"ל השואל במכתבו:

ראשית דבר: הרי ממנ"פ, אם נחשוב מה שלא עשו פסח ראשון כאונס, וכמו שהוא באמת, בין מצד ההלכה, אם מפני שאין אתנו נביא יודע עד מה על מקום המזבח, [אם] מפני שאין לנו בגדי כהונה ותכלת באבנט ובציץ כה"ג לרצות על הטומאה וכו', ככל שהאריכו בזה אל[ה] שמחו לי' מאה עוכלי על הר"צ קלישר ז"ל בשעתו, וכמש"כ גם כ"ק שרבו האוסרים, ובין מצד המציאות, וכמש"כ כ"ק "בנידו"ד שאי עשיית הפסח הראשון הוא מפני יד האומות" כו', א"כ הרי אותו אונס עצמו עומד וקיים גם בפ"ש, ומה נשתנה ומה נתחדש בנוגע להאונס בין ראשון לשני? ואם נחשוב אותם למזידים בראשון, לחשוש לדעת הר"י מפריש, א"כ מה יועיל ומה יתן ומה יוסיף אם יצאו לדרך רחוקה בפ"ש, הרי קיי"ל הזיד בראשון ושגג או נאנס בשני חייב כרת.

שאלה עצומה על כל הדורות: ז"ל השואל במכתבו:

ואולי נאמר שאמת הדבר שבראשון היו אנוסים, וכן בשני, אבל מ"מ עדיף להיות בדרך רחוקה שהתורה פטרתו מלהיות בירושלים שהחיוב חל עליו אלא שהאונס פוטרו, וגם בראשון היו כל בני ירושלים צריכים לעקור בע"פ למחוץ לירושלים, אלא מה שעבר עבר, אבל בפ"ש שוב עליהם להיות בד"ר. אבל אם כה נאמר תיפול שאלה עצומה על כל הדורות למן החורבן ועד הנה, שהיו תנאים ואמוראים וגאונים וראשונים וצדיקים במשך כאלפיים שנה, ולא מצינו שעקרו בע"פ חוץ לירושלים, והרי מה שלא עשו כל הזמן את הפסח הוא ג"כ מפני האונס של יד האומות, א"ו [אלא ודאי] שכיון שכבר הם אנוסים אין נ"מ אם יהיו בירושלים או בד"ר.

דיוק "שלי": ז"ל השואל במכתבו:

וזאת שנית: עיקר חידושו של כ"ק הוא על יסוד דיוק מלשון הגמ' שהצבור אין עושים פ"ש דוקא כשהתורה דחתה אותו מפ"ר מפני הטומאה או מפני ד"ר, אבל אם לא עשו הצבור פ"ר מחמת סיבה צדדית של אונס חייבים גם בפ"ש. ותמיהני, הרי כ"ק עצמו הביא את התוספתא פסחים וירושלמי שם ה"ב בניתן לישראל לבנות בית הבחירה בין ראשון לשני שלחכמים אין הצבור עושים פ"ש ור' יהודה אומר עושים פ"ש, והרי כלל גדול הוא יחיד ורבים הלכה כרבים, ואיך יש כח בידינו לפסוק הלכה נגד כלל זה ע"פ דיוק בגמ'? והלא בערובין בלבד הוא שאמרו בערובין פא ב' כ"מ ששנה ר' יהודה בערובין הלכה כמותו, וברא"ש שם פ"ג סי' ד' אפילו נגד רבים; ומבואר שמלבד ערובין הלכה כרבים נגד ר' יהודה. ואף שבתוספתא וירושלמי שם לא הוזכר בפירוש הלשון "חכמים", אבל גם מה שנאמר בלשון של סתם הוא רבים כמש"כ התוס' ביצה ב ב' וערובין מב ב' ומד א' ובכ"מ ואכ"מ. ולא אבין למה כ"ק לא הזכיר דברי הסתם כלל, רק כללם בכלל "וכו'", ודברי ר' יהודה הזכיר במפורש.

וגם לא אבין מש"כ כ"ק שבמה שאנו יכולים להשוות הבבלי להירושלמי יש להשוות, הרי לכאורה לא די שאינו משווה אלא מחלק עלינו את השווים, שהרי להירושלמי חכמים חולקים וסוברים שאין עושים פ"ש, וא"כ הרי הלכה כרבים, ומהבבלי מדייק כ"ק שאם לא עשו פ"ר מחמת אונס ולא משום איסור התורה עושים פ"ש.

שו"ר שבהגהת הגר"א לתוספתא יש: "וכן שניתן כו'", ונראה שר"ל שזה דברי ר' נתן ואין זו סתמא, אבל אין גירסא זו כתוספתא שלנו ולא כתוספתא צוקרמנדל בכת"י.

דיוה"ך: דיחיד ורבים הלכה כרבים.

הלכה פסוקה ברמב"ם כו': ז"ל השואל במכתבו:

ועוד בה שלישיה: הרי הלכה פסוקה היא ברמב"ם שאין פ"ש דוחה את הטומאה, וכחכמים בפסחים כ"ה ב' ולא כר' יהודא שם, אלא שמחדש כ"ק שהדברים אמורים רק כשלא עשו פ"ר מפני הטומאה, וכמו שאמרו בגמ' שם מפני הטומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה, והיינו כשנדחה מפני איסור תורה, וכמאמר התורה חזרה עליו לעשותו בטהרה כו', אבל כשנדחה פ"ר מפני סיבה צדדית עושה פ"ש גם בטומאה, וכוונתו כמובן אף ביחיד שנדחה מפני האונס, וגם סיים ודלא כהמנ"ח במצוה ש"פ, והמנ"ח לא מדבר כלל על רבים אלא על יחיד.

והנה במנ"ח כ' בפירוש שמפני הטומאה שאמרו לאו דוקא, וה"ה כששגג או נאנס, וסיים שזה פשוט ולא ניתן לכתוב מפני רוב פשיטותו. ואיני יודע במה דחה כ"ק את המנ"ח (ולהלכה למעשה!), אם מפני הלשון מפני הטומאה דחיתיו כו', הלא המנ"ח עצמו מביא לשון זה, וכ' שלאו דוקא הוא, וא"ז אלא כיון שהתורה רוצה שפ"ש יהי' ג"כ בטהרה, ובמה נדחו דבריו. ואם נאמר שהלשון דחוק לפי המנ"ח, הלא יותר ויותר דחוק הלשון אם נאמר מש"כ באופן סתמי אין פ"ש דוחה הטומאה שהוא דוקא באופן מיוחד, ומשמעות סתמיות הלשון הוא בכל אופן, וכן מורה לשון הרמב"ם, שבפ"ה ה"א חושב אלו שעושים פ"ש: הטמא ושהי' בד"ר ושנאנס או שגג, וכשאומר אח"כ בפ"י הט"ו שפ"ש אינו בא בטומאה, ודאי כוונתו על כל אלה שהזכיר שעושים פ"ש.

וגם נ"ל ראיה להמנ"ח מגמ' ביומא נ"א א' ונוקמי' בפסח שני, מי דחי טומאה, ואם נאמר שבפ"ש ג"כ דוחה טומאה כשלא עשה פ"ר מפני ששגג או נאנס, הרי הדק"ל ונוקמי' בפ"ש כששגג או נאנס בראשון שדוחה את הטומאה. ואין לומר שכשאמרו זבח סתם וכשנוקמי' בפ"ש ר"ל בכל אופן, ולאו דוקא באופן מיוחד כששגג וכו', שא"כ למה אמרו בתחילה ונוקמי' בפ"ר שדוחה טומאה, ה"ז ודאי הוא במקרה רחוק, כשכל או רוב הצבור טמאים, שביחידים אינו דוחה טומאה, ובכ"ז הי' ניחא לו להעמיד בפ"ר, וא"כ כש"כ שיש להעמיד בפ"ש וכששגג בפ"ר, שזה מקרה יותר מצוי, א"ו שלעולם אין פ"ש דוחה הטומאה, וא"כ אפילו אם נניח שהצבור עושים פ"ש מ"מ בטומאה ודאי לא עושים.

ואת רובע דאין כו': ז"ל השואל במכתבו:

ואת רובע: אפילו אם יהיבנא את הכל, היינו שהלכה כר"י מפריש שיש חיוב בזה"ז להקריב ק"פ, ונניח שיש בידינו עכשיו לבנות מזבח ולעשות בג"כ [בגדי כהונה] וכו', אבל סו"ס כשהגיע יום י"ד ניסן ואין כלום, הרי עכשיו בודאי אין שום חשש של חיוב כרת, אפילו כשקודם לכן לא עשו במזיד את המזבח, שהרי עיקר האונס הוא בע"פ, וכמו בטמא שיכול הי' לטבול וליטהר ולא נטהר שאינו חייב אלא בטמא שרץ או בשאר הטמאים טומאת ערב כטמא מת שחל שביעי שלו בע"פ, וכמבואר בפסחים ס"ט ב' ורש"י ד"ה ערל וטמא כו', ומבואר שטמא מת שלא היזה בשלישי אינו חייב, אע"פ שיכול הי' להזות קודם לכן. ובמנ"ח ש"פ מדייק מרש"י יותר מזה שאפילו בע"פ כשהי' אנוס רק בשעת שחיטה, אע"פ שלא הי' אנוס בע"פ גופי' עד שעת שחיטה, נקרא אנוס ופטור. וא"כ בנדו"ד כשהגיע ע"פ ואין מזבח הרי אנוסים אנו ופטורים לד"ה. ואע"פ שבסוכה כ"ה ב' ורש"י ד"ה שחל שביעי מוכח שחייב אדם קודם הפסח להיזהר מפני הטומאה כדי שיוכל לעשות הפסח, ורק למת מצוה מותר להיטמא, אה"נ שחיובא יש, אבל כשעבר ונטמא וכשהגיע ע"פ עדיין טמא אין עליו חיוב כרת, וא"כ בי"ד בערב פסח למה יצאו בד"ר, אפילו בפ"ר, שממנ"פ אם להפקיע החיוב, אין זה מועיל, שהרי חייב הי' קודם לכן לבנות מזבח ולהיות בע"פ בירושלים ולהקריב ק"פ, ואם חייב להיזהר מהטומאה, כש"כ שחייב לא לצאת לכתחילה לד"ר, ואם לצאת מחשש כרת, בלאה"נ כשהגיע ע"פ ואין מזבח והוא אנוס אין חיוב כרת. וקצ"ע שא"כ למה פירש יהודא בן דורתאי, אם לכתחילה אסור לצאת לד"ר ולהפקיע א"ע מחיוב ק"פ. אבל בנ"ד עכ"פ איך שיהי' כיון שהגיע ע"פ ויש עתה אונס אין מקום לצאת לד"ר, בין בפ"ר ובין בפ"ש.

בגכ"ה: בגדי כהונה.

שאלת תם: ז"ל השואל במכתבו:

וחמישיתו אוסיף: בר מן כל דין אני שואל שאלת תם: היכן מצינו דין ד"ר בפ"ש? לא כתבה תורה ד"ר אלא בפ"ר, ובפ"ש אם לא יכול להגיע בי"ד אייר לירושלים פטור משום אונס ולא משום ד"ר. ונ"מ רבתי, שאם משום ד"ר די בט"ו מיל, אפילו יכול להגיע בסוסים ובפרדים, שנאמר ובדרך לא הי', והלא הי' בדרך, כמבואר בפסחים צ"ד א', אבל אם משום אונס, כל שיכול להגיע בסוסים וכו' אינו אנוס. וא"כ בזה"ז שכל ארץ ישראל אפשר להגיע בו ביום באוטובוסים ומכוניות הנוסעות בלא"ה בכל עת ובכל שעה, אין כאן אונס כלל [וכ"כ רוב האחרונים בנוגע לגדול הבית באבלות שמקום קרוב בימינו, שנתחדשו דרכי נסיעה אין מקום קרוב נקרא עשר פרסאות דוקא, ועיין באנציקלופדי' תלמודית כרך ה ע' קס וציון 48. ואפילו להסוברים שם שלא נשתנה הדין מחמת שינוי המציאות, י"ל שה"ז מפני שעכ"פ נאמר שם הדין על המקום היינו מקום קרוב, אבל בפ"ש אם לא נאמר בו כלל דרך רחוקה, תלוי רק בזה אם יכול להגיע או אינו יכול], וא"כ אין היציאה בפ"ש לד"ר מועיל כלל (ואמנם ד"ז שאין דין ד"ר בפ"ש עוד לא ברור לי, ויש לעיין).

סליחה כו': ז"ל השואל במכתבו:

ואבקש סליחת כ"ק שליט"א על שאני מעיז להציע בזה פליאותי הנ"ל. תורה היא וללמוד אני צריך.

בהערצה, שלמה יוסף זוין.

ובכמה מקומות: ראה ס' הליכות אלי ס"ג. ועיין מו"נ ח"ג פמ"ג. שו"ת הרדב"ז ח"ג תשובה אלף סח (תרמג).

באנציקלופדיא תלמודית: כרך ב' מערכת אל תקרי.

ולא ימנע כו': ראה משלי ג, כז: אל תמנע טוב מבעליו.