סימן כה

סימן כה

כאב בבדיקה והרופאים אומרים שהוא דם הצדדים¹

שלום כנהוג לכבוד הרב המופלג הותיק כו' מוהר"ר יצחק אייזיק² שי'

בדבר השאלה ששלח אלי, וכתב שכבר נשאלה ממני ויצאה בטהרה³, וביקשה נפשו לדעת טעמו של דבר. והנה ראיתי תוכן השאלה באריכות המענה שהאריך מעל' למאד בכל הסבות ומאורעות, גם הבדיקות אשר היו לה במי רגלים ובשפתי כותלי בית הרחם מבחוץ, וכל זה אך למותר, שהרי לא עלתה לה שום בדיקה, מאחר שמצאה על המוך שהכניסתו בפנים. הן אמת שאותה הבדיקה של המוך לא היתה יפה, שראוי הי' לה לעשות כמ"ש רבינו הגדול אחמו"ר זצללה"ה נ"ע בתשובה שנדפסה בפתח השער שלפני ספרו⁴. מכל מקום בין כך ובין כך על כל פנים אין לה הוכחה ברורה דלאו מן המקור, ומכל שכן שאין סימן המי רגלים מועיל מאחר שנמצא על העד, כמ"ש רמ"א (סוס"י קצ"א) שיש להחמיר כמהר"ם שבמרדכי והגהות מיימוניות⁵, דלא כר"ן בתשו' סי' מ"ט.

אבל באמת כשהתרתי לא התרתי מחמת המי רגלים, ולכן לא התרתי הטיפין הגדולים כעדשה שמצאה על המטלית, רק הטפין הקטנים והקרטין מקובלני מפי רבינו הגדול אחמו"ר נ"ע וזי"ע שראיתי כמה פעמים שהתיר עכ"פ אם הי' דיהה ביותר⁶, ואמר שבאין מן הצדדים כמ"ש בתשו' עבודת הגרשוני סי' כ"ב⁷, ואף שהחכם צבי בתשובת סי' ע"ג השיג עליו, כבר בא אחריו בס' סדרי טהרה סוס"י ק"צ⁸ וקיים את דבריו, עיי"ש הטעם, משום דאף לפי דעת החכם צבי מידי ספיקא לא נפקא, וכיון דאין אנו בקיאים במראות הדמים הוה ספק ספיקא, והאריך להוכיח דבכה"ג מקרי ספק ספיקא. ויותר יש לומר לפי מ"ש רבינו אחמו"ר ז"ל בסי' קפ"ח סק"ב בהא דאין אנו בקיאים, דאע"פ שנראה לעין כל שדיהה הרבה גזרת חכמים או הגאונים הוא כו'. והנה על פי הרוב נראה לעין כל שהוא דיהה הרבה, ובודאי גם אותן שהתרתי ראיתים שהיו דיהה הרבה, ולא הוי אלא ספק דרבנן מגזרת חכמים או הגאונים, ואזלינן לקולא. ומה גם שיש יותר לתלות בדוחק הצדדים מבמקור שאינו נוגע שם, שאינו מכניסו בעומק כל כך, שאף הבדיקה עד מקום שהשמש דש היא בדיקה קשה לנשים כמ"ש הב"י סי' קצ"ו⁹. וגדולה מזו כתב בהגהת שערי דורא¹⁰ ובתשובת אמונת שמואל סי' א', ברואה מחמת תשמיש שבדקה בשפופרת ולא נמצא כלום דטהורה לבעלה, אף אם תראה אחר כך מחמת תשמיש, משום דכיון דחזינן שעל ידי מגע ודוחק בא הדם, יותר יש לתלות בדוחק הצדדים מבמקור, והובאו דבריו בשו"ע של רבינו הגאון אחמו"ר ז"ל סי' קפ"ז סקי"ג, וכתב שכן דעת הב"ח¹¹ והט"ז¹². ואף דרבנו אחמו"ר ז"ל (שם) לא סמך עליו למעשה באיסור כרת לטהרה לבעלה בלי ספירת ז' נקיים וטבילה, אלא שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש, דוסתות דרבנן. מכל מקום היינו דוקא ברואה מחמת תשמיש, שגם מן המקור בא על ידי מגע ודוחק האבר סמוך למקור, אפילו לפי דעת בעל הסמ"ע שבמשאת בנימין סי' מ"ט¹³ דבאורך תליא מילתא, וכל שכן לפי דעת המשאת בנימין¹⁴, וכן דעת הב"י¹⁵, דבעובי נמי תליא מילתא, משא"כ בבדיקת העד שאינה מכניסתו בעומק כל כך ודאי תלינן בדוחק הצדדים לכולי עלמא.

איברא דמתוך דברי מהרא"י ובפסקים סי' מ"ז נראה לכאורה דלא סבירא ליה לחלק בהכי, שהרי הביא ראי' לבדיקת העד מרואה מחמת תשמיש עיי"ש, ואע"ג דאיהו נמי סבירא ליה שאינה מכניסתו להעד בעומק כל כך כמבואר מדבריו בסי' ע"ח. אך יש לומר דלא כתב כן אלא לדחות סברת השואל, דאין סברא לומר תמיד לעולם הרגשת עד הוא, אבל מהא דיש לתלות בדוחק הצדדים בהא לא אסיק אדעתי' התם אלא לתלות במכה, ומהא דלא אסיק אדעתי' לתלות בדוחק הצדדים אין ראי' דלא סבירא ליה סברא זו, דדלמא אותן כתמים ושערות אינן רגילות לבוא מדוחק הצדדים, וכמה פעמים מצינו שהאחרונים המציאו דין חדש מאי דלא איתמר בדברי הראשונים. ואפילו אי לא סבירא ליה הכי, מכל מקום יש לסמוך על הגהות שערי דורא בכה"ג במראה דיהה עכ"פ. ועוד דמהרא"י לטעמי' דלא סבירא ליה האי סברא דרגלים לדבר מדלא הרגישה ממש כו', כמ"ש רבינו הגאון אחמו"ר נ"ע בסי' קפ"ז סקל"ג, אבל דעת השו"ע ביאר התם דסבירא ליה האי טעמא, הוא הדין נמי דיש לתלות בכה"ג בדוחק הצדדים.

והא דבעינן התם שמוצאת בצד אחד תמיד, אפשר דהיינו משום דאותן כתמים אינן רגילות לבא מן הצדדים אלא מן המכה כמש"ל, אבל הטפין קטנים והקרטין שרגילות לבא מדוחק הצדדים, הרי בכל צד שתדחוק תמצא. ובפרט בנידון דידן שהיו לה שומות, ואף אחר שנתרפאו נשתיירו בקעים היוצאים מהם דם לפעמים¹⁶. ואף שלפעמים שאין יוצא מהם דם, מכל מקום הרי אף במכה שאין יודעים אם מוציאה דם תולין לפ"ד הש"ע סעי' ז' אם מוצאת בצד אחד. וקרוב הדבר שאם היתה האשה מדקדקת בבדיקתה היתה מוצאת באותה צד של השומות. גם שמעתי מרופא מומחה שיכול להיות דם קרוש ישן נושן מונח באותו מקום מימים ימימה, שאין האשה מכבדת את הבית להיות מנוקה מכל וכל, ובפרט החורין וסדקין וחדרים עקומים. גם יש נשים שדוחקין את העד עד שמסרטת בשרה מבפנים ומוציא דם או לכלוך אדום. מכל הלין טעמי התרתי הטפין קטנים הנבלעים בבגד וכעין טפי זבוב והקרטין הקטנים, ובפרט שראיתי מעשה רב.

אבל מה שכתב מעל' לתלות בכאב שבבטנה ובצדי', לא ידענא מאי אידן בי', שהרי ידוע שרבינו הגדול אחמו"ר ז"ל נ"ע בסי' קפ"ז ס"ק ל"ד החמיר בזה שלא לסמוך ע"ד הט"ז בסוס"י קצ"א¹⁷ בכאב כזה, כי שמא הכאב הוא מחמת המקור, והדם גורם לכאב ולא הכאב גורם לדם, או שמא הכאב גורם לדם המקור לבא מחמתו, מאי נעני אנן אבתרי', הא בתר רישא גופא גריר. ואם כן כיון שמעל' כתב שבהיות מוצאת טפת דם ממש ושבשעה שמוצאת הדם הוקל הכאב, ואם כן נראה שהדם בא מן הכאב. וגם העדים שבדקה בהם ששלח מעל' אלי ראיתי שנים מהם שאין המראה דיהה כל כך (ובשנים לא מצאתי שום מראה אדמומית, ובשנים הי' המראה דיהה מאד). וגם הדם אינו כמו טפה קטנה, ויש בו סמיכות קצת, שנראה קצת שלא בא מן הצדדים אלא מן הכאב כמ"ש מעל', וכיון שהכאב למעלה בבטנה כמדומה לי שלא יועיל אפילו בדיקת המוך באיזה אופן שתבדוק, שבודאי גם המוך לא יהי' נקי, מאחר שהכאב הוא למעלה, וכמעט שמרגשת שמשם הדם יוצא. ובפרט שכתב מעל' באשה זו שדם וסתה עצור אצלה קצת, אם כן יש לחוש יותר שיוצא טפין טפין מדם הוסת.

אך לפי שגדול השלום, כמ"ש מעל' שבעלה רוצה לגרשה, והוא שעת הדחק הגדול שאי אפשר לה ליטהר זה זמן רב, אומר אני באימה וביראה שדבר זה צריך לשאול לרופאים באיזה מקום הוא הכאב, שיש להם סימנים אם הוא כאב הכליות וכה"ג, ויש להדם מקום לצאת לבית החיצון דרך לול העלי', וכמ"ש הרמב"ם פ"ה¹⁸ שדם הבא מן העלי' הוא דם מכה שבכבד ובכוליא כו'. וכיון שהכאב הזה מצער אותה יותר, ובענין אחר ממה שהמקור מצער אותה בשעת וסתה, לא מקרי הרגשת המקור, שהרגשת הכאב משונה הוא, עיין מהרי"ו סי' כ"ה, ואם כן דמי לאשה הרואה מכה ומרגשת שהדם יוצא ממנה, דלא חיישינן שמא בא גם מן המקור¹⁹. ובפרט שהיא רואה דם מן המקור בשעת וסתה, אלא שאין לה וסת קבוע, ולא שייך לומר דאם לא כן לא תטמא לעולם לכולי עלמא²⁰. ואעפ"י שהכאב הוא למעלה בבטנה והוא סמוך למעין המקור, שיש לחוש שמא הכאב גורם לדם המקור שיבא מחמתו, ואפשר דהיינו טעמא דמהר"ם שבמרדכי והגהות מיימוניות ורמ"א בסי' קצ"א, דלא סבירא להו כמ"ש הר"ן בתשו' סי' מ"ט לטהר בנמצא במי רגלים בתוך הספל ועל שפת הספל, אלא דחיישינן מכל מקום דלמא בתר דתמו מיא בא הדם גם מן המקור, ולא תקשי עליו גם כן מ"ש מהרי"ו סי' כ"ה, דהא ממקום מי רגלים ודאי ומן המקור ספק, ואין ספק מוציא ודאי, והיינו טעמא משום דהמעיין ומקוה השתן קרוב וסמוך למעין המקור, ואפשר שזה גורם לזה, כדאשכחן בפ"ג דברכות²¹, ונראה בחוש שכדוחק את עצמו לגדולים מוצא עצמו בקטנים, ותנן נמי ספ"ח דמקוואות בעל קרי שטבל ולא הטיל מים לכשיטיל מים טמא, שצחצוחי הקרי יוצאים עם המי רגלים, ואע"פ שבבירור שני נקבים מובדלים הם, כדתניא בפ"ד דבכורות (ד' מ"ד ע"ב). וכן אומרות הנשים שזיבת דם וסת גורם להתעוררות מעין של מי רגלים לצאת, וכן ראיתי בס' הרפואות שהרגשת השתן גורם לדם המקור שיבא מחמתו, מכל מקום אין זה ענין למצטערת. ומשום הכי נמי גם מהרי"ו²² לא הקיל אלא במצטערת, ומהרי"ל²³ שהחמיר הא כתב טעמו בצדו דאם לא כן לא תטמא לעולם, ובנידון דידן לא שייך זה. ומדברי כולם נלמוד דבמצטערת לא חיישינן שיבא דם המקור מחמת הכאב.

אך לפי זה צריך עיון מש"ש מהרי"ל דאין כאן מכה מבוררת. והן אמת שרבינו הגדול אחמו"ר ז"ל בספרו סי' קפ"ז ס"ק ל"ד כתב דהיינו טעמא דמהרי"ל משום דסבירא ליה כר"ח²⁴ דחיישינן דלא הדור מי רגלים למקור ואייתי דם, וכן נראה מלשונו סי' קצ"א סק"י. אבל מה אעשה שלא בינת אדם לי להבין זה, שהרי מהרי"ל לא הביא אלא דעת מהר"ם דחיישינן דלמא בתר דתמו מיא אתי דם כי אורחי' (גם מהרי"ו סי' כ"ה כתב דלא חיישינן דלמא הדור מי רגלים למקור אלא במצטערת קודם הטלת מי רגלים. וביותר מ"ש בסי' קצ"א צע"ג, שמהרי"ו כתב דלהאי טעמא לא מהני בדיקה כלל, דהיינו טעמא דר"ח אור זרוע שהחמיר עיי"ש היטב. אלא שיש לומר בזה דמהרי"ו לטעמי' דסבירא ליה דבדיקה מעלייתא היא, משא"כ לדעת מהרי"ל יש לומר נמי דהדור מי רגלים למקור, וצ"ע). וחוששני דלמא סבירא ליה למהרי"ל כמ"ש לדעת מהר"ם דחיישינן שמא בא דם מן המקור מחמת מי רגלים, דגם כאב זה לא מעלה ולא מוריד. ומכל מקום יש לומר, דדוקא בענין שיש לומר דאם לא כן לא תטמא לעולם החמיר בכה"ג לחוש לדם המקור שיבא מחמתו, אבל במקום דלא שייך האי טעמא לא חיישינן כלל בכאב.

ובענין אם יש לסמוך על דברי הרופאים בכה"ג, הלא ידוע כי רבו הפוסקים המפרשים מ"ש בפ"ג דנדה דכ"ב ע"ב באשה שהיתה מפלת כמין קליפות ושערות ושאלו לרופאים כו' ומסיק בגמ' תטיל למים כו', דלא לבחון דברי הרופאים באו, דודאי סמכינן ארופאים בכי האי גוונא. וכדבריהם נלפע"ד עיקר, שהרי הרשב"א בתורת הבית ארוך²⁵ לא העתיק כלל מאי דמסיק בגמ' תטיל למים כו', מכלל דסבירא ליה דהא דמסיק בגמ' תטיל למים כו' קאי אכל הנשים דעלמא, דהרופאים לא אמרו אלא אשה זו כו' (והיינו משום דלא נימוחו, או משום שצורתן גם כן מוכחת עליהן וכדלקמן), ואין ללמוד מזה לכל הנשים, שלפעמים דרך מקרה מפלת דברים יבשים מן המקור, ולכן אמרו חכמים להורות הדין בכל הנשים תטיל למים כו', ולא כיוונו להורות כלל באשה זו שאמרו בה הרופאים. ולא עוד אלא שהוסיפו על השמועה והתירו אפילו במפלת כמין עפר ויבחושית, ואף שהרופאים לא אמרו אלא שומא ומכה, וכפרש"י דדרך שומא לגדל בה שער ודרך מכה להוציא קליפות גלדי מכה, מכל מקום שמעו חכמים והוסיפו לקח, דלאו דוקא בשני המעשים האלו אמרי' דברים הוא אלא אפילו בכל כיוצא בזה. וכן משמע להדיא מלשון הגמ' (נדה שם), דפריך ומי איכא כה"ג ומשני אין והתניא כו', משמע להדיא דמשני המעשים האלה למד לכל כה"ג.

ואפילו לדעת הרז"ה²⁶ והרא"ש²⁷ דמטהרין בכל דם יבש שלא נימוח, היינו נמי משום דסבירא להו דדם יבש נמי בכלל כה"ג הוא, וכמבואר בדבריהם להדיא דא ודא אחת היא כו' הלא המפלת כמין עפר כו', פירוש דכמו שלמדו חכמים במפלת כמין עפר משומא ומכה, הוא הדין נמי שיש לומר שלמדו דם יבש. ובהא פליגי, דהראב"ד²⁸ והרשב"א²⁹ סבירא להו דטעמן של הרופאים הוא משום שצורתן גם כן מוכחת עליהן, ולא למדו חכמים אלא לכל כה"ג שיש לומר צורתן מוכחת עליהן, אבל הרז"ה והרא"ש סבירא להו דטעמן של הרופאים הוא רק משום שלא נימוח, ואם כן כל דם יבש נמי. וכל זה הוא דלא כמו שעלה על דעת הכרתי ופלתי³⁰ והסדרי טהרה³¹ עיי"ש.

ומשום הכי נמי כתב מהרי"ק ש' קנ"ט בפשיטות, דמסוגיא זו מוכח דסמכינן ארופאים אפילו באיסור כרת, מבלי זכר המחלוקת שבין הראב"ד והרשב"א ובין הרז"ה והרא"ש, משמע דכו"ע מודו בהא, דבעיקר סמיכת חכמים היתה בשביל מאמר הרופאים. אלא שכתב דיש לדחות שלא ללמוד מסוגיא זו לענינים אחרים, דשאני הכא שיש ידים מוכיחות שאין דרך אשה לראות דם נדה בכה"ג. ומכל מקום בנידון דידן נמי יש לומר דאין דרך אשה לראות בבדיקתה כה"ג, ובפרט לראות תמיד שלא תוכל לטהר, ובפרט שלא הרגישה מן המקור כלום. ולא דמי להמפלת כמין קליפות כו' שבסוגיא זו במשנה דר"פ המפלת, דיש לומר שהפילה גם כן מן המקור, אלא שהי' דם מכה או ברי' בפני עצמה, אבל בנידון דידן יש לתלות במן הצדדים. ובפרט שהצער משונה מצער הרגשת המקור כמו שנתבאר לעיל בשם מהרי"ו, ואם כן יש ידים מוכיחות שבא מן הצדדים.

מכל מ"ש נלפענ"ד לסמוך על הרופאים בכה"ג, ואם יאמרו שהוא מן הכליות יש לטהרה. אך וכי בשביל שאנו מדמים כו', לכן אם יסכימו עוד שני בעלי הוראה המפורסמים מוטב, ואם לאו יהיו דברי בטלין.

ואמנם אם הי' אפשר להמציא אצל הרופאים שיבררו ע"י בדיקה מבחוץ באיזה כלי אומנות שלהם הייתי מורה ובא בפשיטות להתיר, אבל בבדיקות הנמצאות אצלנו ואפילו החמורה שבחמורות הנזכרת בדרז"ל שהיא בדיקת השפופרת קשה להבחין בה דם המקור או דם העלי', אף שהמכחול נכנס לפנים מן הלול, שהרי הוא כמדת האבר והאבר נכנס לפנים מן הלול כמ"ש הרמב"ם פ"ה, מכל מקום אינו אלא להבחין בין דם המקור ובין דם הצדדין, אבל לא בין המקור לעלי' שהוא בעומק הרבה. ובפרט שלא בכל פעם היא רואה אלא לפרקים, וצריך להשהות שם עד שיהי' הכאב ויקל ממנה ותמצא הדם בצד העלי', וכולי האי ואולי לא תמצא דם כלל בעת ההיא, או שתמצא בראש המוך. ואפילו תמצא בצדו הרי הוא סמוך לראשו, ולא תבחין כלל בין ראשו לצדדיו.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org