החיצוניו' כו'. וז"ע החלישות שבהאור דלהיות שהגילוי הוא בבחי' מיעוט ה"ה בבחי' התפשטות והתלבשות וכה"ג הכל כפי בחי' המיעוט כו', משא"כ באו"מ הגם שהוא בבחי' מיעוט ה"ז בבחי' התוקף ממש כמו בבחי' ריבוי האור כו'.
קיצור. וזהו דבאצי' הגם שמתמעט האור ממדרי' למדרי' מ"מ יכול להיות בזה התרחבות, משא"כ מאצי' לבי"ע, והענין הוא משום דבמיעוט יש בו בהעלם בחי' הריבוי, וכמו בחיצוניות השכל הנשפע להמקבל יש בחי' הפנימיות וכן גם במדות יש בהם בחי' המוחין גם כשנעשית מדה מורגשת, וזהו החיות של המדה, ובגדלות המדות יש גילוי המוחין, הרי שאין זה התחלקות באמת גם באו"פ וכ"ש באו"מ, דבאו"פ המיעוט הוא בחי' חלישות האור עכ"פ, ולכן בכל עניניו הוא כפי בחי' המיעוט, ובהאו"מ המיעוט הוא בתוקף כמו הריבוי.
פב) ויובן זה מענין התמימות דידוע דעיקר ענין התמימות הוא בנקודת הרצון שבעצם הנפש שלמע' מטו"ד כו', דבד"כ ענין התמימות הוא בהעצמי דוקא לא בההתפשטות, דענין התמימות היינו שהוא תמים ושלם (גאנץ) ואינו מתנענע אנה ואנה שזהו בהעצמי דוקא, כי ההתפשטות היא בבחי' תנועה ובבחי' התחלקות לפי שבהתפשטות יש פנים לכאן ופנים לכאן, אבל בהעצמי אין בו התחלקות כו', וזהו שענין התמימו' שהוא תמימות ושלימות בכל דבר הוא בהעצמי דוקא כו'. וכמו"כ בחי' הביטול שבתמימות (דזה שהתמימות הוא שהוא שלם ותמים בכל דבר ואינו מתנענע כו', זהו מצד הביטול וההנחה שבו כו') הוא בעצם נקודת הרצון שלמע' מטו"ד כו'. וז"ע מ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך וארז"ל פסחים דקי"ג ע"ב מנין שאין שואלים בכלדיים שנא' תמים תהי' כו' ופרש"י תמים תהי' להיות בוטח בכל קורות ונולדות הבאות לך, והיינו שלא ילך בתחבולות והתחכמות יתירה כ"א לבטוח בה', ובזה יש ב' אופני' הא' שיעשה כלי לברכת ה' וכמו וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה שצריך לעשות כלי, אבל לא יחשוב את הכלי
לעיקר ולא יניח מוחו ולבו בזה, ומכ"ש שלא יתנהג בזה בהתחכמות יתירה שז"ע מותרי מוחין כו', כ"א לבטוח בה' דברכת ה' היא תעשיר והוא הנותן לך כח כו', וכמ"ש בלק"ת ד"ה כי תצא דרוה"ב בענין וגלחה את ראשה כו'. וממילא לא יהי' לו מניעה ועיכוב מזה בתורה ותפלה כו', שהרי גם בעלי עסקים מחוייבים בלימוד התורה עכ"פ פרק א' שחרית ופרק א' ערבית ובתפלה בזמנה כו', וכאשר בוטח בה' דהוא הנותן לך כח כו' לא יהי' לו שום מניעה ועיכוב כו'. וזהו בבחי' ביטול והנחת עצמותו למעלה מטו"ד, כי השכל הגשמי מחייב באופן אחר, והיינו לחשוב שזהו מקור פרנסתו ושצריך לעסוק בזה במוחו ולבו כו', ולפעמים יש בזה נסיונות כאשר נראה לו ע"פ השכל שבהכרח לעשות כך וכך גם בדרך תחבולה והתחכמות כו', והוא מונע א"ע מזה מפני הבטחון שה' הוא המפרנס כו', וכן לפעמים דוקא בעת זמן התפלה או בזמן הקבוע לעסק התורה אז מזדמן איזה התעסקות בעסק, דלהניח זה ולא יביט על שום דבר ה"ז נסיון כו', רק כשבוטח בה' יכול הוא לעמוד בנסיון כו'. ואופן הב' הוא שיש ענינים שאינו צריך
להיות עשיית כלי ג"כ (או שהכלי היא לפ"ע כפי הצורך לו בההשפעה או בהישועה מלמעלה כו' ועמ"ש בהקדמת ד"ח). והענין הוא דכתיב טוב לחסות בה' מבטוח באדם ומשמע מזה שטוב ג"כ לבטוח באדם רק שיותר טוב
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור