ועם כל זה, אף שאינה עבודה, מגיע לו שכר – טלית דמתני' – על זה. וכמאמרם בחגיגה שם שגם השונה פרקו ק' פעמים נקרא צדיק גמור. ואמרו (מכות כג' ע"ב) ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר כו', ר"ח בן עקשיא אומר רצה כו', וכמ"ש מפרשי המשנה שם.
והמעוררו מדריכו או מוכיחו טוען ג"כ כולה שלי, כי אומר, אשר לולא ההדרכה הנכונה או הוכחה בעתה, בטח לא הי' עוסק כי אם בצרכי גופו, כי גם אם הוא מתמיד בלימודו בטבעו, אעפ"כ אוהב את גופו יותר בטבעו, וכיו"ב בקיום מצות בסור מרע ועשה טוב. ואמרז"ל (ברכות ח' ע"א) לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה, אף שהי' שלמה גדול העולם (סנהדרין כא' ע"א. ועייג"כ שבת נו' ע"ב).
והפסק הוא זה ישבע כו' וזה ישבע כו' ויחלוקו.
והוא, כי ענין השבועה כפשוטו הוא, אשר במקום שיש חשש שאומר שקר, ואינו נרתע מהאיסור אשר בזה, הרי עי"ז אשר יטילו עליו שבועה, יודה על האמת, ולא יהא נשבע לשקר, כי שבועה חמורה היא, וכמ"ש חז"ל בשבועות (לט' ע"א ושם) באריכות. ונמצא אשר ע"י השבועה נתעוררו אצלו יראת שמים ויראת חטא, ובמילא ניצול גם מעון הקל. ולכן אמרז"ל (נדרים ח' ע"א) שנשבעין לקיים את המצוה, ופי' בשו"ע (יו"ד סי' ר"ג ס"ו) "אם ירא שיתקפהו יצרו ויעבור על איזה מצוה ממל"ת, או יתרשל מקיום מ"ע, מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו". כי ע"י השבועה מתעוררים כוחות יותר פנימיים באדם – החשוב כעולם מלא (סנהדרין לז' ע"א) – כמו שמצינו (שבועות לט' ע"א) שנזדעזע העולם כולו בשעה שנאמר לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא.
וגם כאן בדין המשנה, הבירור הוא ע"י שנשבעין, כי, כדי לדעת אם פעלה ההדרכה או התוכחה שיעשה המצוה, הוא ע"י בחינה, אם היתה התוכחה באופן הנרצה, היינו שבאה מקרב נפשו פנימה של המוכיח, ולא מחמת שנאה – וכרמז סמוכין דקרא (ויקרא יט' יז'-יח') לא תשנא גו' הוכח תוכיח גו' ואהבת לרעך – וגם שלא הוכיחו לראשונה ברבים (ערכין טז' ע"ב), ובתוכחתו אין
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור