הרי דוגמתם נמצא ג"כ בחיים הרוחניים של כאו"א. ובפרט הוא תומ"צ שמקיים ושכרן וכמשית"ל.
ומשנתינו עוסקת בדין שנים שאוחזין בענין אחד של תורה או מצוה, היינו שיש מקום לומר שנעשה ע"י השתתפות שניהם יחדיו, אבל כ"א טוען ששייך רק לו בלבד. ובאיזה ענין מצוי' ביותר מחלוקת זו בטלית, היינו ענין של תומ"צ שתפקידו בחיים הרוחניים של האדם, כתפקיד הלבוש בחיים הגשמיים של האדם.
דהנה, כל הצטרכות ההכרחים לאדם נחלקים בכלל לשני סוגים: מזונות ולבושים. וכבקשת יעקב ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (ברא' כח' כ'), ונאמר (דברים י' יח') ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, ופי' הרמב"ן שם "והם כל צרכי האדם".
והנה כמו שהוא באדם בחייו הגשמיים שזקוק הוא למזון ולבוש, כן הוא ג"כ בחייו הרוחניים [תענית כב: לנפש חי', נשמה שנתתי בך החי'. אבל שם לענין דאסור להתענות], זקוק הוא למזון ולבוש רוחניים, כדי שיבוא לשלמות ויעלה מעלה מעלה, ע"ד משארז"ל (סוף ברכות) ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז כו'.
וענין מזון ולבוש בחיים הרוחניים יובן ע"ד ענינם בחיים הגשמיים. דהנה המזונות נותנים חיות וכח לאדם, ע"י שאוכל או שותה ונהפך המאכל ומשקה בקרבו להיות דם ובשר כבשרו ונעשה עמו דבר אחד. משא"כ הלבוש שהוא רק מקיף את גוף האדם ומגין עליו מקור וחום, אבל דבר הוא בפ"ע ואינו מתאחד עם האדם.
וככל הדברים האלה הוא חילוק העיקרי בין תומ"צ. דת"ת ענינו הוא להבין ולהשיג הסוגיא שלומד עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדיםא. וזהו שנא' על התורה (תילים מ' ט') ותורתך בתוך מעי, ונמשלה למים יין חלב (ישעי' נה. תענית ז.), לחם (שבת קכ. ושם גם לשמלה, והוא משום שת"ת הוא מצוה, ושלימות קיומה הוא לימודה מפני שכך צוה המלך, ולא מפני שהשכל שבזה ערב לו, כדלקמן). בשר (עירובין כא: ב"ב כב.). משא"כ במצות שאין שייך כל זה, ולא עוד אלא ששלימות קיומם הוא מפני שהוא גזירת מלך, ולא מפני שטעם המצוה ישר בעיניו. וכנרמז במשנה (ברכות ב' ב') יקבל עליו עמ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ. ועיין יד מלכים ספ"ח לענין ז"מ ב"נ בזה. [ובמדרש (יל"ש רפ"ו) משל למלך ב"ו שנכנס למדינה א"ל עבדיו גזור
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור