לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה ה"ז עוסק בה לשמה. ושם ה"ג: וכיצד היא האהבה הראוי' הוא שיאהב את ד' אהבה גדולה יתרה עזה מאד כו' כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך כו', ועיי"ש ג"כ ה"ו. וא"כ ע"י שיבררו מי מהשנים שאוחזין בטלית עבודתו מאהבה כזו, יִוָדַע ג"כ הטלית למי. ובאמת, הרי גם באופן עשית מצוה ניכר אם העשי' הוא מאהבה, שאז מהדר בעשיתה לכל דקדוקי' ופרטי', וגם בהידור מצוה, או אם עושה רק לקבל שכר או מיראת העונש, שניכר בעשיתו שהוא רק כפורע חובו.
– ועכ"פ סרה הקושיא דה"מ לשנוי דליתי' קמן דנשילי'. ולהעיר מתוד"ה וכי (כתו' כה.) וד"ה ואי (ב"ק נז:).
ומשני ל"צ דנקט מתרווייהו (היינו ששניהם הוא מעל שמים, כי עבודתם הוא לשמה הנ"ל. ובכ"ז חילוק ביניהם כי נקט) מחד מדעתי' ומחד בע"כ – כי, בעבודה לשמה, מאהבה, ב' אופנים יש בזה, ע"ד החילוק שבין חסיד וגבור הכובש את יצרו, כמש"כ הרמב"ם בח"פ פ"ו שהחסיד הוא שיעשה הטובות והוא מתאוה ונכסף אליהם, משא"כ הכובש אי"צ שנלחם ביצרו וכובש תאותו. וגם בעבודה מאהבה כן הוא. כי הדרגות יש בזה, וכמ"ש ביד שם ה"ו אינו אוהב הק' אלא בדעת שידעהו וע"פ הדעת תהי' האהבה. וביסוה"ת פ"ב ה"ב כתב והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו כו' מיד הוא אוהב כו'. ומובן דלפי אופן ההתבוננות תהי' האהבה. ועיי"ש ג"כ פ"ד הי"ב. וא"כ בתחלה באה ההתבוננות בשכלו, עד שיחליט במוחו שאך להק' ראוי לאהוב וכו'. וכיון שהמוח שליט על הלב בטבעו, הרי אף שעדיין אין אהבת ד' בהתגלות לבו, הרי המוח שליט עליו ועבודה מאהבה היא, כי סיבת העבודה היא האהבה לד' שנולדה במוחו עכ"פי. אלא שבכ"ז ענין של בע"כ יש כאן (הן מצד לב העושה – נותן הזוזי – הן בעלי' המצוה ושכרה מעל שמים, כיון שאין האהבה בהתגלות לבו). ובפרט בערך מדרי' השני', שההתבוננות פעלה שגם לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו, שנתינת וקבלת זוזים אלו הוא לדעתי' לגמרי. אבל כיון שגם בראשון קיום המצוה הוא לשמה, ועולה מעל שמים על כן – לא ידענא (ע"י נקיטת הזוז) מי הוא מדעתי' ומי הוא בע"כ. וא"א לברר כ"א ע"י דרמו רבנן שבועה עלי', כי ע"י השבועה מגיע בנפש בפנימיות יותר גם מעבודה הנ"ל. וכרמז העלי'
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור