ושני' ואינו חוטא שוב אינו חוטא. ועייג"כ ביד הל' דעות א' ז' וכיצד ירגיל אדם עצמו בדיעות אלו עד שיקבעו בו יעשה וישנה וישלש . . ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהי' בהם טורח עליו ויקבעו הדיעות בנפשו. ועיי"ש פ"ב ה"ב.
וכמו"כ הוא ג"כ בשכר התומ"צ דיש בו ב' בחי': בדוגמת מזון ובדוגמת לבוש. דיש בשכר התומ"צ אשר אדם המקיים תומ"צ משיגו ומבינו, אבל אין זה אלא חלק קטן ביותר, והעיקר והקרן א"א להשיגם אלא לעוה"ב, וכמארז"ל (פאה א' א') א"ד שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז כו' כיבוד או"א כו' ות"ת כנגד כולם, משא"כ רוב המצות, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אבל בכ"ז גם בעוה"ז מצוה מגנא (סוטה כא.) – אף שהוא מקיף עליו, כי אינו בהבנה איך עשית איזו מצוה יגין עליו מעבירה – וכדוגמת לבוש המגין על האדם.
והנה בחלק הנמשל למזון אי מצוי' כ"כ מחלוקת דאחד יאמר כולה שלי וז"א כ"ש, דההתאחדות עם השכל שהשכיל או קנין המדה טובה בנפש, הוא באדם עושה המצוה בפועל, כמובן. וכן בא"ד שאוכל פירותיהן בעוה"ז, שפי' הטעם (קדושין מ. ובפיה"מ פאה א' א') מפני שהוא טוב לבריות ונהג מנהג הטוב בין בנ"א, ה"ז שייך לזה שהנהיג המנהג, כי השני שחנכו הוכיחו או הכריחו לעשות פעולה זו, הרי השני בעצמו לא נהג מנהג זה שינהגו אחרים כמנהגו – כל' פיה"מ, ובמילא אין שייך כ"כ לקראנו טוב לבריות. אבל בנוגע לחלק הנמשל ללבוש, שאינו מתאחד עם האדם ורק מגין עליו ומקיפו, וכן בשכר המצות שהם בין אדם למקום בזה הוא העובדא דשנים אוחזין בטלית.
וטענותיהם הם ז"א א"מ וז"א א"מ, דהנה האדם יהי' מי שיהי', אף אם יהא מתמיד בלמודו בטבעו, ורך כקנה במדותיו מתולדתו, הרי (איוב יא' יב') עיר פרא אדם יולד, ורק רבו מביאו לחיי עוה"ב (ב"מ לג.), או מי שמדריכו ללכת בדרך טובים. וגם אחרי גדלו במע"ט, הרי אמרו (אבות ד' יד') הוי גולה למק"ת כו' שחבריך יקיימוה בידך ואל בינתך אל תשען. וביד הל' דעות (ו' א') דרך בריתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו כו'. וכמו שהוא בכל אדם בדרך כלל, שעוד אחד אוחז בטלית, שזהו ל' שנים א"ב, ל' ודאי שכן הוא, הנה גם בפרט לפעמים תכופות עושה האדם מצוה או לומד תורה ע"י התעוררות הבאה מאחר. ואז ב' א"ב. וטענת השני היא ג"כ כ"ש, וביתר שאת לגבי המחנכו בנעוריו, כיון שתוכחתו סיבה קרובה לפועל ההוא.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור