ג"כ ה"ו. וא"כ, ע"י שנראה מי מהשנים שאוחזין בטלית, עבודתו מאהבה כזו, יִוָדַע ג"כ הטלית למי.
– ובאמת, הרי גם באופן עשית המצוה, ניכר אם עושה מאהבה, שאז מהדר בעשיתה לכל דקדוקי' ופרטי', וגם בהידור מצוה, משא"כ בעשי' לקבל שכר, או מיראת העונש, שעשיתו כפורע חוב בלבד –
– וע"פ הנ"ל מובן ג"כ הא דשואל גם כאן בפשיטות וליחזי זוזי ממאן נקט, אף שאינו דומה לסוגיא דקדושין (עג' ע"ב). וכמו שעמדו על זה ברש"י, תוס', וכו'. ועיין במאה שערים הנדפס בשס"ח דוילנא. ויש להעיר מתוד"ה וכי (כתובות כה' ע"א) ותוד"ה ואי (ב"ק נז' ע"ב) –
ומשני לא צריכא דנקט מתרווייהו – (היינו שעשית שניהם הוא מעל שמים, כי שניהם עושים לשמה, ובכ"ז חילוק יש ביניהם, כי נקט) – מחד מדעתי' ומחד בע"כ.
כי, בעבודה לשמה מאהבה, ב' אופנים כוללים יש בזה, וע"ד החילוק שבין חסיד וגבור הכובש את יצרו, שביאר הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ו, שהחסיד הוא שיעשה הטובות והוא מתאוה ונכסף אליהם, משא"כ הכובש את יצרו שנלחם ביצרו וכובש תאותו.
וגם בעבודה מאהבה יש הדרָגות עד"ז, ועפמ"ש ביד שם ה"ו: אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, וע"פ הדעת תהי' האהבה. ובהל' יסוה"ת פ"ב ה"ב כ': והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו . . מיד הוא אוהב. ועיי"ש ג"כ פ"ד הי"ב. וא"כ הרי בתחלה באה ההתבוננות בשכלו, עד שיחליט במוחו, שאך להקב"ה ראוי לאהוב. וכיון שהמוח שליט על הלב בטבעו, הרי אף שעדיין אין אהבת ד' בהתגלות לבו, הנה המוח שליט על הלב, ולעבודה מאהבה נחשבת, כי סיבת העבודה היא האהבה לד' שנולדה במוחו, עכ"פ.
אבל בכ"ז ענין של בע"כ יש כאן, הן מצד לב העושה – נותן הזוזי, הן מצד עלית המצוה ושכרה מעל שמים, כיון שאין האהבה בהתגלות לבו. ובפרט בערך מדריגה השני', שההתבוננות פועלת שגם לבו בוער כרשפי אש, וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו – שנתינת וקבלת זוזים כאלו הוא לדעתי'
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור