הרי הגוף מצ"ע הוא כמת, ובטל לנפש המחי' אותו, ולכן כשהוא מתנהג כרצון נפשו המלובשת בו – הן ע"פ עצת היצ"ט שבנפשו, הן ע"פ עצת היצה"ר שבנפשו – אין הגוף עולה בחשבון בפ"ע. ולכן טענת הבינוני היא חצי' שלי, ולא שני שלישים שלי – כנגד יצ"ט והגוף – כי, עי"ז שהמוכיח הסיר, ע"י התוכחה שלו, התנגדות היצה"ר של הבינוני, עשה הגוף במילא כרצון היצ"ט של הבינוני, ולכן אין הגוף עולה בחשבון בפ"ע.
אבל ברשעים, שחלק היצ"ט שבנפשו לא היתה לו שליטה בגופו, חלק היצה"ר הסיתו לעבירה, אלא שבכ"ז עשה המצוה בפועל, ע"י כפי' או התעוררות הבאה מיצ"ט של נפש אדם אחר, אז בא הגוף בחשבון בפ"ע, כי הגוף כלא חשיב רק לגבי נפשו המלובשת בו, ולא לגבי נפש אדם אחר, כמובן.
ויש להביא דוגמא לזה מדיני התורה:
(ברכות כג' ע"א) לא שנו אלא בכלי שהוא כליין – דכליין קרוב להיות בטל אצלן, פירש"י – אבל בכלי שאינו כליין כו'. ועד"ז שם (כה' ע"ב).
(שבת צג' ע"ב) המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו.
(נגעים פי"ג מ"ט) מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו . . טמאין מיד. הי' לבוש בכליו . . טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס. –
ונבאר הטענות יותר קצת, ויתוסף עי"ז ביאור גם בסוג בינונים וצדיקים.
טענות המוכיח היא שכל הטלית שלו, הוא, כי רק ע"י תוכחתו נעשית המצוה, ואף שהפועל הי' ע"י גוף השני, הרי גוף זה בערך המוכיח הוא כגרזן ביד החוצב בו, כי לולא המוכיח לא הי' מתעורר לפעולה זו כלל, וכמו שאין שייך עונש על האנוס הגמור, כמו"כ אין מקום לקבלת שכר על אונס כזה, אף שהמצוה נעשית, וכבר ביאר הרמב"ם בארוכה (יד הל' תשובה פ"ה ובשמונה פרקים פ"ח) דשכר ועונש הם דוקא במקום דשייך בחירה,
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור