סימן ו

סימן ו

טומאת דם ולידה, בפרוזדור ובבית החיצון. חזקת הרגשה¹

עי' תוס' פ"ה דנדה (ד' מ"ב ע"ב) ד"ה שהוציא כו'², מבואר מדבריהם שהפרוזדור למעלה מבית החיצון, וכמ"ש מהרש"א שם ד"ה וכדרב אושעיא. ואתי שפיר נמי דהקשו³ ממתני' דפ"ב, ולא ממתני' דהכא, דקתני (ד' מ' רע"א) כל הנשים⁴ כו'.

(ולקושיית מהרש"א⁵ יש לומר דבית החיצון נמי בכלל פרוזדור⁶, וכמ"ש הרמב"ם פ"ה⁷ ובשעת גמר ביאה האבר נכנס לפרוזדור כו', והתם לעיל מינה⁸ כתב בית החיצון הוא מקום שיגיע אליו כו', ואם כן הא דקאמר חוץ לפרוזדור היינו נמי חוץ לבית החיצון. ואפשר דמשמע להו דיצא חוץ לבית החיצון נמי מעובדא דרבא (נדה ד' מ"ב ע"ב) דהולד צויץ⁹ כו', והיינו כמ"ש המגיד משנה¹⁰ משום דכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום¹¹ כו' (נדה ד' ל' ע"ב), וסבירא להו דלא נפתח הסתום עד צאתו חוץ לבית החיצון, דהיינו לאויר העולם שאמרו, אבל קודם צאתו מבית החיצון לא מקרי עדיין יצא לאויר העולם. והא דפריך ברפ"ח דיבמות (ד' ע"א ע"ב) ומי קא חיי¹², היינו משום דלא ידעינן שהוציא ראשו אלא משום דצויץ. ומשום הכי נמי קאמר ברפ"[ה] דנדה¹³ וכדרבא כו', דאם לא כן מנא ידעינן. והיינו דמשני (יבמות שם) הני מילי¹⁴ כו' אבל כו', ולא קאמר הכא במאי עסקינן¹⁵ כו' ודו"ק. אבל כשהולד בפרוזדור הוא למעלה מבית החיצון, ומשום הכי קשיא להו ממתניתין דפ"ב¹⁶).

והא דלא קשיא להו מתניתין דפ"ב דקתני דם הנמצא בפרוזדור טמא, אמתניתין דרפ"ה דקתני כל הנשים מיתטמאות בבית החיצון דוקא, ולא בפרוזדור שלמעלה מבית החיצון, משום דיש לומר דההיא מתני' דפ"ב לא מיירי אלא בטומאת הדם ולא בטומאת האשה, וכדקתני ר' חייא (ד' י"ז ע"ב) חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו, ולא טומאת הנדה לטמא את בועלה, דאע"ג דהאשה טהורה הדם טמא לטמא כל הנוגע בו.

(ולמסקנא דהתוס'¹⁷ דמיירי כשיצא לחוץ, האשה נמי טמאה. וזהו שכתב הרמב"ם ברפ"ט לפנים בפרוזדור כו', משום שיצא לחוץ על ידי העד¹⁸. ומה שכתב שחזקת הדם כו', היינו שבא בהרגשה מן הרחם עד שלא יצא מבין השינים, ולכן טמאה כשיצא הדם. וזהו שכתב בתחלת לשונו עד שתרגיש כו' ויצא הדם כו', דתרתי מילי נינהו, דהרגשה היינו כשיצא מן הרחם עצמו). (וכ"מ בתוס' (ד' ו' ע"א) ד"ה אבל היכא כו' רגילות הוא קצת¹⁹ כו'. ומשום הכי נמי²⁰ לא קשה מידי לשמואל (דנ"ז ע"ב) דבעינן שתרגיש כו'²¹, דיש לפרש דהרגישה בשעה ששחתה²², אפילו אם תימצי לומר שהרגישה ממש ואפילו הכי לא היתה טמאה. וכן יש לומר בנמצא על שלה לאחר זמן²³ דנתעכב בפרוזדור). וכ"מ בפרש"י.

אבל לפי מ"ש בחי' הרשב"א רפ"[א]²⁴ דלטעמא דחזקה²⁵ לא אמרינן אי אפשר לה שתראה אלא אם כן תרגיש²⁶, אלא שדרכה בהרגשה²⁷, ושמואל²⁸ הא אית ליה טעמא דחזקה בקדושין (ד' ע"ט ע"א), גבי קדשה עצמה בעיר וקדשה אביה בדרך עיי"ש. וגם הא כל עיקר לישנא דמרגשת אמרי' בגמרא (ד' ג' ע"ב) דאיכא בינייהו למרמי חבית ומקוה²⁹, ולשמואל בלאו הכי איכא למרמי³⁰, ואם כן לית ליה טעמא דמרגשת, אלא דמשום דדרכה בהרגשה אוקמה אחזקה חזקת טהרה, וכמ"ש הרשב"א דמהאי טעמא לא אמרינן ללישנא קמא חזאי ואתא³¹ כו' עיי"ש. ומשום הכי נמי אתי שפיר הא דלאחר זמן טמאה האשה³², דהא דאמרי' (בפ"ב די"ד ע"א) טמאים מספק היינו למפרע ולטמא את בועלה, אבל מכאן ולהבא האשה טמאה ודאי, דלא כתוספות יו"ט³³, דהא בגמרא שם רפ"ב (ד' ט"ו ע"א) אוקמיה סיפא ומודים חכמים כו' לרבנן במכאן ולהבא, דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתמים דרבנן מכלל דבדם ראייה ממש הוה ודאי, דאם לא כן הא כבר שמעינן מרישא דאין טמאין מספק אלא למפרע, אבל מכאן ולהבא ודאי דמטמא את בועלה, אלא ודאי סלקא דעתך אמינא דשאני התם דהוה טומאת ראייה ודאי, ואם כן האשה טמאה ודאי אע"ג דלא הרגישה לאחר זמן, אלא ודאי כמו שנתבאר דמשום חזקת טהרה בלחוד הוא דמטהרינן בלא הרגשה, אבל כשהדם לפניך ליכא לאוקמי בחזקת טהרה, משא"כ בכל הני דמייתי התם ברפ"ח³⁴ שפיר מוקמי' לה בחזקת טהרה.

ולס"ד³⁵ דהתוס' מיירי שלא הוציאתו בעד, אלא בשפופרת וכהאי גוונא³⁶. או אפשר דסבירא להו דאפילו הוציאתו בעד האשה טהורה, שאין זה דרך ראיה לפירוש הר"ש והרא"ש פ"ג³⁷. ומשום הכי נמי כתב הרמב"ן בה' נדה שלו³⁸ בזמן הזה שאין בקיאות כו', דמשמע ומבואר להדיא דבזמן שהיו בקיאות אם בדקה בעד למעלה מבין השינים טהורה, אף שודאי הוציאתו. והרמב"ם³⁹ לא סבירא ליה הכי. (מיהו אפשר לומר דפרוזדור דנקט הרמב"ם היינו נמי בית החיצון, דמקרי נמי פרוזדור בלשונו בפ"ה⁴⁰, וסמך על סתם בדיקה, שאפילו עד בין השינים קשה הבדיקה מאד כמ"ש הב"י סי' קצ"ו⁴¹ וכל שכן למעלה). וכן המגיד משנה בפ"ה⁴² הביא דברי הרמב"ן לענין מן הלול ולחוץ דוקא, ואפשר שפירש כן דברי הרמב"ן⁴³, ומשום דמבין השינים ולמעלה דוקא איכא לספוקי במן הלול ולחוץ, משא"כ למטה מבין השינים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה והאבר נכנס לפנים מן הלול כו', ואינו רוצה לומר לפנים ממש, שהרי אינו נכנס אלא בבית החיצון, אלא רוצה לומר כנגד מן הלול ולפנים, לפי שפתח הפרוזדור שממנו יוצאים דמים לכותלי בית הרחם הוא מן הלול ולפנים, והדמים יוצאים מבין השינים ולחוץ ושם הוא מקום שיגיע אליו האבר כמש"ש). דאע"ג דהרמב"ם⁴⁴ פסק כרבי דאמר (די"ד סע"א) מקור מקומו טהור, היינו בדם מכה וכרבותינו דריש פ"י (דס"ו ע"א) שהעידו כן, אבל דם המקור עצמו טמא וכרבנן דר"ש דריש פ"ה (דמ"א ע"ב), וכן פסק הרמב"ם⁴⁵ כרבנן, והיינו משום דלאו טומאת מגע היא אלא טומאת ראי', כמ"ש הר"ן שם והתוס'⁴⁶ בפ' בתרא.

ולפי זה יש לומר דאף קרקע פרוזדור הוא למעלה מבית החיצון, וז"ש הרמב"ם ברפ"ה ואינו מגיע לראשו שמבפנים, דאף אם תימצי לומר כמ"ש המ"[מ]⁴⁷ דהיינו עד בין השינים, שהוא רחוק מעט (ומה שכתב⁴⁸ לפי האצבעות, היינו משום שבין השינים הוא באדם בינוני ובאשה בינונית כמ"ש התוספות יו"ט⁴⁹), מכל מקום למה איכפל הרמב"ם לאשמועינן הא, והלא כבר נתן סימן דבין השינים, ותרתי למה לי, אלא ודאי לאשמועינן הא שאינו מגיע אפילו לקרקע פרוזדור. והקדים זה למה שכתב לקמן דהאבר נכנס לפנים מן הלול, דלא תימא דהיינו בקרקע פרוזדור, אלא הקרקע פרוזדור הוא סמוך לראשו, בין ראשו ובין מקום שבין השינים, או בבין השינים עצמן.

והשתא אתי שפיר הא דס"ד דגמ' בפ"ב די"ז וי"ח, דרמי ורב יצחק מיירי נמי בקרקע פרוזדור, ומן הלול ולפנים ספיקו טמא, ולא קשיא להו נדה דאורייתא היכי משכחת לה. ועוד הא מתני' היא רפ"ה כל הנשים כו', ובגמ' יליף לה מקרא דמטמאה בפנים כבחוץ, אלא ודאי דאינהו לא מיירו בבית החיצון כלל.

והא דקשי' להו לתוס' (ד' י"ח ע"א) ד"ה כאן כו', לפירוש רש"י אליבא דאביי ללישנא דבתר חששא, אם כן נמצא על שלו כו' על שלה כו', אף על גב דהאבר אינו דש אלא בבית החיצון כדאיתא ריש פרק ה', היינו משום דהא דמן הלול ולפנים אינו אלא ספק הוא משום דאימור אזדקרה, ובשעת תשמיש ודאי איזדקרה. ואף אם תימצי לומר דאפילו על ידי דיקור אינו יורד אלא למעלה מן הלול ולפנים ממש, דהיינו מבית החיצון דוקא, מכל מקום על ידי דישת האבר בכח יכול להיות שירד משם דרך הפתח, או משום דבכלל זה דבין השינים אינו אלא באדם בינוני כמ"ש התוספות יו"ט. וזהו שדקדקו בלשונם מי עדיף כו', כלומר דהסברא נותנת דלא עדיף. והיינו דלא קשיא להו להתוס' מכל בדיקות בעלמא, אלא מנמצא על שלו או על שלה בשעת תשמיש, ומהטעם שנתבאר.

והשתא אתי שפיר נמי דלא תקשי בהאי סוגיא דאמר אביי (דף י"ז ע"ב) אימור שחתה, דאם כן תטמא למפרע, דאפילו בכתמים הקלים שנינו שטמאה למפרע עד שתאמר בדקתי כו'. משום שאין טומאת האשה בבדיקה זו אלא בשעת הוצאת העד וכמו שנתבאר לעיל (או לפי מה שנתבאר דבטומאת הדם איירי, והיינו אם לענין העד טמא שנגע בדם (ונכנס למקדש) והשתא הוא דנגע), אבל למפרע אינה טמאה כלל, מכיון שלא הי' הדם אלא בפרוזדור ולא יצא לבית החיצון וכנ"ל.

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org